"עליתי בגיל חמש מאוקראינה, גדלתי בנתניה, הרבה שנים התביישתי בזהות שלי ולא רציתי לדבר רוסית. הייתי במסע להיות ישראלית, לדבר רק עברית, להיות רק עם חברים ובני זוג צברים, עשיתי קצונה ותואר ראשון ושני במדיניות ציבורית ומדע המדינה, עבודה במשרד הכלכלה, היו לי חברים ובן זוג ישראלים, הגעתי לאן שחתרתי. אבל לא הבנתי עדיין שיש נתק לא בריא בחיים שלי, שאני בנאדם אחד בבית ובנאדם אחר בחוץ, שמתכחשת לשורשים ולמשפחה. עשיתי הכל כדי להיפטר מהמקורות, והמחמאה הכי טובה שקיבלתי הייתה 'את לא נראית רוסייה'. רק אז נרגעתי".
אחרי המונולוג השוטף הזה, אלקס ריף, מנהלת "לובי המיליון", טיפה נרגעת ולוקחת אוויר. ריף, בת 38, אם לשלושה בגילי שנה עד שבע, שנמצאת בזוגיות, אומרת שההבנה שלה שהיא רוצה לחזור לשורשים ולחקור אותם נבעה באופן ישיר ממות סבתה: "היא בעצם גידלה אותי כשההורים שלי יצאו לעבוד. היא הייתה סובייטית קשוחה, מורה למתמטיקה שדיברה ברוסית. ההגירה יצרה בינינו חיץ, אבל היא תמיד הייתה קרובה לליבי, וכשהיא מתה זה טילטל את כל עולמי. הייתי בת 27, והבנתי פתאום שיש משהו לא מפוצח בסיפור שלי. אני כותבת שירים מאז שאני ילדה, כי בתים סובייטים הם בתים לא מתקשרים. המפלט שלי היה לכתוב שירים על חוויות העלייה שלנו, ומתוך זה הבנתי שאני רוצה לספר את הסיפור במלואו, גם של ההורים שלי".
אז היא עזבה משרה עם פנסיה וקביעות במשרד ממשלתי והלכה ללמוד בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. ההורים שלה כמובן היו בשוק, אבל ריף עלתה על גל התיעוד.
"בער בי שהעולם ידע מה עבר ועובר עלינו, ושותפים לתחושה הזו עוד אמנים כמוני – בני דור אחד וחצי שעומדים על במות ומקריאים שירים על העלייה שלנו או עושים סדרות וסרטים", אומרת ריף, שמתגוררת כיום בשכונת יד אליהו בתל-אביב.
דור אחד וחצי הם ילדי העולים מברית-המועצות שמזגזגים בטבעיות בין שתי שפות ושתי תרבויות וקולטים מהחברה שזה מוזר להיות גם וגם. "מעטים מתוכנו הצליחו לחיות עם שתי הזהויות", היא אומרת, "רובנו היינו צריכים לבחור – או שאנחנו מאוד צברים, או שמאוד רוסים ולא משתלבים".
מכאן נולדה עמותת "הבריגדה התרבותית". לדבריה, "העשייה שלנו נועדה להרחיב את הספקטרום ולהצהיר שלא צריך לבחור, כי כשבוחרים מקטינים אותנו". הפעילות כוללת שלל מיזמי תרבות, כמו למשל ערבי שירת עלייה, ערבי נוביגוד, סרטים וסדרות וגם פרויקט שמספר את גבורת הסבים והסבתות שלהם בצבא האדום.
"את הסיפורים האלה במיוחד סיפרנו בגאווה ופעלנו להפוך אותם לחלק מהנרטיב הישראלי, כולל שיתוף פעולה עם 'זיכרון בסלון', כדי שגם שורדי שואה מברית-המועצות לשעבר יספרו את מה שעברו היהודים שם במלחמה. הרי הפתרון הסופי הגיע גם לשם. רוב היהודים שנשארו בשטחי ברית-המועצות שנכבשו על ידי הנאצים פשוט נטבחו. הנאצים שרפו מעל 1,800 כפרים, יותר משני מיליון נרצחו על אדמת ברית-המועצות לשעבר ונקברו בקברים המוניים. היו הרבה באבי יאר", היא אומרת בכאב.
סיפורים שהסתתרו מאחורי מסך הברזל, כמובן.
"בהחלט. לא היו להם דרכים לספר, לא דובר על כך שהיה רצח שיטתי של יהודים. שהייתה שואה. רק בשיחות מאוחרות עם סבא וסבתא גיליתי שיש לי סבא גיבור מלחמה שנשלח לגולאגים של סטלין וסבתא שברחה מהחזית, והם לגמרי חלק מהסיפור היהודי שצריך לספר".
אלקס לא חוששת להגיד הכל. וגם משפט נוקב כמו "חמש שנים התעסקנו בתרבות כדי שאנשים בישראל יכירו אותנו ונפסיק להיות סטיגמות של רוסיות זונות ורוסים אלכוהוליסטים" מקדש מבחינתה את המטרה. המטרה היא קודם כל להתנקות מהסטיגמות שהוצמדו להם, כמו בכל עלייה, ולהשיג את הזכויות המגיעות להם.
"אלה סטיגמות שנבנו מאוד חזק בשנות ה-90, כשהייתה תופעה כואבת של סחר בנשים, וזה הכתים את כל העלייה, כי הנשים הרוסיות נתפסו כנשים זולות. סטטיסטית, יש נתונים על כך שנשים דוברות רוסית מותקפות ומוטרדות פי שניים מצבריות", היא אומרת.
הקפיצה מעולמות התרבות להקמה של "לובי המיליון" – עמותה שעוסקת במיצוי זכויות ובשילובם בארץ של העולים מברית-המועצות לשעבר, נעשתה בעקבות הקורונה. המגפה הדגישה את הצורך בסיוע לקשישים שמצבם הכלכלי לא שפר עליהם, ובהם רוב מוחץ לעולים מברית-המועצות.
"עוני של קשישים לא ייחודי לדוברי רוסית, אבל הוא חמור מאוד אצלנו", היא מסבירה, "האם ידעת ש-80 אחוז מהקשישים הכי עניים בארץ הם דוברי רוסית? הם לא קיבלו שום סוג של פיצוי כשהגיעו ארצה".
אז מה אתם עושים למענם?
"מטפלים למשל בהנגשת זכויות. אתר 'כל זכות' מתורגם היום בזכותנו גם לרוסית, והמבוגרים יכולים לדעת מה מגיע להם. הבאנו גם תקציב קואליציוני שמגבה את זה. עכשיו במלחמה זה היה מקור המידע היחיד שלהם כמעט ברוסית. אנחנו עוסקים גם בסוגיות של קליטת עלייה, כי מאז המלחמה באוקראינה הגיעו לארץ 110 אלף עולים מרוסיה ואוקראינה, והבנו שהמדינה לא מוכנה לכך".
אז מה אתם עושים בנושא הזה?
"למשל פועלים לשפר את תפקוד האולפנים כדי לאפשר להם להיקלט במקצוע שלהם, מסייעים בהקלות ברישוי, בסידורים מול הבנקים, בגישה נוחה למערכת החינוך, מטפלים בענייני דת-מדינה בהקשר של סוגיות מעמד אישי כמו נישואים, גירושים, קבורה וגיור. אנחנו גם מחברים אותם עם חברות הייטק מקומיות".
קליטת עלייה לכל דבר.
"אנחנו רוצים שיהיה להם קל להשתלב. אנחנו גם מארגנים להם מפגשי נטוורקינג וימי התנדבות של עולים ותיקים וחדשים ביחד. המטרה היא שייווצר ביניהם קשר להמשך ותהיה הטמעה חברתית".
ריף מספרת שלפני חודשיים עברה החלטת ממשלה להקים מרכז מורשת ליהדות ברית-המועצות: "עבדנו על זה מאוד קשה, וסוף-סוף יהיה בית שיספר את הסיפור שלנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.09.24
