"אין לנו ארץ אחרת", אומרת אולסיה קנטור, והיא יודעת על מה היא מדברת. בשנת 1995 עלתה לארץ לאחר שהייתה בכירה מאוד בתקשורת הרוסית, אבל הבינה שהחלום על תקשורת חופשית או מדינה חופשית לא יתממש במולדתה. "אחרי שהורידו את הצנזורה הייתה לנו אשליה שרוסיה הולכת לכיוון מערבי", היא מסבירה, "אני הייתי חלק מהכוחות התקשורתיים החדשים שחשבו שנוכל לדבר חופשי על כל העבר של המדינה, על הטראומות, על כל מה שהמשטר עשה לאזרחים".
ואז הבנת שזה למראית עין.
"נכון. העיתונאים באו עם רצון לאוורר את הארכיונים ולחשוף את ההתנהלות בעבר, אבל מנהלי התחנות נותרו עם חשיבה ישנה, מקושרים לכוחות המשטר הישנים, לקג"ב, וכל כתיבה ביקורתית למעשה לא התפרסמה".
ואת מזהירה מפני תהליכים דומים שקורים אצלנו?
"לצערי כן, וחובה עלינו להתנגד לכל תהליך שנועד לשלוט בבית המשפט או בתקשורת. ישראל חייבת לשמור על תקשורת חופשית ועל מערכת משפט חופשית, שלא נשלטות על ידי שום גורם פוליטי", היא אומרת, ומציינת עד כמה היא עצובה ממה שקורה. אבל במקום לשקוע בעצב היא עושה למען החברה, באמצעות מיזם פילנתרופי לתמיכה רגשית בשורדי הנובה.
את הפילנתרופיה שלה החלה הרבה לפני 7 באוקטובר, בתמיכה במעונות לנשים מוכות, שבאחד מהם, בירושלים, היא עצמה שהתה במשך שנה עם תינוקת בת שמונה חודשים.
"הגעתי לישראל עם הבעל הראשון שלי, ובעוד שאני התאהבתי במדינה ובאנשים הוא רצה לחזור לרוסיה' ועל רקע זה הוויכוחים בינינו גברו. חשבתי שאם איכנס להיריון יהיה לנו ילד ישראלי שיחבר אותו לכאן, אבל ילד לא פותר בעיות בין בני זוג", היא נאנחת.
ההמשך היה סטירה שחטפה ממנו ובריחה מהבית עם התינוקת' מצוידת ב-70 שקלים, כרטיס אשראי, חיתולים ומטרנה. אבל בתוך זמן קצר מאוד בעלה רוקן את החשבון המשותף וחסם את כרטיס האשראי שלה, וקנטור הבינה שאם תחזור אליו תהיה נתונה לטרור כלכלי. "התיישבתי על המדרכה בירושלים והתחלתי לבכות", היא משחזרת, "שוטרים ניגשו אליי, אבל לא הבנתי מה הם אומרים. לא ידעתי עברית. רק כשהביאו מישהו דובר רוסית, העבירו אותי למעון לנשים מוכות. הגעתי לשם כל כך עייפה, עצובה ושבורה, ואז נפתחת הדלת ואני רואה המון נשים והמון ילדים, ובתנועות ידיים הן שואלות אותי אם אני רוצה לישון ולוקחות לי את התינוקת, ואני סוף-סוף ישנה, ומתחיל תהליך של השתלבות שלי: מעולה חדשה מרוסיה שלא מבינה כלום – לישראלית. הייתי במעון הזה שנה, ראיתי שם לעומק את ישראל שכל כך התאהבתי בה, בזה שיש לנו דתיים וחילונים ומזרחים ואשכנזים ורוסים ואתיופים וערבים וכולנו ביחד צריכים לשרוד, כמו שאנחנו, הנשים במעון, למדנו לשרוד. אני שמרתי על הילדים של נשים ערביות וחרדיות והן שמרו על הילדה שלי, ובאותה צורה גם העם שלנו צריך להתאחד ולשרוד כי יש לנו אויב שמאיים על הקיום שלנו".
מהרחוב לקריירה בענף היהלומים
היא בת 52, גרה בהרצליה, כבר אמא לארבע בנות – בת 27, בת 15 ותאומות בנות 12 וחצי, ונשואה לפרופ' אביעד קליינברג. כיום אף אחד לא מאיים עליה. 27 שנים אחרי שישבה ובכתה על המדרכה בירושלים, קנטור כבר לא רק ישראלית, אלא הישראלית היחידה שעובדת בוותיקן – כמומחית להערכת יהלומים ואבנים טובות. היא אף יזמה במוזיאון הוותיקן תערוכה על המנורה היהודית, ולדבריה: "זה היה הישג מטורף מבחינתי, להביא את הסמל היהודי שלנו עד הוותיקן".
אבל היה עליה לעבור דרך חתחתים עד שתגיע ליהלומים. לאחר שנה היא יצאה מהמעון והחלה לעבוד בשלוש עבודות: כקופאית בהום סנטר, כמחלקת עיתונים עם תינוקת על הגב וכעוזרת בית. כל המעסיקים שלה, היא אומרת, היו עבורה משענת ותחליף למשפחה. יום אחד היא ראתה מודעה שמחפשים מוכרות דוברות שפות לחנות תכשיטים בירושלים. היא התקבלה, ומשם החלה קריירה בענף היהלומים, כולל עבודה בניו-יורק ובאפריקה. עם הזמן הקימה קנטור קרן פילנתרופית שדרכה היא עוזרת לנשים יוצאות מקלט ולצעירים מאוכלוסיות מוחלשות, שלהם מעניקה הקרן מלגת סטודנט.
ועכשיו את מסייעת גם לשורדי הנובה.
"נכון. הקמנו את מיזם 'לב אש', גייסנו מטפלים מאסכולות שונות ואנחנו פועלים במגוון רשויות בארץ, כי אני מאמינה שהריפוי עובר דרך הקהילה. ולא רק שורדי הנובה צריכים ריפוי. כל המדינה נמצאת בטראומה, כי המלחמה נמשכת. עוד יש איום מהצפון, אין מושג מתי המפונים ישובו הביתה. אנשים צריכים עוגן רגשי ואין מי שייתן להם אותו. האזרחים מילאו את חלקם בהסכם עם הממשלה, והממשלה לא רואה אותנו".
אז מה אתם עושים במיזם?
"אנחנו עובדים עם הרשויות המקומיות כדי לזהות מי בקהילה זקוק לטיפול נפשי, הוליסטי וקונבנציונלי, ואני מביאה מטפלים שאני מממנת לעשרה עד 12 מפגשים, ובכל קבוצה יש כ-15 מטופלים. המטרה שלי היא לעשות את הצעד הראשון ולהעביר את האחריות להמשך הטיפול בהם לקהילה".
מה הבעיות שאנשי המקצוע מזהים?
"כעס, חוסר אונים, ייאוש, עצב גדול. הרבה אנשים אומרים: 'אנחנו מרגישים שקופים, אף אחד לא מתייחס לבעיות שלנו ולא סופר אותנו', וזה מסוכן כי הכוח של החזית הוא העורף. אנחנו צריכים לשמור על האנשים שלנו ועל הלוחמים שלנו, וזה אומר טיפול באוכלוסייה כדי שהעורף יהיה חזק וייתן רשת ביטחון לחזית – וגם לחוקק חוק גיוס הוגן ושוויוני".
איך זה לעבור לצד שעוזר?
"אני מרגישה זכות גדולה שהחיים נתנו לי הזדמנות לגדול, להצליח מקצועית, לבסס את עצמי כלכלית ולעזור לאנשים אחרים".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.06.24
