"לאחר חצי שנה של מלחמה, אני בהחלט פוגשת החמרה משמעותית במצב הרוח ובמצב הכללי של בני הנוער בארץ" – כך אומרת ד"ר דורית יודשקין פורת, פסיכיאטרית ילדים ונוער, מנהלת יחידת טיפול יום לנוער בבית החולים לב השרון, אשר מדגישה כי כמות הפניות של בני נוער וילדים לקבלת עזרה רגשית ונפשית עלתה מאוד בחודשים האחרונים, ובמקביל גיל הפונים ירד.
"אם בעבר הגיל הממוצע שבו פגשנו מטופלים צעירים שהגיעו אלינו עקב דיכאונות וחרדות היה גיל ההתבגרות ומעלה, עכשיו רואים גם ילדים בני תשע ועשר שמגיעים כי התפקוד שלהם ירוד. הם נמנעים מללכת לבית הספר, פיתחו מצבים חרדתיים ודיכאוניים – חלקם על בסיס קשיים שהיו כבר קודם, ויש מי שנוצרו אצלם קשיים על רקע המלחמה. הלחץ הגדול שקיים בחודשים הללו הוציא הרבה ילדים מאיזון ויש המון ילדים שלא מתפקדים, שלא הולכים למסגרות החברתיות, שפחות יוצאים מהבית – והמספרים תופחים במהירות", מתארת פורת את התמונה העצובה של הצעירים בחברה הישראלית.
ד"ר יניב אפרתי, ראש המעבדה להתמכרויות בפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר־אילן, מדבר על "דור הטיקטוק", שהתגלה כדור של אריות וגיבורים, ועם זאת, כמו המבוגרים, גם הצעירים מתמודדים עם מכה פסיכולוגית לא פשוטה מאז פרוץ המלחמה. "בחודשים האחרונים ערכנו מחקרים ראשוניים על התמכרויות והתנהגויות סיכון של בני נוער מאז תחילת המלחמה. אנחנו אמנם נמצאים עדיין בשלב איסוף הממצאים, אך כבר ניתן לומר שהמגמה מצביעה על עלייה בשימוש בתרופות, בחומרים ממכרים ובהתנהגויות סיכון הנלוות לכך, ואת ההסבר ניתן למצוא בתחושת 'ההצפה' שחווים גם מבוגרים וגם צעירים", אומר אפרתי.
לדבריו, תחושת ההצפה מלווה בחרדה ובסטרס, במחשבות בלתי פוסקות הקשורות לחשיפה הלא־מבוקרת במרחב הווירטואלי, תחושות של אשמה (איך אני יכול להמשיך את חיי כשהחטופים עדיין סובלים?) ולעיתים אף חוסר תפקוד במשפחה בגלל הורה, אח/אחות או קרוב משפחה שנקראו לשירות מילואים.
גם ד"ר יודשקין פורת מדברת על העלייה בשימוש באלכוהול ובסמים, ומציינת שהבעיה אינה רק בכמות ובתדירות השימוש אלא גם בעובדה שסוג הסמים השתנה והפך מסוכן יותר. "מאחר שיש בעיה להשיג סמים נוכח המעברים הסגורים ממצרים ואזורים נוספים שהפכו פחות חופשיים, קמה בישראל בחודשים האחרונים תעשייה גדולה יותר של סמים סינתטיים מסוכנים מאוד", היא מסבירה.
את מזהה את זה מאז המלחמה?
"כן. ניקח לדוגמה את הקנאביס. מאז המלחמה יש מחסור בקנאביס בגלל הקושי להביאו ממצרים, ולכן יש המון חומרים דמויי קנאביס שמיוצרים בארץ באופן סינתטי. בני נוער שמגיעים לחומרים הללו – שהם הרבה הרבה יותר מסוכנים כי אין דרך לדעת מה הם מכילים – נפגעים. מדובר בחומרים מזיקים ממש. אנחנו מזהים את התופעה באופן בולט מאז המלחמה".
ואיך זה בא לידי ביטוי במה שקורה לבני הנוער?
"בשפה שלנו אנחנו אומרים שהם 'מתפלפים'. כלומר, אנחנו רואים הרבה יותר תגובות נפשיות וגופניות קיצוניות בתגובה לשימוש בחומרים הללו, הרבה יותר התקפי חרדה ותופעות לוואי אחרות של שימוש בסמים סינתטיים ולא ברורים, והתחושה היא שיש גם יותר חשיבה אובדנית ותחושת אובדן של הטעם לחיות".
ומה התגובה שלכם כמטפלי בריאות הנפש?
ד"ר יודשקין פורת נאנחת. "המערכת הציבורית קורסת. קשה מאוד להשיג תור לטיפול נפשי במערכת הציבורית, וגם בפרטית כבר קשה. כל הפסיכיאטרים שמטפלים בילדים ונוער עמוסים מאוד וכנ"ל גם הפסיכולוגים, וההורים אובדי עצות".
מה את ממליצה להורים לעשות?
"אני ממליצה להורים להיות ערניים מאוד למצב הרגשי של הילדים, בעיקר ילדים שעוד לפני המלחמה היו להם קשיים כאלה ואחרים. ההורים צריכים להתעקש, בטח במצבים שבהם חוששים שיש סכנה לחיי הילד. במקרה כזה חובה לגשת ללא דיחוי לבדיקה פסיכיאטרית, ואם לא מוצאים תור זמין, לא לחשוש לגשת למיון פסיכיאטרי כדי לגלות אם יש מצב של מסוכנות".
אי־אפשר להאשים את הילדים ואת בני הנוער בכך שהם מתפרקים. כבר חצי שנה יש מלחמה, אין אופק, יש מחשבות וזיכרונות איומים, ילדים נחשפו לסרטונים ברשתות שגם מבוגרים לא עומדים בהם.
"נכון, ולכן קודם כל צריך לשים לב לטלפונים ולמסכים של הילדים, לתוכן שאותו הם צורכים במדיה, לאמצעים שמהם מתקבל המידע, לכוון אותם לא להיכנס לאתרים מסוימים ולצפות בחדשות כמה שפחות, ורצוי ככל הניתן בתיווך של ההורים. חשוב גם להרחיק אותם מהמסכים ככל שניתן ולהחליף אותם במפגשים פנים אל פנים, משחק, ספורט, חוגים, חברים ועוד פעילויות שמנרמלות את החיים. ולצד זה, צריך לזכור שלמרות שהרבה מאוד ילדים ובני נוער נחשפו לסרטונים הללו, רק חלק מהם מפתח הפרעה פסיכיאטרית, שהיא מעבר לדכדוך, עצבות ומצבי רוח, ועליהם צריך לתת את הדעת באופן מיוחד כדי לבדוק שהמצב לא מתפתח למשהו עקבי שמונע תפקוד", אומרת ד"ר יודשקין פורת.
זה גם המקום לדבר על המונח שנראה כי מאז המלחמה, ואולי כבר מאז הקורונה, נכנס לחיינו ביתר שאת – חוסן. הוא מהווה גורם חשוב בקרב דור הצעירים שעבר את מגפת הקורונה ונותק מאורח חייו הרגיל, וכעת מתמודד עם מלחמה שקדם לה טבח נוראי. "אכן, ההבדל ביכולת התפקוד של המתבגרים בהווה תלוי במידה רבה בכוחות ובמאפייני החוסן, או בחוסר הכוחות, שאפיינו אותם עוד לפני 7 באוקטובר", מדגיש ד"ר אפרתי. לדבריו, מתבגרים עם מאפייני חוסן מפותחים מצליחים לגלות הסתגלות וגמישות לתחושת ההצפה שרובנו חשנו. לעומת זאת, מתבגרים שסל מאפייני החוסן שלהם מצומצם מוצאים את עצמם בימים אלו מול תחושת הצפה שלא מאפשרת להם לתפקד בשגרת יומם, ולכן הם בורחים לתרופות, לחומרים ממכרים, לשימוש רב במסכים ולהתנהגויות מיניות לא מותאמות כדרכים להשתיק את אותן תחושות או מחשבות בלתי פוסקות.
אז מה הפתרון?
"הוא נעוץ ביכולתנו כהורים וכחברה לעזור להם לפתח מאפייני חוסן: תחושת משמעות, הבנה של התפקיד והשליחות שלהם בעולם, אופטימיות, תקווה וראייה של התקופה היותר־טובה שבתקווה תגיע לאחר המלחמה. עוד חשוב לייצר אצלם תחושת קשר ושייכות למשפחה או לחברה שבה הם גדלים, לייצר תקשורת פתוחה שמקבלת את הקושי והכאב, ולהעניק כל עזרה שתידרש להם כדי להתמודד עם המציאות בתוך המעבר שלהם בין התבגרות לבגרות", מסביר ד"ר אפרתי.
פורנו מלחמה
מי שעוד רואה את מצוקת הילדים מקרוב היא הסופרת והעובדת הסוציאלית דנה אבירם, שכבר 12 שנה מגיעה לבתי ספר לפעילויות עם ילדים ובני נוער במסגרת החברה שהקימה, "זהירים ברשת". במהלך שנה ממוצעת רואים המומחים והמטפלים שעובדים בחברה של אבירם בין 50 ל־70 אלף תלמידים, במגוון נרחב של בתי ספר, ומעבדים איתם את המציאות שסובבת אותם.
בחודשים הללו היא מן הסתם עושה את זה סביב המלחמה, עם תלמידים בגילים שונים, בחלוקה לעוטף עזה ולמקומות שלא נפגעו ישירות, כולל שיחות עם ההנהלה והמורים. "בשגרה אנחנו 15 אנשי צוות שמעבירים בבתי ספר בכל הארץ סדנאות על שימוש בטוח באינטרנט ועל נושאים חברתיים", אומרת אבירם, "אבל מאז 7 באוקטובר, כשעולמנו התהפך עלינו, התגייסנו להעביר לילדים סדנאות חוסן, כבר מכיתות א' או ב'. הסדנאות כוללות פעילויות שימנעו המשך של צפייה בסרטונים ותמונות זוועה – מה שנקרא 'פורנו מלחמה'. הצוות שלי ואני נחשפנו להצפה גדולה של תכנים מאוד קשים בקרב ילדים ובני נוער, בטח בשלבים הראשונים של המלחמה, שגררו תגובות רגשיות לא קלות".
האוטומט של בני הנוער, מסבירה אבירם, היה לצפות ב"פורנו המלחמה", כי גם אצלם וגם אצל המבוגרים הייתה תחושה שאם רואים את הסרטונים האלה, מרגישים יותר שליטה על המציאות הכאוטית. והיה כמובן גם צורך להפיץ לאחרים את המציאות שאותה השגנו מהרשתות. בטיקטוק וכמובן גם בטלגרם היו סרטונים מאוד קשים, והשימוש בפלטפורמות האלה זינק בתקופה זו בעשרות אחוזים בקרב בני נוער", היא מספרת, ומפנה אותנו לדוח של בזק שמנטר את הגלישה של הישראלים בפלטפורמות השונות ומראה שבחודשים נובמבר ודצמבר 2023 נרשם זינוק של פי שניים בשימוש ברשתות החברתיות שחשפו את זוועות המלחמה, וזה כולל משתמשים שהינם ילדים ובני נוער.
בהקשר זה אבירם גם מדברת על "מבחן אומץ" שעורכים הילדים ובני הנוער אלה לאלה, בבחינת "אם אתה גבר, בוא נראה אותך צופה בסרטון הזה עד הסוף". היא מצטרפת לדבריה של ד"ר יודשקין פורת ומבקשת מההורים ללמד את הילדים לסנן את התכנים שהם מסכימים לצפות בהם ולנטרל תכנים שבסדנאות שלה נקראים "תוכני אגמ"מ" – אלימים, גסים, מגעילים, מפחידים.
"אני מסבירה לילדים ולבני הנוער שאלה תכנים שמרעילים את המוח, אבל לא תמיד הם מקשיבים כי הם פוחדים לצאת פחדנים. אז לקבוצות הווטסאפ נשלחות פצצות תודעה מתקתקות כאלה ואין מי שינטרל אותן. רק הילדים. ואיזה ילד יגיד, 'אני לא צופה, זה מפחיד אותי'? הרי אמירה כזו תוציא אותו חלש ופחדן", אומרת אבירם בכאב.
מה בכל זאת היא עושה כדי לעצור את השטף? "מנסה לדבר להיגיון שלהם. אומרת שחלק מכלי הנשק שהמחבלים השתמשו בהם היו גם מצלמות הגוף שתיעדו את הזוועות בזמן אמת, ושהמעשה הזה נעשה כדי להפחיד אותנו. המחבלים רוצים שנפיץ את זה ונצפה בזה כדי שנפחד, ולכן, אם אני עושה את זה, אני נותנת יד למחבלי חמאס להשתלט לי על המוח", היא מסבירה.
ואיך הם הגיבו כשאמרת להם את כל זה?
"הקשיבו. זה כבר דיבר אליהם, לרציונל שלהם. זו כבר הייתה עבורם סיבה משכנעת למה לא לצפות. ועם זאת, היו גם מי שלא הבינו למה אנחנו מבקשים מהם להפסיק לצפות בסרטוני הזוועות. צריך לזכור שההצפה שכולנו חווינו נובעת גם מזה שהגורם המתווך – ההורים, המבוגרים – בהתחלה נכנסו להלם. צוותי החינוך בבתי הספר גם הם היו מפורקים, אך היו צריכים להמשיך ללמד ולהיות שם עבור התלמידים".
מה הילדים מרגישים אחרי ובזמן הצפייה בסרטונים הקשים?
"שמעתי מהם על תופעות של פוסט־טראומה שמעוררות חרדה ואימה. הם אומרים, 'צפיתי והרגשתי כאילו הייתי שם בעצמי'. כאשר צופים בחומרים כאלה הם נכנסים לנו למוח ולא יוצאים. ולכן, כל מה שקוראים לו 'חזרה לשגרה' הוא למעשה 'חזרה לכאורה לשגרה', כי מתחת לפני השטח יש רמות חרדה שעלו מאוד", אומרת אבירם. וגם היא, כמו שאר המומחים, מזכירה את העובדה שמדובר בדור הקורונה שישב שנתיים בבית, ולכן מצבים מאיימים שתוקפים אותו עכשיו מתיישבים על חרדות שכבר היו קיימות.
אילו תופעות את רואה היום בבתי הספר?
"ילדים עם סוגים שונים של רגרסיות, כאלה שחזרו לישון במיטת ההורים, ילדים בבית ספר יסודי שחזרו להרטיב", היא אומרת, וכמו ד"ר יודשקין פורת גם היא מספרת על ילדים שעדיין לא חזרו באופן סדיר לבית הספר: "יש הרבה מאוד היעדרויות כי על כל דבר קטן ההורים, שבעצמם חרדים, לא שולחים לבית הספר. יש תופעה מאז המלחמה של בתי ספר שחצי מהתלמידים שלהם כבר לא מגיעים בימי שישי. יש תופעות בכיתה של פחדים מרעש: עובר אופנוע וכולם רועדים. או בתי ספר שהחליפו את הצליל של הצלצול למנגינה מרגיעה", אומרת אבירם.
גם היא מדברת על ביקוש גבוה מאוד לטיפולים רגשיים ופסיכולוגיים, טיפולים בעזרת בעלי חיים, בעזרת אמנות, אבל הקליניקות מפוצצות וחסרים מטפלים רגשיים בכל תחום. במקביל, הצוותים החינוכיים מדווחים על עלייה במקרי האלימות, רגישות עולה לרעש, ילדים שמשתמשים במשחקי דמיון של חיילים ולחימה, ואפילו הילדים הצעירים שעדיין משחקים בבובות – מכינים עבורן חדר שהוא ממ"ד בתוך בית המשחק שהם בונים, במציאות או בדמיון.
כמי שצופה מקרוב בתפקוד של המורים והמנהלים בתקופה הזו, אבירם מעידה שהצוותים החינוכיים מתנהלים ברגישות רבה ומעניקים לתלמידים את הכלים שהם נדרשים להם מבחינה רגשית, כמו למשל אותן סדנאות חוסן, או מרחבים חברתיים לביטוי, ויש גם אנשי טיפול שנכנסים לבית הספר כדי להיות לעזר לצוותים החינוכיים ומעבירים את הכלים המסייעים באמצעות משחק.
"למשל, ילדה שהוריה נהרגו ב־7 באוקטובר והשתתפה בסדנת החוסן שבמסגרתה עבדנו עם קלפי מודעות ורגש, בחרה בקלף 'להתחיל מחדש'. זה מעיד על עוצמה בלתי רגילה של אותה ילדה, שהיא ואחיה עברו לחיות עם הסבא והסבתא וזוכים למעטפת משפחתית מגוננת וגם לחיבוק של החברים. או למשל, משחק שאנחנו משחקים בו כדי לעבד חוויות ונקרא 'מי כמוני'. אני שואלת: 'מי כמוני ויש לו מישהו מגויס', ופתאום 80 אחוז מהתלמידים בכיתה מרימים ידיים ונעמדים, וזו הייתה כיתה ב'. את פתאום מבינה שהילדים רואים אולי לראשונה שהם לא לבד, שלא רק אבא או אח או סבא שלהם מגויס. ופתאום אחת הילדות אומרת: 'גם אמא שלי וגם אבא שלי מגויסים', והילדים מרגישים שותפות גורל", היא אומרת, ומצביעה על תופעה חיובית נוספת שהיא מזהה בשטח: בני נוער שרוצים לתרום לחברה ולהתנדב, וכן להתגייס לקרבי.
"בני הנוער מגלים רצון עז לתרום את חלקם. עם הכניסה לבתי הספר של ילדים מפונים, רבים מהם הפגינו מאמץ מאוד גדול לקבל את התלמידים החדשים, לעשות כל שנדרש כדי להקל עליהם. המורות גם מספרות על ילדי מפונים שמתחברים בינם לבין עצמם גם אם לא הכירו קודם, והילדים עצמם עושים הכול כדי לקלוט אותם מתוך רגישות", אומרת אבירם, ומציינת שלמרות הכאב העצום יש גם דברים חיוביים שמתגלים במלחמה. והיא יודעת על מה היא מדברת, שכן בכובעה כסופרת ילדים היא עוסקת בספרה האחרון בדחייה חברתית וחרם.
בתי ספר של חוסן עבור ילדים ובני נוער מפונים
"בשלבי הטראומה הראשונים הייתה נבצרות של מערכות הטיפול של המדינה גם בכל הקשור לילדים ובני נוער. כבר בימים הראשונים זיהינו את הילדים והנוער בעוטף כקורבנות הכי קשים של 7 באוקטובר, בכמה רבדים – מי שנחטפו או נרצחו להם קרובי משפחה, מי שהיו באירוע עצמו, ילדים שנעלמו להם חברים וכמובן מי שפונו מהבתים. כתגובה, הקמנו מטה עם מומחים בתחומי החוסן, הטיפול הרגשי ומדעי ההתנהגות, הרמנו קרן של 40 מיליון שקלים ובנינו מרחבי טיפול בים המלח ובאילת עבור אלפי הילדים ובני הנוער המפונים. בחודש הראשון שליש מהם בכלל לא יצאו מהחדרים, אז הלכנו לחפש אותם בחדרי האוכל במלונות. היו לנו ממש 'לוכדי נוער' שהמתינו להזדמנות לדבר איתם. הורדנו לשטח שתי מכינות – חמש אצבעות ועין פרת – וכך היו לנו מאות מדריכים שקיבלו הדרכה פסיכולוגית ראשונית וליוו את הצעירים המפונים" – כך מספר היזם החברתי רוני דואק, שהקים את פרויקט "חוסן ילדינו" לטיפול בילדי העוטף המפונים.
כעשרת אלפים ילדים ובני נוער טופלו על ידי הצוותים של "חוסן ילדינו", הכוללים פסיכולוגים, מורים, מטפלים ומדריכי חוסן. אחת מהמטפלות היא ויני עופרי, שניהלה את מתחם חוסן ים המלח של ילדי ונערי שדרות. היא מספרת על ילדים מפוחדים, דרוכים, שכל רעש קטן מקשה עליהם. לדבריה, רבים מאלה שכבר חזרו לשדרות הם ילדים מסוגרים, שלא יוצאים מהבית אחר הצהריים, רק הולכים לבית הספר וחוזרים, חיים בחשש ונדרכים מאזעקות צבע אדום. בשל מצבם, הם גם לא פנויים רגשית ללמידה.
כדי למנוע מהם לפתח טראומה, הם זוכים לליווי של "חוסן ילדינו". אחד הכלים הוא "בתי ספר של חוסן". דואק מסביר כי "אלה בתי ספר שאנחנו מקימים בשדרות, במועצה האזורית אשכול, והתחלנו להקים מרכז חוסן גם בטבריה עבור ילדים מפונים מהצפון. מדובר בבית ספר שדואג לצורכיהם של ילדים ובני נוער שעברו טראומה, ולכן יש בו כיתות קטנות עם מטפלים צמודים, ופעילויות חברתיות שיפעילו מדריכים ממכינות ומתנועות נוער, כי חוסן זה גם שמירה על שגרה.
אם לא נטפל בזה מעכשיו, יהיה לנו דור אבוד. הביטוי יהיה כלכלי וחברתי וזה יהיה בכי לדורות. התשתית חייבת להיות משותפת לחברה האזרחית, לממשלה ולמגזר העסקי והציבורי".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.04.24
