לפני עשור, כאשר הייתה רק בת 13, חוותה טלי, בתה הצעירה של עירית גלוסקינוס ברקן, משבר נפשי חמור. "אנחנו משפחה נורמטיבית, ופתאום נשמט לנו השטיח מתחת לרגליים", מספרת עירית, "נכנסנו להתמודדות מאתגרת עם משבר נפשי אצל הבת שלנו, חרדות, דיכאון, חוסר רצון לחיות. טלי הפסיקה ללכת לבית הספר, ירדה במשקל, הפכה להיות כבויה, והבנו שאנחנו לא יכולים להשאיר אותה לבד בשום רגע. לא היו לנו כלים להתמודד עם המצב, כי לא מדברים מספיק על התמודדות נפש אצל בני נוער וילדים".
עשור חלף מאז, ובמהלכו טלי החלימה, יצאה מאשפוז מחוזקת, וכיום היא מנסה להתקבל ללימודי רפואה ובמקביל מרצה בפורומים שונים על תקופת האשפוז הפסיכיאטרי שלה, ובעיקר על מה אפשר לעשות כדי לסייע לילדים, בני נוער ומשפחות במצב דומה. עירית היא מנהלת עמותת "זה בנפשי" שפועלת לשיפור איכות חייהם של ילדים ונוער באשפוז פסיכיאטרי. העמותה הוקמה על ידי המשפחה – ביוזמתה של טלי.
מה עברתם לפני עשור?
"הבית חווה טלטלה. התמודדות עם מצוקה נפשית זה לא כמו התמודדות עם מחלה גופנית. זה לא שעוברים ניתוח והמצב מסתדר. אין פתרון, והבית יוצא למסע שנועד להציל את הילד או הילדה. התחלנו טיפולים פסיכיאטריים, וכאשר זה לא עזר, בהמלצת המטפלים ובהסכמה שלה אישפזנו אותה בגהה".
ואתם, כהורים, מה אתם מרגישים?
"זה היה נורא. הרגשתי אבודה בעולם שאני לא מכירה, לבד בתוך הדבר הזה בלי כלים להתמודד".
שיתפת את הסביבה?
"לא. על דברים אחרים דיברתי עם החברות שלי, אבל על המצב של טלי וגם על האשפוז בחרתי לא לשתף. היא גם לא הגיעה לבית הספר, וגם שם התעוררו שאלות. וקשה לך להתייצב ולהגיד 'הילדה שלי מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי'. יש סטיגמה חברתית מאוד קשה בנושא, וכאן זה מלווה גם בנימת ביקורת שאולי אתה כהורה עשית משהו לא בסדר אם הילד שלך הגיע למצב כזה".
ואת הרגשת לא בסדר?
"כן. את שואלת את עצמך כהורה מה עשית לא בסדר, מחפשת את הסיבות בחינוך שלך שאולי גרמו לקשיים. וזה בהחלט עניין שאנחנו כחברה צריכים לשנות ולתקן. הרי כשילד סובל מהפרעת קשב, אף אחד לא מאשים את ההורה, וההורה בטח לא מאשים את עצמו".
היה עוד גורם שהגביר את תחושת האשמה. "כשטלי אושפזה נדהמנו לגלות שלנו כהורים אין דרך לקחת חלק בתהליך ההחלמה שלה. כשילד מגיל שש עד 18 מאושפז במחלקה פסיכיאטרית הוא נשאר לבד במחלקה. לא מתירים להורה להיות לצידו בזמן האשפוז, משהו שכן מתאפשר במחלקות אחרות. יש רק ביקורים מסודרים בשעות מסוימות. זה מנגנון שמסמן להורה – אתה מפריע, זה אולי בגללך. כיום ההורים יותר מעורבים, אבל הם עדיין לא יכולים ללוות את הילדים באופן שוטף בזמן אשפוזם".
ההיגיון בכך ברור. המטרה היא להגן על הילד ולדאוג לכך שיהיה מוקף באנשי מקצוע בלבד בתקופה הרגישה. "נכון", אומרת גלוסקינוס ברקן, "אבל בסוף הילד מסיים את האשפוז וחוזר הביתה. ואם להורה אין את הכלים להתמודד עם המצב, אז מה יעשו? שוב יחזירו לאשפוז?"
היא סבורה שיש לאפשר להורים לשהות לצד ילדיהם שלהם באשפוז הפסיכיאטרי על פי רצונם. לדעתה, זה גם אולי יקצר לעיתים את משך האשפוז, שעומד היום על כשנה בממוצע.
"איך אחרי שנה של בידוד, בלי חברים, בלי משפחה, בלי טלפון, בלי חיים, הילד הזה יחזור להיות חלק מהחברה?" תוהה גלוסקינוס ברקן, "המערכת חייבת לחשוב על דרך לשלב בין הטיפול לבין החזרת הילד לקהילה, כדי שיהפוך לאחר מכן גם להיות אזרח פרודוקטיבי. צריך לעשות חשיבה עמוקה כדי לשנות את צורת האשפוז. ובכלל, לפני שמחליטים לאשפז צריך לדאוג שיהיה הרבה יותר מענה קהילתי מיידי ומקצועי. זה מקובל בעולם, אבל לא קיים אצלנו".
העמותה הוקמה במהלך הקורונה, בספטמבר 2020. "היא תומכת בילדים בכל המחלקות הפסיכיאטריות בישראל ומביאה אליהם פעילויות וסדנאות שונות כמו קרמיקה, אפייה, בישול, מחשבים, תיאטרון. יש לנו פרויקט עם ספורטאים אולימפיים, עם תנועת הצופים, יש שיעורי יוגה. המתנדבים שלנו עובדים איתם כמו עם כל ילד רגיל, וכך גם לצוות יש הזדמנות להסתכל על הילדים כנורמטיביים, פעילים ולא שקופים".
ואיך הצוותים מקבלים אתכם?
"לא היה לנו קל להיכנס לתוך המחלקות. היה הרבה חשש מצד הצוותים, אבל היום מקבלים אותנו מאוד בשמחה ומאוד יפה. אחרי שהתחלנו במחלקה אחת שפתחה לנו את הדלת, אחרים ראו מה אנחנו עושים וחזרו ופנו אלינו, אחרי שדחו קודם לכן את הבקשות שלנו להגיע אליהם". מאז 7 באוקטובר הפעילות גדלה מאוד, בין היתר מאחר שאנשי צוות אשר מלווים את הילדים ובני הנוער גויסו למילואים. מתנדבי העמותה הגיעו למלא את החלל הזה, ומאחר שהמלחמה ממשיכה, הם עדיין שם.
העמותה, שהיא היחידה מסוגה בארץ ומחפשת שותפים לדרך ותורמים, מפעילה גם קבוצות תמיכה למשפחות של ילדים ובני נוער מתמודדי נפש ומעניקה כלים גם להם וגם למתמודדים והמאושפזים עצמם. ההורים מוזמנים לסדנה בת 12 מפגשים עם אנשי מקצוע, ימי הפוגה שכוללים סדנאות, הרצאות, הפעלות ובעיקר את היכולת להיות ביחד ולשתף מה עובר עליך עם מי שבאמת מבין.
מה טלי אומרת על ההצלחה הזו?
"היא בת 23 כיום, גאה ומתרגשת לראות מה נולד מהחזון שהיה לה בגיל 17".
טיפים להורים לחופש הגדול, ובכלל
- להיות קשובים לילדים ולבני הנוער.
- כאשר צריך, ללכת לטיפול באופן מיידי ולא לחכות.
- לשתף עם מה אתם מתמודדים, כי כולם חווים את אותו הדבר.
- ללכת לקבל כלים כהורה כדי לסייע לילדים ולבני הנוער.
- אבחון ואיתור הקושי נעשה קודם כל בבית, במשפחה, לכן על ההורים ללכת לקבל כלים שיסייעו להם לאבחן את המצב.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.07.24
