כפובליציסט, הוא חשוף כאשר הוא כותב מאמרים בעיתון. כפרופסור למשפטים הוא חשוף מול הסטודנטים שלו בקרייה האקדמית אונו. וכמי שנקרא לא אחת לדגל כיועץ משפטי, הוא מטרה לחיצי הקצוות הסוערים וכבר הואשם בביביזם וגם בקפלניזם.
ורק במקום אחד נדמה ליובל אלבשן שהוא מוגן: כאשר הוא מתעטף בכתיבה הספרותית. אולי מפני שעבורו, הנין למייסדי הדפוס והוצאת הספרים לוין-אפשטיין, ספרים הם סבתא ליה וסבא שמואל — והם בעיקר ולפני הכל אבא דני האהוב ואוהב הספר, שאותו איבד יובל הילד כשמת מדום לב.
כשאני מספרת לאלבשן בתחילת השיחה שלנו את המחשבות שעלו בי בעקבות הקריאה בספר הילדים החדש והמיוחד שלו, "הטיפה והדמעה" (הוצאת "ידיעות ספרים"), הוא קופץ כמו מקש היצ'קוקי במכונת כתיבה ישנה.
"מחזוריות החיים והמוות? זה מה שמצאת בספר? בכלל לא חשבתי על זה, אבל זה רק מוכיח לי שוב עד כמה אני חשוף בספרים שלי. מי בכלל התכוון לכתוב על פחד המוות שמקנן בי? התגלגל לי בראש סיפור על טיפה ודמעה ששתיהן מרטיבות לפתע את אותו הדף – כל אחת מגיעה ממקום אחר – אחת מהעיניים ואחת מענן בשמיים, אבל לא חשבתי על גלגולי חיים. אבל זה היופי בספר, שהוא יותר של הקורא מאשר של הכותב", הוא אומר כמו לעצמו ומגלה שדבר דומה קרה לו כשכתב את הרומן רב-המכר שלו "תמיד פלורה", שבזכותו אגב התיידדנו, הרבה לפני שאלבשן הצטרף למערכת "ידיעות אחרונות".
"גם כשכתבתי את פלורה, חשבתי שאני מוגן. כתבתי על אישה ואני גבר, על עיראקים ואני לא עיראקי, על הקטמונים כשאני בכלל במקור מבת-ים".
ולא רק שחשבת שאתה מוגן, אלא שהחבאת את עצמך מתחת לערימות המילים.
"כמו שאני עושה כל החיים, מספר לעצמי סיפורים בלי להסתכל יותר מדי במראה, ופתאום כשקראתי את מה שכתבתי ב'פלורה' כל דף חתך לי בעור וראיתי איך כתבתי את סיפור הילדות שלי ואת הגעגועים לאבא שנפטר באופן פתאומי כשהיה בן 44 ואני בן 12 ואת קשיי הצמיחה בלעדיו. אנשים שקראו את הספר שאלו גם 'תגיד, איך אשתך נתנה לך לכתוב ככה על זוגיות', ולא הבנתי מה הם רוצים. רק שנתיים אחרי יצא שניבאתי הכל בכתיבה, את הגירושים שלי שיגיעו בהמשך – הכל דיממתי לתוך 'פלורה'".
הספר כמגן על הנפש
אז בסוף, אומר פרופסור אלבשן, כיום גרוש ואבא לשניים, שמתגורר בירושלים ומקפיד כמה פעמים בכל שבוע לנסוע לבקר את אמא שולה, שנשארה לגור בבית הילדות שלו בבת-ים - הנשמה והיד כותבות רק את מה שהן רוצות. עובדה שהפחדים שלו מפני המוות נכנסו לספר הילדים החדש, שנכתב הרבה לפני 7 באוקטובר, בעיצומה של המהפכה המשפטית.
בספר, ששפתו יפה ולעיתים גבוהה, שתי גיבורות שהן בעצם שתי טיפות – האחת טיפה מתוקה שיורדת מענן ונוחתת על ציור שמצייר ילד בגן, והשנייה טיפה מלוחה שנושרת מעינו של הילד שמגלה שציורו נהרס. כל אחת מהטיפות לומדת להכיר את עולמה של האחרת, כמו גם את הדמיון והשוני ביניהן, כאשר האיורים של דנה פלג בצבעי מים פיוטיים ומשלימים את הכתוב.
"לא התנחמדתי. אני נאמן לסופר מקסים גורקי, שאמר שלילדים צריך לכתוב סיפורים בדיוק כמו שכותבים סיפורים למבוגרים, רק טוב יותר. לפעמים, בחנויות לספרים משומשים, אני רואה על המדף גם 30 עותקים מאותו ספר, ואני זוכר איך המבקרים קשרו לספר הזה כתרים, כשבעצם המדף בחנות המאובקת מגלה עשרות עותקים שאנשים קנו והחזירו בלי לקרוא. פעם יצא ספר שבגלל תקלה בדפוס, 30 מהעמודים שלו אחרי האמצע היו חסרים. המבקרים גמרו עליו את ההלל, בלי להזכיר במילה את העמודים החסרים. זה מראה שהם לא הגיעו אפילו לאמצע הספר, אבל זה טרנדי להגיד שהוא מעולה והמחבר יקבל את הפרסים כי הוא חבר של ההוא והזה, כי הם ישבו ביחד לשתות קפה".
אז בעצם מבאס אותך שאתה לא בקליקה?
"בכלל לא. אחד הדברים שאני הכי מבסוט מהם זה שאני לא בשום קליקה ולא בשום מועדון. וחוץ מזה, עם כל האהבה שלי לאקדמיה ולמשפט, אין בהם קדושה. אני גדלתי על קדושת הספרים. אני לא יכול למשל לראות ספר זרוק ברחוב. גרושתי הייתה אומרת 'מה אתה לוקח, זה ספר בגרמנית, אתה לא יודע גרמנית'. אני לא יכול להשאיר, אני תמיד חושב שהוא יירטב מגשם או ממטרה".
ואכן, הספרים היו עבורו לא רק מטה הלחם המשפחתי, אלא גם מגן הנפש האישי. "סבתא הגדולה שלי, ליה לוין-אפשטיין, שהייתה הגרושה היהודייה הראשונה בפלסטיין ואנחנו מאוד גאים בזה, העבירה עם האחים שלה את הוצאת הספרים העברית הראשונה מוורשה לישראל. הבית שגדלתי בו היה מלא בספרים. כסף לפעמים חסר, בטח אחרי שאבא שלי נפטר ואמא שלי, שהייתה מורה בתיכון, התחילה ללמד מבוגרים גם אחר הצהריים ובערב. אבל ספרים היו תמיד והם גם הצילו אותי כילד חנון עם משקפיים בשכונת רמת הנשיא בבת-ים, בגבול ג'סי כהן.
"ללכת לספרייה היה הבילוי היומי שלי עם אבא. היה לי מינוי משולש כדי שאוכל להשאיל שלושה ספרים ביחד. כשהתבגרתי שאלתי את עצמי, איך אבא היה מסיים ספרים כל כך מהר?" הוא שואל, וכובש את התשובה. מה שאלבשן גילה רק שנים אחרי, זה שכדוריות הצדק שזורמות בדמו באו לו בתורשה מאביו, שלחם בשחיתות שגילה במקום עבודתו ובשל כך הוחרם על ידי ועד העובדים. הוא ביצע את עבודתו בבדידות כואבת, ואת הזמן הפנוי במהלך היום העביר בחדרו, בקריאה.
"וכשפגשתי לפני כמה שנים מישהו שכבר היה מבוגר מאוד ועבד עם אבא, ושמעתי את הסיפור הזה, הבנתי שגם בשבילו, כמו בשבילי, הספרים היו מצופים והגנה מהעולם. אצלי העולם נגמר כשאבא שלי נפטר, כי זה לא רק שהוא נעלם לי פתאום כשהייתי בן 12, אלא שגם אמא שלי הפכה להיות אישה אחרת שכל עול הבית על כתפיה. היא המשיכה לעבוד בבוקר כמורה בתיכון, חזרה הביתה לשעתיים, ובארבע יצאה שוב ללמד, עד תשע בערב. בזכות זה לא חסר לנו דבר, רק שאני הייתי המון לבד בבית שעד לפני רגע היה מלא חיים והדבר היחידי שנשאר בו הוא הספרים, שהצילו אותי".
מגיל 30 התאמץ אלבשן לחזור בהיפנוזה ובטיפולים פסיכולוגיים למותו החטוף של אבא, ללוויה ולשבעה, אבל הוא לא זוכר כלום, למעט הספר שקרא לאורך השבעה: "זה היה פיטר פן, ואני זוכר איך נצמדתי לתיאור של הפיות, שלמרות שהן לא מאריכות ימים הן מצליחות לבכות פעם אחת, לגדל את הילדים שלהן פעם אחת ולרקוד לפחות פעם אחת. ואמרתי לעצמי: 'אבא שלי רקד הרבה יותר מפעם אחת'. ולכן ספרים צריכים להיות כתובים בדיו של אמת ואי-אפשר לזייף אותם. וכשאני גמרתי לכתוב את 'הטיפה והדמעה', ירדה לי דמעה, כי הרגשתי שאמרתי אמת, גם אם זה לגיל כל כך צעיר".
ולכנפי האמת הזו אני מבקשת ממנו לקשור עכשיו גם את חופת המציאות העכורה שלנו, ואלבשן נאנח ואומר ש-7 באוקטובר גורם לו להבין שאנחנו חלק מגלגל היסטורי ארוך שנים.
"כל השנים ידעתי מה אני - אני גם ישראלי וגם יהודי וגם איש זכויות אדם וגם אדם, בסדר הזה. וגם כשהתווכחתי עם עצמי, זה נשאר הסדר".
ומה קרה ב-7 באוקטובר?
"הסדר השתנה ואני קודם כל יהודי. עוד לא עיבדתי את זה עד הסוף, אבל כבר ברור לי שאני חלק מסיפור הרבה יותר גדול מזה שהבנתי עד עכשיו. כבר בשבוע הראשון למלחמה יצאתי לכתוב לעיתון שלנו מאמרים מבארי ומכפר עזה, הלכתי שם והרגשתי שהאדמה זזה מהנשימות של האנשים שעוד חיים מתחתיה. פתאום קלטתי שזה דומה למשהו קדום יותר מאושוויץ - לגזירות ת"ח ות"ט. אבל מה אני יודע על הגזירות האלה? למדנו את זה לפני מיליון שנה בתיכון".
ושוב הספר היה גלגל ההצלה, כאשר הגיע לספרון הדקיק ואפור הכריכה "יון מצולה" שכתב ניצול הפרעות ההן, ופתאום כל מה שראה בכפר עזה ובבארי – מתואר בו. "הכל כתוב בספרון הזה. איך מבתקים בטנים, ואיך נערות בחרו למות רק שלא יטמאו אותן הפורעים, אני מבין שהוא כמו ספר הפעלה למה שקרה לנו ב-7 באוקטובר וקלטתי שזה לא קשור לישראליות - אלא ליהדות. וקוד הקיום שלי הוא כבר לא המספר האישי שהייתי תמיד נותן בתגובה לשאלה מה זה ישראלי".
כמו רבין. שלצידו עבדת לפני הרצח.
"נכון, הוא אמר את זה בנאום שלו, אולי משם זה בא לי. כל השנים לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מאשר המספר הצבאי האישי כסמל הישראליות, סמל הציונות שהצליחה. המספר של השואה היה הסמל של היהודים, הגלותיים, המפסידים. אבל ב-7 באוקטובר הבנתי שזה אותו מספר וזה יוצר אצלי תקווה, כי כמו בספר שכתבתי, אנחנו לא דמעות חד-פעמיות, אנחנו טיפות מחזוריות בסיפור ענק שנמשך אלפי שנים".
מוכנים לשרוף הכל
ובמסגרת הסיפור אלבשן, מהמשפטנים המוערכים והמתוקשרים בישראל, מצא את עצמו בלב סערת המהפכה המשפטית: "בזמן הרפורמה הניעה אותי ההבנה שאנחנו נמצאים בשלב שיש מי שבשם הנצח או האנטי-נצח מוכן לשרוף הכל אם העמדה שלו לא תתקבל".
מי הם האנטי-נצח?
"החבר'ה מקפלן".
הנה. אתה בוחר צד ומלבה את האש.
"אבל גם מכאן וגם מכאן היו מוכנים לשרוף הכל, כי כל צד הרי שנא את הצד השני יותר מאשר אהב את המדינה, ונדבק לעמדות הקצה הצודקות שלו בלי לוותר על פסיק, ולו רק כדי להכניע את הצד השני - ומדינת ישראל נתקעה באמצע. אף אחד לא עצר לבדוק שבעצם הפערים בין הצדדים כל כך מזעריים, אז בגלל זה לאבד כלכלה ולעודד סרבנות? אבל שיהיה ברור – אני מאשים קודם כל את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ועליו האחריות. אני עברתי בין 80 ויותר חברי כנסת ואמרתי להם את זה באופן אישי וגלוי – שהאויב מסתכל עלינו ורואה שיש לו מהיכן להיכנס כדי לפרק אותנו".
ומשכת בדש מעילו של ראש הממשלה?
"כבר לא הייתה לי כל כך גישה פתוחה אליו, כי נתניהו יודע שאני נגדו, בטח אחרי שהייתי חלק מצוות היועצים של מנדלבליט בתיקיו. אבל משכתי בדש חולצתם של שמחה רוטמן ושל יריב לוין ולא היה אדם, כולל בתוך המחאה, שלא הלכתי ואמרתי לו, 'חברים, אתם לא נורמלים, על זה לא שורפים מדינה'. אבל ברור שהאחריות המוחלטת היא של הממשלה. ראש הממשלה היה צריך לוותר, לסגת וללכת אחורה, כמו שהוא הולך אחורה כשהוא מבין שלא יצליח להכניע את החרדים. אותו דבר היה נתניהו צריך לעשות מול החרדים של קפלן, ולכן הוא אשם הרבה יותר ממה שחושבים. גם אם כן או לא העירו אותו באותו בוקר. את התקווה יביאו לנו אנשי המחר, שלחמו ב-7 באוקטובר ולוחמים בעזה ובצפון, ואני מקווה שיתפסו את השלטון ויובילו את ההנהגה במקום אלה שכשלו".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.06.24
