שלי משל-יוגב, אמא של ליבי כהן-מגורי שנרצחה במסיבת הנובה
אין שום דרך שאינה עוברת בנתיבי המיסטיקה שתוכל להסביר מדוע דווקא ב-6 באוקטובר בחצות החליטה ליבי כהן-מגורי לגבות את הטלפון הנייד שלה ולהעלות לענן את כל 20 אלף התמונות והסרטונים שבתוכו.
"אחרי שליבי נרצחה בנובה, אין מי שלא חיפש עבורנו את הטלפון שלה, עד שאמרו לנו בשב"כ שאין סיכוי למצוא, ואז החלטנו לבדוק אולי ליבי העלתה את התמונות לענן. לי היה ברור שאין סיכוי שהיא עשתה את זה. שלושה שבועות לפני שנרצחה, ליבי חזרה מטיול בדרום אמריקה שנמשך 7 חודשים, היה כאן מצעד של חברים שבאו לבקר, היא הייתה בהיי וחשבתי שאין מצב שבתוך ההמולה היא זכרה לגבות את הטלפון", אומרת אמא של ליבי, שלי משל-יוגב, וחיוכה עצוב.
7 צפייה בגלריה
"העוקבים חולקים איתנו את הכאב, הם עוזרים לנו לשאת אותו". שלי משל־יוגב
(צילום: יובל חן)
אבל כאשר שיכפלו סים עם מספר הנייד של ליבי והכניסו אותו למכשיר חלופי, נגלה לעיניהם אוצר: "20 אלף תמונות היו שם בענן, ואין לי הסבר חוץ מזה שהבת שלי תותחית והשאירה לנו את המזכרת הכי מדהימה שאפשר לחשוב עליה. הסרטונים והתמונות של ליבי הם בשבילי עולם ומלואו, הטלפון החלופי הזה, שנמצא כאן קבוע על השיש במטבח" – מצביעה על המכשיר – "הוא הדבר הראשון שאני מכניסה בבוקר לתיק, ואין מצב שאצא מהבית בלעדיו", אומרת שלי.
היא בת 51, וליבי היא בתה הבכורה, אחות תאומה לתומר ומאיה הבת הצעירה, "במקצועי אני דיאטנית קלינית ולפני שהפכתי להיות יו"ר העמותה להנצחתה של ליבי, עבדתי 26 שנים במכבי שירותי בריאות וניהלתי את תחום התזונה של מחוז מרכז. אבל כבר בנובמבר פתחתי את העמותה וזו משימת חיי – שליבי, השמש שלנו, לא תישכח. אני הולכת בעולם כאנדרטה לליבי, נושמת וחיה אותה ולא מוכנה שאיזה רוצח בן זונה זבל אנושי יחליט שהקסם הזו תימחק ולא תהיה פה יותר. כל עוד אני נושמת, משימת חיי היא להשאיר אותה עוד קצת בעולם".
אין מספיק מילים לתאר
היא רזה מאוד, דקיקה, פניה היפות ממוסגרות בשיער חלק ובפוני ובעיניה הפעורות אל העולם נקוות שוב ושוב דמעות. אנחנו יושבות סביב שולחן המטבח הארוך שניכר שהוא לב הבית, שבכל מקום אפשרי בו פזורות, מודבקות, ניצבות, תלויות ומוצמדות תמונות של ליבי היפה והחייכנית, עיני הפנסים שלה מפזרות אהבה ושמחת חיים.
שלי לוקחת עוד טישו, מתנצלת על הדמעות, וממשיכה: "כשיש לנו ילדים אנחנו עובדים בשבילם: 'אמא תיקחי אותי, תביאי לי, תכיני לי אוכל, תסדרי לי' ואני לא מוכנה שאף אחד ייקח ממני את העבודה של להיות אמא של ליבי", היא אומרת וקולה שוב נשבר. "אז העבודה בשביל תומר היא לארגן לו את הדירה בבאר-שבע ללימודים, והעבודה בשביל מאיה היא לארגן לה תיק לגיוס באוקטובר והעבודה בשביל ליבי ומשימת חיי היא להשאיר אותה בתודעה, שידעו שהיא הייתה פה, שהייתה טובה, שעשתה טוב ורצתה טוב. אני מתחננת לאנשים שיכירו אותה, שואלת 'את עוקבת אחרי ליבי? את יודעת מי זו ליבי?' וכשמישהו מפסיק לעקוב אני נעלבת ואומרת ליריב, בן הזוג שלי 'למה הם עזבו? איך יכול להיות שהם לא רוצים לזכור את ליבי?'"
יריב הוא פרופסור יריב יוגב, מנהל בית החולים ליס ליולדות, בן הזוג של שלי זה עשור ואבא אוהב ונוכח עבור ליבי ושני האחים שלה, שאביהם הביולוגי חי בחו"ל. יריב הוא גם זה שבכל בוקר מעיר את שלי ב-5:00 ומעדכן על מספר העוקבים שנוספו בלילה לחשבון לזכרה של ליבי. כרגע, כמעט 70 אלף אנשים עוקבים אחרי הצעירה השמחה וטובת הלב ומתאהבים בה דרך המילים ששלי כותבת אליה ועליה כבר 11 חודשים.
"שום דבר מההנצחה של ליבי לא היה מתוכנן, לא נולד פה צוות היגוי ושיווק שאמר זו תוכנית הפעולה. הכל עשינו בזרימה, אני בכלל התחלתי לכתוב לליבי ווטסאפים בצ'אט שלנו בטלפון. היא הרי נרצחה בזמן שהיא דיברה איתנו, שמענו הכל בזמן אמת", מתארת שלי את הסיטואציה המצמררת שפירסמה גם כפוסט בעמוד של ליבי: "עד 7.10 היה טוב, באמת, היה לי הכל והרבה מעבר. הזוגיות טפו-טפו, הילדים טפו-טפו, אפילו הכלבים מהממים. מאז אותו יום אני מנהלת רשימת חיסול עם עצמי – דברים שלא אסלח לעצמי עליהם לעולם. כן, כן, רשימה מיותרת, מייסרת... 'לא אמרתי לה שאני אוהבת לפני שהיא מתה', 'לא ליוויתי אותה בחמלה, באהבה, ברכות עד שנפחה את נשמתה', 'לא עודדתי אותה שאני איתה, מרגישה ואוהבת, שאמא כאן... עד לרגע שהיא אמרה הם (המחבלים) באים שוב, הם הולכים לירות בי'. ואז שמענו צעקות בערבית ומטח יריות, עד לרגע הזה לא באמת הבנתי. המוח שלי לא קלט את הסיטואציה, התבונה שלי נמחקה, האוזניים שלי לא שמעו את מה שהיא באמת אמרה... איפה הייתי ברגע הכי חשוב הזה? איך לא מילאתי את תפקידי כאמא ברגע הכי-הכי שלה כביתי? רק צעקתי בטירוף על יריב 'מה קורה כאן? תעזור לה! תציל אותה! תעשה משהו'. רק התחרפנתי. ולא הייתי עם הילדה שלי, התינוקת שלי, הפיצית שלי, לא ליוויתי אותה אל מותה, לא אמרתי לה שאני אוהבת אותה. וכמה אני אוהבת אותה. אין מספיק מילים לתאר זאת..."
המילים שלך חותכות בבשר ולא משאירות אף אחד אדיש. בהתאם גם התגובות של העוקבים.
"ככל שעלו העוקבים התחלתי להבין שהאינסטגרם הוא רק לכאורה וירטואלי, אבל החיבוק של העוקבים הוא אמיתי והם לא עוזבים אותנו לרגע. שולחים מכתבים, מתנות. עוקבת שקנתה לי שרשרת של מעצבת מדגם שנקרא 'ליבי'", שלי מראה את השרשרת עם הלב האדום שהיא עונדת. "עוקבת אחרת שהעניקה לנו מנורת שולחן שבעלה הכין במדפסת תלת-ממד, וכל הדפנות שלה תמונות של ליבי. עוקבת בשם רען הכינה שלט הנצחה לליבי, ואז מתקשר המתקין שהיא שלחה ומצלם שהוא בדיוק סיים להתקין שלט מבוטן לאדמה במקום שבו ליבי נרצחה, על כביש 232. את התמונה על השיש שמודפסת על זכוכית עיצבה ענבל שעוקבת אחרי העמוד ושלחה אלינו. ב-7 באוגוסט הייתי בחו"ל, וכל 7 בחודש קשה לי מאוד, וכתבתי בעמוד של ליבי איך זה יכול להיות שהגוף של ליבי בבית הקברות ואני לא שם לידה. אחרי זה פתאום מגיעים עשרות סרטונים מאנשים שאני לא מכירה אבל מכירים את ליבי, והם כותבים לי 'אנחנו פה, שטפנו את המצבה, הבאנו פרחים, באנו לבקר את ליבי במקומך'. אז שלא יגידו לי שהאינסטגרם הוא וירטואלי, כי יוסי מוצאפי שעוקב אחרי העמוד, אין מקום בעולם שהוא לא מנציח את ליבי, הולך לים עם לונג של ליבי, מדביק מדבקות של ליבי, עולה לקבר שלה, יש לו פלאפלייה לא רחוק מכאן, בפרדס כץ, והוא מציע להביא פלאפל לכל אירוע הנצחה. וזה רק קמצוץ מהנתינה, התמיכה, טוב הלב המורעפים עלינו. אלה רק דוגמאות לעוד עשרות מחוות מרגשות".
איך את מסבירה את זה?
"לא יודעת. כי הוא איש מדהים. מתקשר אלינו בכל יום שישי, מציע לנסוע לכל בסיס צבאי להכין ללוחמים פלאפל בשמה, כדי שליבי לא תישכח. גם כשחנכנו כאן בקצה הרחוב את הגינה על שם ליבי, הגיעו עשרות אנשים שעוקבים אחרי העמוד. 'אנחנו מרעננה באנו לכבד, אנחנו מהוד-השרון, מירושלים'. הלב של כולם איתנו".
להפחית חצי אחוז כאב
הלב של כולם פועם בקצב ליבי בזכות שלי. בזכות הכתיבה השורפת שלה שיוצאת מהלב כמו להביור טעון בכל הכאבים כולם ובכל הגעגוע שקיים בעולם, ומעמתת את כל מי שקורא אותה עם הפחדים הכי גדולים שיש להורים – לאבד ילד.
וכך שלי כותבת בעמוד: "היום עלה לי הדימוי המדויק לתחושות שלי... איך זה מרגיש להיות אמא שקברה את הילדה שלה... מכירים את הזכוכית המחוסמת? כשהיא מתנפצת הרסיסים לא מתפזרים לכל עבר אלא נשארים במסגרת... אז זה בדיוק לאבד ילד – הבפנים מנופץ, מרוסק לאלפי חתיכות שפוצעות, ושאי-אפשר לתקן. אין שום סופר-גלו שידביק את הכל לזכוכית אחת שלמה וחסינה. אותי כבר אי-אפשר לתקן. אני בת אדם שמתהלכת בעולם מנופצת, מרוסקת מבפנים, מכה אחת קטנה והכל מתפזר. אין חוסן, אין חוזק, אין יכולת עמידה. ככה זה מרגיש לאבד את ליבי, ככה זה לחיות אחרי שקברתי את התינוקת שלי. זה מרגיש נורא".
את מנפצת את הלבבות של העוקבים והשיתוף הזה הוא גלגל ההצלה שלך.
"בדיוק. אני קוראת לעוקבים בעמוד 'קהיליבי' והם מחבקים באמת, כמו נערה ששולחת לי תמונה של הלק ג'ל שעשתה ומסבירה שהלב שציירה הוא לזכרה שלי ליבי, ואני אומרת ליריב 'הנה, היא לקחה חצי אחוז מהכאב שלי', או תמונה של מישהו שיצא לרוץ עם החולצה של ליבי והוא לקח עוד שני אחוז ובלב נשארו כבר 97 וחצי אחוזים של כאב. ואני אומרת ליריב ולילדים 'תראו איזה מדהימים הם חולקים איתנו את הכאב הם עוזרים לנו לשאת אותו. אנחנו לא לבד'".
ומה הילדים אומרים לך?
"הילדים מסתלבטים עליי", היא מודה ומחייכת. "אתמול הייתי בהרצאה על ליבי בסיירת צנחנים. ואני מדברת על ליבי והם יושבים שם ובוכים והמ"פ שלהם אומר לי 'אלה לא חבר'ה שבוכים', וקם הסמ"פ, ילד יפה תואר, נעמד מול כל המחלקה ואמר: 'את נתת לנו משמעות. אנחנו בשבוע הבא נכנסים לתמרון בעזה ואנחנו נילחם בשביל ליבי. נילחם בשבילך'. זה מפרק ומחזק אותי".
ויריב?
"יריב האיש הכי מדהים בעולם. בהתחלה הוא לא שיתף פעולה עם ההנצחה ולא הבנתי למה. פרקנו את זה בפודקאסט שהתחלתי להגיש ושעוזר לי להבין מה אני ואנחנו עוברים. אני משוחחת עם מומחים לאבל, לאובדן, להשפעת הנפש על הגוף, וגם עם יריב שוחחתי בפרק הראשון. וביקשתי לדעת איך זה שהיום הוא כל כך מחויב להנצחה שלי ליבי אבל בהתחלה התנגד. בין יריב ובין ליבי הייתה אהבה שאי-אפשר לתאר", היא אומרת ושוב דומעת וידיה נפתחות מאליהן כמו מבקשות לאחוז משהו שכבר אי-אפשר לתפוס. "כיוון שאבא של הילדים חי בחו"ל, יריב הוא האבא הנוכח בחייהם כבר עשור. הוא דמות. הוא רגוע ונותן ביטחון, הוא זה שהם מתקשרים אליו ראשון".
והוא שאל אותך לאן את ממהרת במפעל ההנצחה. בעיניי פשוט מיהרת להציל את עצמך, ממקום מאוד הישרדותי.
"מי שדיבר איתי על זה בפרק אחר של הפודקאסט הוא המטפל המשפחתי, ד"ר אלון אבירם. כששאלתי אותו למה אני נלחמת כל כך על ההנצחה של ליבי כאילו החיים שלי תלויים בזה, הוא ענה לי שזה הישרדותי. שככה אני עוד לא לגמרי נפרדת ומשחררת את ליבי" – כאן שלי שוב בוכה ולוקחת טישו – "איך שנגמרה השבעה כבר היו מדבקות של ליבי, זה היה רעיון של תומר ואני התחלתי לכתוב הרצאה על ליבי ונשבעתי שאלך לכל מקום ואספר עליה, לכל בית ספר, לכל מתנ"ס. ויריב שוב שאל לאן אני ממהרת ועמד מהצד, ופתאום מתישהו נהיה סוויץ', והוא הצטרף אליי 100 אחוז להנצחה".
ושאלת אותו מה גרם לסוויץ' הזה?
"בטח. והוא ענה לי את התשובה הכי יפה בארץ, ועכשיו את תבכי כשאספר לך אותה. הוא אמר: 'מהרגע שהשיחה עם ליבי ב-7 באוקטובר נותקה ושמענו את מטח היריות שהרג אותה, את התיישבת על הספה ולא הפסקת למלמל ליבי מתה, ליבי מתה, ליבי מתה. כל החברות שלך היו סביבך, ואת רק אמרת ליבי מתה, ליבי מתה, ליבי מתה ככה עשרה ימים. אבל מישהו היה צריך לתפעל את כל האירוע הזה. ליבי לא זוהתה ארבעה ימים והיה צריך להפעיל חמ"ל כדי שאולי בשטח מישהו יזהה אותה ולנסוע לשורה ולתת סימני זיהוי וצילום של קעקוע ולנסוע ללהב 433 ובמקביל 16 רופאים שלי במחלקה גויסו באותו בוקר ועוד 12 רופאות הודיעו שהבעלים גויסו והתפרק לי בית החולים, אבל הלידות לא הפסיקו והייתי צריך לנסוע בעצמי וליילד. ולא היה לי רגע לעצמי לשבת על הספה לשים עלייך את הראש ולבכות ולהגיד ליבי מתה'", שלי מתארת את הדינמיקה הזוגית היפה והעצובה הזו בצל האובדן והיא צדקה – עכשיו שתינו דומעות, בעיקר כשהיא ממשיכה ומספרת: "יריב אמר לי, 'אני רופא, ואני יודע לתקן אנשים, אבל הבנתי שאת הלב השבור של האישה שאני הכי אוהב בעולם, אני לא אוכל לתקן כי את ליבי אני לא יכול להחזיר. אבל אני כן יכול לתת לך פלסטר, וזה אומר להיות איתך 100 אחוז בהנצחה'", היא אומרת ואחרי מחשבה אומרת אמירה כל כך קשה: "איזה אנשים אומללים אנחנו שההנצחה היא מה שמחזיקה אותנו. איזה פתטיים אנחנו".
אם ליבי הייתה יודעת על מפעל ההנצחה מה הייתה אומרת?
"היא הייתה אומרת 'יאללה אמא בקטנה, לכי תעשי חיים, לכי לים תשחקי מטקות. השתגעת? אני לא צריכה את השטויות האלה, אני רק רוצה לשמוע אותך ואת תומר ואת מאיה ואת יריב צוחקים', זה מה שליבי הייתה אומרת".
ליאת שדה-סעדון, אמא של הטנקיסט איתי סעדון שנהרג בעזה ב-2 בנובמבר, ואדוה אברמוביץ', אמא של התצפיתנית נועם אברמוביץ' שנרצחה במוצב נחל עוז
"ובכל זאת אני קמה וממשיכה" כתבה בפייסבוק ליאת שדה-סעדון אמא של איתי סעדון, מפקד טנק בגדוד 52 שנהרג בעזה ב-2 בנובמבר. גם אדוה אברמוביץ', אמא של התצפיתנית נועם אברמוביץ' שנרצחה במוצב נחל עוז קמה בכל יום, ולא מפסיקה לכתוב ולהתכתב עם בתה במילים פוצעות וישירות: "כל הזמן מנסים להסביר לי שמה שנותר זה הקשר עם המתים, אז אני מנסה", היא כותבת באחד הפוסטים.
בעקבות המוות הטרגי של ילדיהן, נוצר בין שתי האמהות השכולות, החכמות, המצחיקות והעמוקות הללו קשר שהפך לחברות קרובה. המילים שלהן, יחד ולחוד, הן סכין מלובנת בבשר הפעור.
7 צפייה בגלריה
"הכתיבה היא כלי הביטוי שלי, לצעוק בעולם את הכאב שלי". ליאת שדה-סעדון ואדוה אברמוביץ'
(צילום: יובל חן)
ליאת: "אני כותבת מהיום שבו למדתי לכתוב. יש לי ערמות של מחברות מלאות בהגיגים, תחושות ומחשבות. בהמשך כתבתי בלוג וספר וכתבתי ברשתות החברתיות, כי כתיבה אצלי זה כמו לאכול ארוחת בוקר. כשהתגרשתי מאבא של איתי, פרשתי מהרשתות, אבל המשכתי לכתוב לעצמי. זה היה שנה וחצי-שנה לפני שאיתי נהרג".
וכשאיתי נהרג?
"ביום שבו איתי נהרג חזרתי לכתוב בפייסבוק. הייתי חייבת להיאחז בכתיבה שהיא כלי הביטוי שלי, כדי לצעוק בעולם את הכאב שלי. פייסבוק הוא הבמה, ואני עומדת עליה וצועקת את כל מה שכואב לי".
אדוה: "אני לא כתבתי מעולם. לכל היותר, ברכות יום הולדת ומיילים לעובדות ולעובדים שלי", היא מחייכת חיוך עצוב. "באופן הישרדותי התחלתי לכתוב כשנועם נרצחה. יצאו ממני מילים שהייתי חייבת להקיא מהגוף".
ליאת: "לפני שנועם נרצחה לא כתבת בפייסבוק?"
אדוה: "לא. הייתי האדם הכי פרטי. לא היית יודעת כלום עליי או על הילדים שלי, וגם לא נהגתי לספר על הילדים שלי בפומבי. אין לי מושג למה זה הגיע לפייסבוק... אולי כי כשנועם נרצחה הפסקתי לדבר. לא הצלחתי לדבר בקול גם עם האנשים הכי קרובים אליי, והכתיבה הפכה להיות הקול שלי. הסאונד. חודשים ארוכים התכתבתי עם יוסי (בן זוגה ואבא של נועם, על"א) בווטסאפ, שפכנו לשם הכל, וככה הוא הבין מה עובר עליי ואני מה עובר עליו. זה התחיל כאירוע הישרדותי, ואחרי הרבה זמן הבנתי שאני יודעת להתבטא הרבה יותר טוב בכתב מאשר בעל פה. אבל בעוד אני רק ממלאת טקסטים, אצל ליאת אני מרגישה את הסופרת בתוך הטקסט. לי יש כתיבה רחמית שאנשים מתחברים אליה בגלל הרגש".
ובגלל שאתן מנכיחות את האימה הכי גדולה – לאבד ילד.
אדוה: "בכתיבה זה כמו ללכת ליער ולצרוח כאב שאי-אפשר לשאת מרוב שכואב, זה גם עוזר להרחיק ממני את הסיפור, וככה אני הופכת להיות מספרת סיפורים, וזה מרגיע. אבל לצערי, בחודש האחרון קורה תהליך הפוך: דווקא כשאני כותבת אני מתחילה לכאוב ולבכות, ומרוב כאב אני כותבת פחות".
ליאת: "הסיוט הכי גדול שלי הוא שלא יהיו לי אצבעות להקליד", היא מדגימה תנועה של קטיעת אצבעות. "אם לוקחים לי את האצבעות או את המקלדת אני מתה באותו רגע. ותבינו, מאז שאיתי נהרג אני לא פוחדת למות וגם לא אכפת לי למות, כי במקרה הכי גרוע אני מצטרפת אליו. אבל מאוד מפחיד אותי לחיות בלי היכולת לכתוב".
עולות לכן מחשבות להתאבד?
שתיהן ביחד: "לא".
אדוה: "חד-משמעית לא". ולאחר מחשבה קלה: "ללא הילדים הנוספים שלי, הייתי שמחה לסיים את הסאגה שנקראת חיים. אני לא מזהה חן בעולם כרגע, אבל אם כבר נתקעתי פה, אעשה את המקסימום".
ליאת: "אין לי מחשבות על התאבדות, אבל כן על 'בואו נסיים עם זה עכשיו, למה לסבול'. רק שלא אעשה פעולה אקטיבית כדי לסיים את חיי. אם תדרוס אותי משאית, זה בסדר מבחינתי, לא נורא. אתמול חזרתי מחו"ל ואמרתי שאם המטוס יתרסק, לא נורא".
הומור שחור?
שתיהן: "אה ברור".
אדוה: "זה בכמויות. בארגזים".
ליאת: "קצין הנפגעים שלי, יהודה, הוא מלך ההומור השחור, יש לנו התכתבויות מטורפות. וגם מיקה הבת שלי פתחה בטיקטוק ערוץ של אחות שכולה עם הומור שחור. אני מבינה שזה מה שהילדה צריכה עכשיו. יש מי שרואה את זה ונכנס בה: 'מה את עושה בזיון המת', והיא עונה להם אחד-אחד: 'המת הוא אח שלי, אני יודעת מה מבזה אותו, ולידיעתכם הוא גם היה מת מצחוק מהדבר הזה'".
אדוה: "מהממת".
ליאת: "מהממת ברמות. זה לא הזיז לה בכלל וזה הגיע לשיא כשמיקה והחברה של איתי עשו סרטון שהן רבות מי יותר נחשבת אצל איתי. מיקה אומרת 'אני הכרתי אותו יותר שנים' וליזה אומרת לה 'אבל בי הוא בחר'", ליאת מספרת וכולנו צוחקות.
משחרר לצחוק.
ליאת: "הכי כיף לצחוק, אבל כיוון שהומור רגיל כבר לא מצחיק אותנו, כי השכול כל כך כבד וקשה ונורא וכואב, צריך הומור קשה, שחור, של הקצוות".
"לא רק הומור. הכל צריך להיות בקצוות. כמעט כלום לא פוגש אותי חוץ מעצב געגוע וכאב, למשל, תינוקות שנולדים, אירועים מיוחדים, חגיגות שפעם הייתי נפעמת מהן, כלום לא מגרד את העצב. לכן אני צריכה הומור שחור, או משהו רדיקלי אחר שעוד לא פגשתי", אומרת אדוה ושואלת את ליאת: "ואת פגשת משהו רגיל שיזיז לך?"
ליאת: "לא".
אדוה: "במפגשים איתכם, עם החברים של השכול, יש לי אנחת רווחה ואני חוזרת להיות אני".
ליאת: "מפגש שכולים שהם חברים זה מקום מאוד נעים, יותר מחברים שהם לא שכולים".
אדוה: "ליד שתי חברות 'רגילות' אמרתי שאני רוצה למות, ושתיהן מטפלות והן כל כך נבהלו. וכשאני אומרת את זה בחבורה של השכולים זה הכי רגיל. כי אני קמה בבוקר ואני רוצה לסיים את הסבל. בשכול זה רגע אחד שאת אוספת את עצמך ורגע שני מתנפצת על שובר גלים".
אתן כותבות את השכול בפתיחות כי הדף סובל הכל?
ליאת: "הדף אולי סובל הכל, אבל אני תוהה אם גם פייסבוק סובל הכל. כי לשים את המילים החשופות שלי במקום שבו אנשים קוראים ויכולים להגיב זה קשה, ואני הרבה פעמים חושבת לעדן קצת, לא ממקום של 'מה יגידו', אלא של מה ירגישו. פוחדת שייבהלו".
אדוה: "נכון".
ליאת: "אני פוחדת שאנשים לא יוכלו לספוג ויתרחקו עוד יותר אם אבהיל ואפחיד אותם".
אדוה: "אני מרגישה שאנשים רוצים כבר תקווה, 'מספיק חמודה, שנה את בתוך האבל הזה שלך, תני איזה טאץ' אופטימי, תביאי טיפת אור'" – היא מחייכת – "וגם מרגישה שצריכה לפנות מקום על המדף לבשר טרי. לי הייתה שנה וקיבלתי מספיק תשומת לב, עכשיו תתאפסי ושחררי את הפייסבוק לאחרים", אדוה אומרת בגילוי לב. וכמה תעצומות נפש ואינטליגנציה רגשית עמוקה צריך כדי לחשוף את הרגשות האמיצים הללו.
אתן נתקלות בביקורת על הפוסטים שלכן?
שתיהן יחד: "לא מה פתאום".
אדוה: "יש לפעמים בהלה".
"לילה אחד, כשפירסמתי פוסט על מקום רגשי מאוד נמוך שהייתי בו, ביקשתי מהקוראים שיסמכו עליי שבבוקר אהיה בסדר. כי המטרה שלי היא לא להכניס ללחץ, אלא שיקראו ואני באמת לא רוצה שיעזבו אותי ויגידו 'זאת, אי-אפשר לקרוא אותה כי היא מביאה את הדברים בהגזמה'", אומרת ליאת. "זו ביקורת פנימית שלנו על עצמנו, אף אחד לא אומר לנו אותה".
אדוה: "זה צורך שהקהל יישאר קרוב, כי הקהל מעודד ואוהב. לפני כן, אני בכלל סלדתי מרשתות חברתיות, לא הבנתי את ההד של זה. המזל של ליאת ושלי זה שהקהל מאוד נדיב איתנו. אני לא נפגשת בקהל רע שבא בביקורת, אלא קהל מחבק".
ליאת: "לפעמים אני מרגישה קצת כמו בתוכנית ריאליטי ושואלת מתי אהיה פליטת ריאליטי".
אדוה: "2 בנובמבר מתקרב, תתכונני" (מועד נפילתו של איתי, על"א).
ליאת: "המלחמה תסתיים ואנשים יעברו הלאה ויהיו דברים מעניינים יותר מאמא שכולה וזה נשמע לי הגיוני, אבל אני פוחדת מהרגע שזה כבר לא יהיה טרנד".
באמת אמרת עכשיו טרנד?
ליאת: "לגמרי טרנד".
טרנד לקרוא הורים שכולים בפייסבוק?
אדוה: "כן. זה מחבר לאבל הלאומי. אבל כיוון שעוד מעט סוגרים שנה..."
ליאת: "דקות התהילה שלנו תכף מסתיימות".
אדוה: "להורים שכולים ותיקים לא הייתה את התהילה הזו, שהיא משמעותית לשיקום. הכאב תמיד יישאר בתוכי, אבל הכתיבה על השכול היא עבורי סוג של פוסט-טראומה מצמיחה".
ליאת: מה הרגיע אותך קודם?
אדוה: "הופעות, הרצאות, טיולים, בילויים, כל זה נמחק. אבל במופע מחול הצלחתי להיות ברגע, כשאני עובדת עם הידיים והגוף אני מצליחה להיות ברגע ועכשיו התווספה לה הכתיבה".
ליאת: "אצלי זו הכתיבה. אי של יציבות כשכל העולם שלי מטולטל והזמן היחידי שבו אני בחיבור פנימי עם עצמי ויכולה לנוח ולהרפות. הכתיבה שומרת עליי, מחזיקה אותי, ולכן אני כותבת גם כשלא בא לי".
הילדים מתקשרים איתכן?
אדוה: "כן. אנחנו מתקשרות איתם".
ליאת: "איתי כל הזמן נמצא איתי. לפעמים מסתכל מהצד וצוחק עליי. בהרצאה בשבוע שעבר, ניגשה מתקשרת ואמרה לי ש'ראתה' את איתי ו'שמעה' אותו אומר 'אוף, עוד פעם ההרצאה הזאת'. צחקתי ואמרתי שזה כל כך מתאים לאיתי".
אדוה: "הוא יכול לא לבוא..."
ליאת: "הוא מרגיש מחויבות לבוא, אני לא יודעת".
ואתן פוחדות מהיום שהתקשור ייפסק?
ליאת: "זה לא יפסיק, כי בסוף ניפגש שוב למרות שלא ברור לי איך זה עובד. כי אם אני אעלה למעלה והוא פתאום ירד חזרה – איך אפגוש אותו? זה מבלבל. לא בא לי למות ולגלות שהוא בדיוק חזר לפה".
אדוה: "אני מרגישה שאיתי כבר עשה גלגול אחד. לדעתי אצל נועם זה סיבוב ראשון כאן".
ליאת: "הנפח שהילדים המתים שלנו תופסים בחיים שלנו עכשיו הוא בלי שום פרופורציה לנפח שתפסו כשהיו חיים. לפעמים אני אומרת 'וואט דה פאק, יש לי עוד ילדה שהיא חיה, היא גדלה, היא מתפתחת, יש לה צרכים ואני כל היום על איתי'. אבל זה חזק ממני".
אדוה: "אצלי זה אותו הדבר בקטע מפחיד, עד שממש בהתחלה הייתי צריכה להכניס ליומן את זה שיש לי ילדים חיים. בהמשך לימדתי את עצמי לעשות הבדלה בין החיים למתים, ואני אומרת לנועם 'שחררי אותי עכשיו, אני חייבת להתרכז באחים שלך ולא להסיט מבט' והיא עונה: 'את צודקת את צריכה להיות איתם'".
מתוך הפייסבוק של אדוה, אחד המכתבים לבתה נועם ז"ל: "שעות וימים ארוכים ישבתי ליד קברך בוכה, מבועתת, מקוננת, לא יודעת את נפשי, יושבת ושואלת אותך מה עושים עם החיים האלו, לשם מה חיי הסבל האלו ואיך אפשר לשאת אותם בלעדייך. תחילה דיברתי לעצים, אין קול ואין עונה, אך לאט-לאט, בתבונתך התחלת לפלס את דרכך לשיחות המדומיינות שלנו. אני מדברת ובו-זמנית מדמיינת אותך עונה. חלק מתשובותייך היו קלות ופשוטות בגלל ההיכרות המעמיקה בינינו וחלק עדיין חידה. לא ענית. שתקת. או יותר נכון אין לי מושג מה היית עונה בעיקר היית מנסה לדחוף אותי לתזוזה. אמא די, ענית בעקביות, אמא האחים שלי חייבים אותך על מלא, אמא אבא חייב אותך. אמא אני מבינה שסיוט לך, אבל תנסי..."
לא להרפות
בקרוב הולך לצאת קמפיין שיקראו לו 'בדרכי נועם', של ספקית מתנות שנועם כל כך נכנסה לה ללב והיא תמכור לארגונים מתנות חג שמיוצרות על ידי עסקים מהעוטף ומהצפון וחלק מההכנסות יהיו תרומה לחווה טיפולית לחיילים בפוסט-טראומה. נועם ממש חוללה את החיבורים האלה, לא מרפה, עובדת כל הזמן ואנשים אומרים לי שהם מרגישים את נועם בגוף", אומרת אדוה. ויש גם אביזרים לים שנושאים משפטים שכתבה, וחברה שהכריזה על המצאת מכשיר לגילוי סרטן שייקרא על שם נועם.
ליאת: "יש קווי אופי של איתי שהמשיכו אותו והתרחבו במותו. נסעתי עם מיקה להרצאה על איתי ואמרתי לה 'איזו הזיה שאנחנו נוסעות לדבר על איתי'. והיא ענתה: 'אבל אמא, איתי תמיד אהב שמדברים עליו, אז זה המשך שלו'. כאחותו היא לא דופקת לו חשבון ואומרת הכל. יש במוות דברים שממשיכים את מה שהיה בחיים".
אדוה: "רק בווליום הרבה יותר גבוה. גם אצלי נועם אהבה להיות במרכז, הייתה מגנט, ולמרות שלפעמים באירועים גדולים היא אומרת לי 'אמא מה נסגר אתכם, קפלו את האירוע', נראה לי שהיא הייתה נהנית מזה שהיא סלבית כל עוד זה נוגע למעשים משמעותיים".
ענתי אלקבץ, אמא של סיון אלקבץ שנרצחה בשכונת דור צעיר בכפר עזה
אף אחד מבני המשפחה לא תמך בהחלטה של ענתי אלקבץ לנסוע לבית של סיון בתה, שנרצחה בשבת השחורה ביחד עם בן זוגה, נאור חסידים, בשכונת דור צעיר שבכפר עזה.
"שבוע עבר עד שזיהו את הגופה של סיון, שבוע ישבנו שבעה וכשקמנו כל מה שרציתי היה לראות מה היה שם. הקיבוץ היה עדיין שטח צבאי סגור והייתה לי מלחמה גם בתוך המשפחה. הילדים שלי, שמעון בעלי, האחים שלי – כולם ניסו למנוע ממני מלהגיע לשם. כעסתי. הבהרתי שאני לא שואלת אף אחד ושאני נוסעת. בסופו של דבר, אחי הצעיר אמר לי בשקט: 'נתי, אני איתך. תגידי מתי ואנחנו נוסעים'. ביום שישי שבו שמעון נסע לתל-אביב, אמרתי לאייל שיבוא לאסוף אותי. זה היה ב-3 בנובמבר, בדרך יש מלחמה, מחסומים, חיילים שלא נותנים לנו לעבור וגם בשער הקיבוץ לא נותנים לנו להיכנס. הסברתי בתוקף שאני תושבת הקיבוץ, עשיתי בלגן ובסוף נכנסנו. כל הקיבוץ היה מלא בקצינים ובלוחמים שהתארגנו להיכנס לעזה, פיצוצים מסביב בלי סוף, ואייל ואני".
7 צפייה בגלריה
"אני צריכה שהיא תהיה איתי ובעזרת ההנצחה אני פוגשת אותה" . ענתי אלקבץ
(צילום: ריאן פרויס)
מי שעוד היו בבית של סיון בכפר עזה בזמן הזה הם צוות ההפקה והצילום של חברת קסטינה. הבעלים של החברה, אמנון רבי, הוא חברו הטוב של שמעון עוד מבאר-שבע ומימיהם המשותפים בעיתונות. הצוות כבר החל לצלם את מה שיהפוך להיות הסרט "ארבעה בתים וגעגוע", שמתעד את סיפורה של משפחת אלקבץ, שהיו בארבעה בתים בקיבוץ, אצל כולם היו מחבלים.
"ואמנון מתקשר לשמעון ואומר לו 'תגיד, יכול להיות שענתי מסתובבת ליד הבית של סיון בקיבוץ?' ושמעון עונה לו 'מה פתאום, על מה אתה מדבר'".
כיום הבית של סיון הוא מוקד עלייה לרגל בשכונת דור צעיר החרבה, ש-11 מבין 37 תושביה נחטפו ושבעה נרצחו. אל הבית, שהפך אתר הנצחה לא רק לגבורתם של סיון ונאור אלא לזוועות 7 באוקטובר בכללותם, מגיעים המוני מבקרים מהארץ והעולם, מאז שהפכו אותו ענתי ושמעון למוזיאון פתוח. בתוך שטח שלא עולה על 30 מטרים, שקירותיו ותקרותיו מנוקבי כדורים ואימה, ניצבים ותלויים צילומים שענתי צילמה במצלמת הטלפון שלה כאשר הגיעה לבית ב-3 בנובמבר. ואיזה מזל שהיא התעקשה.
"הגעתי לבית עוד לפני שזק"א היו בו וניקו. ראיתי הכל. את ההריסות, הרהיטים ההפוכים והשבורים, את כל הבגדים של סיון זרוקים בחוץ, הבית ירוי כולו, התקרה מחוררת ומנוקבת, דם בכל מקום, כתובת 'שרידי אדם על הספה' ועוד ועוד דם ואני זוכרת שמהר מאוד התחלתי להסתכל על הכל לא באופן ישיר אלא דרך הטלפון, כנראה כי המסך שימש חוצץ בין המציאות לבין מה שיכולתי לספוג. וכל הזמן הזה, בלי שאהיה מודעת לכך, אני מצלמת סרטונים ומדברת עם סיון ומחפשת אותה. אייל ואני היינו שם ארבע שעות, וכשחזרתי סיפרתי לשמעון לילדים שזה מוזר שהסלון ירוי כולו, אבל בתוך חדר השינה אין יריה אחת".
אבל יש בחדר השינה המון סימני ירי. הכל מנוקב.
"נכון, אבל אני לא ראיתי. נועה, הבת שלי, מסתכלת בסרטון ואומרת לי 'אמא כל החדר ירוי, איך לא ראית'. ואז בתמונות שצילמתי התחלתי לזהות המון דברים שלא הבחנתי בהם בזמן אמת".
ומתי הבנת שיש לך בטלפון תמונות שיכולות להפוך לתערוכה?
"לא הבנתי את זה, אבל כשאנשים התחילו לבוא לקיבוץ ולהסתובב בבית וראינו בטלוויזיה גם את ראש הממשלה מניח מחשב על שולחן הכתיבה של סיון ומראה משהו לאילון מאסק והם מזועזעים ומדברים על הבית, אני מבינה שהם לא רואים בעצם כלום ממה שאני ראיתי. כי אחרי שאני הייתי וצילמתי, זק"א ניקו הכל. אז נכון, יש עדיין את היריות על הקירות והתקרה, שמדברים בעד עצמם כי הם מחוררים בכל כך הרבה סוגים של חורים מכלי נשק שונים, אבל עדיין העדות שלי הרבה יותר חזקה".
תלשו לי חלק מהגוף
התמונות שהיא צילמה בבוקר שבו נסעה לכפר עזה, ושל כל הסרטונים הקצרים, שהפכו לסרט שמוצג באופן קבע בטלוויזיה שבחדר השינה של סיון, ושל צילומי מסך מתוך ההתכתבות בקבוצה המשפחתית בשבת בבוקר, ושל מכתבים שכתבה לאורך השנים ענתי לבתה – כל אלה הפכו לצילומים בתערוכה שנודדת בארץ ובעולם. תערוכה שהאוצר האמנותי שלה הוא הצלם המוערך והוותיק אלכס ליבק, שענתי והוא הפכו לחברים בזכות העבודה המשותפת.
אחרי שהוצגה התערוכה גם בבית ברל ובמכון שכטר, נסעו ענתי ושמעון לסן-דייגו שבארצות-הברית, שם מוצגת התערוכה באדיבות הקהילה היהודית המקומית.
"הקהילה היהודית בחרה לפתוח את התערוכה ב-11 בספטמבר, כי שני התאריכים הללו - 7 באוקטובר ו-11 בספטמבר – הם תאריכים משני עולמות וגורלות שקשורים לטרור איסלאמי קשה שנובע משנאה שאי-אפשר להתעלם ממנה".
כמטפלת מוערכת באמנות שניהלה גלריית אמנות באשדוד – עיר מגוריהם של האלקבצים לפני שעברו לכפר עזה, ואחריהם הגיעו הילדים והנכדים – לא מפתיע שענתי בחרה גם בדרך האמנותית הזו כדי להנציח את בתה האהובה.
חזרת לעבוד?
"חזרתי לעבוד כמטפלת באמנות, ואולי מתוך זה אני גם מטפלת בעצמי. עושה דברים ששומרים עליי בלי לדעת שזה מה שקורה. ובדרך סיון כל הזמן איתי. מאז 7 באוקטובר אני מרגישה נכה, כאילו תלשו לי חלק מהגוף, חלק מהנשמה. אני אוהבת כל ילד שלי, אבל סיון תמיד הייתה הדבק שלנו. סידרה הכל. הפכה כל דבר לאפשרי וקל. אמרתי לה 'את תמיד תישארי התינוקת שלי', היא הייתה צעירה עם תובנות של בת 100", אומרת ענתי ומרימה עיניה לצילום שעל הקיר.
דמותה הרכה, היפה, החייכנית והגוזלית כמעט של סיון אלקבץ, בת הזקונים של ענתי ושמעון, נוכחת בענק בבית המשפחה בראש-העין. בעוד רבים מחברי כפר עזה העקורים בחרו להישאר בקיבוץ שפיים, האלקבצים בחרו בדירת קרקע בבניין מגורים מטופח וחדש, עם יציאה לחצר והרבה פרטיות ושקט. "העדפנו ככה, למרות שאנחנו מאוד אוהבים ומחוברים לקהילתיות של הקיבוץ".
כבר על קיר הכניסה לבית צילום ענקי של סיון ונאור בגודל שנראה כמעט טבעי, כאילו בעוד רגע הם פוסעים לתוך הסלון. בפינות השונות מזכרות, שירים לסיון ועל סיון, כולל שיר מרגש והופך בטן של עמוס עוז שענתי הדפיסה על גבי דיוקן פניה היפות של סיון ותלתה בגדול בסלון.
"אמא שלי נפטרה בגיל צעיר, וכשהדלקתי לה נרות נשמה, הפח של הנרות לא נראה לי מכבד מספיק את אמא. רציתי משהו אחר ועבדתי על תבניות שונות ויצרתי בית לנר זיכרון לאמא שלי שאותה יוצקים עבורי מאז", ענתי מראה לי את הבית של נר הזיכרון שיצרה, ועכשיו בתוכו נרות לזכרה של בתה.
"אני מאמינה באנרגיה של נרות הנשמה, ותמיד כשאני עושה בית נר עבור כאלה שמבקשים ממני, שמעון מצלם את היצירה, אבל את בית הנר של סיון קשה לו לצלם. מי היה מאמין שאני אעשה בית נר לנשמתה של סיון? אני בכלל לא יכולה להתייחס לסיון בלשון עבר. רוב הזמן אני מתייחסת אליה כאילו היא עדיין פה. מדברת אליה בלשון הווה ומרגישה שהיא איתי כל הזמן. ולעצמי אני אומרת שאם הייתי יכולה להבין שהיא לא כאן, בטח הייתי מתה כתוצאה מההבנה הזו, אבל עובדה שאני לא מתה, אני חיה, אני כאן – אז סימן שגם סיון כאן".
ומה עם הגעגוע?
"הוא קיים והוא קשה. הוא מאוד-מאוד קשה. כי לפעמים אני מרגישה שבא לי לחבק אותה", משתפת ענתי והדמעות מציפות את עיניה. "בשבוע שעבר למשל היה לי געגוע משוגע, כואב, ממש כואב. ואז היא באה. באה אליי בחלום. והיא באה בטוב ואפילו הביאה את דוד שלי, אח של אמא שלי שמאוד אהבתי וגם הוא נפטר צעיר. והם באו ביחד אחרי שבוע מאוד קשה, חריג בקושי שלו, ודוד שלי נראה טוב, אני מחבקת אותו והוא מאפשר לי, ואז סיון באה ואני מבינה שהיא זאת שהביאה אותו ואני יודעת שגם היא תכף תלך, אבל היא באה. ואני רואה מרגישה מחבקת ומנשקת אותה ואומרת 'סיוני איך אני שמחה שבאת', ואני מתמלאת בחיבוקים בנשיקות וזהו ועכשיו היא יכולה ללכת, כי היא צריכה ללכת", ענתי נאנחת והמבע הרך עדיין שפוך על פניה.
"שהנכדים ידברו על סיון גם בעוד 20 שנה"
ענתי מבקשת סליחה והולכת רגע לחדר, בדרך חולפת במסדרון על פני תמונה של סיון שמודבקת שם לקיר ומעבירה עליה יד, ולסלון היא חוזרת עם קופסה מלאה בהפתעות.
"זה מהיום הולדת של סיון ביוני, לפני כמה חודשים. שנה ראשונה שאנחנו חוגגים לה כשהיא במקום אחר".
איך עושים יומולדת לילדה מתה?
"בתאריך עצמו, 6.6, נפגשנו בבית העלמין באשדוד, שם היא קבורה. הפרחנו בלונים, קראנו לזכרה. למחרת נפגשנו בבית הספר למשחק של תיאטרון באר-שבע. ביקשתי מהילדים, הנכדים, האנשים הכי קרובים לסיון, לכתוב או לצייר לסיון על בריסטול מעוצב עם תמונה שלה עם זר על הראש, תמונה מדהימה, שצילמה נועה אחותה, כאילו בשביל האירוע הזה, כל אחד נותן על הדף היפה מתנה לסיון. זה הפורום שאנחנו בו ביחד בחגים באירועים שמחים ושאני רוצה שנמשיך לדבר על סיון ולהזכיר אותה. לביא, אגם, שילי ואלי, הנכדים שלנו, הם היום צעירים ואני רוצה לראות אותם, גם בליל הסדר בעוד 20 שנה, מדברים על סיון".
מאיפה הכוח?
"כל זמן שאני בחיים, סיון חיה איתי ובתוכי. אם זה לא יהיה – אני אמות עם סיון. אני לא יכולה לחיות בלעדיה ואני מדברת איתה ועליה, כותבת לה במחברות עבות המון מחשבות וזיכרונות, גם כשהיא באה בחלום פשוט התמוגגתי מלגעת בה, לחבק לנשק אותה, אבל היא לא דיברה. רק הסתכלה אליי באהבה וחייכה".
ענתי ושמעון אלקבץ הכירו בבאר-שבע, הקימו משפחה ואת ארבעת ילדיהם, נדב גיא נועה וסיון גידלו באשדוד, עד שהחליטו לפני מספר שנים לעבור לכפר עזה.
את מתחרטת שעברתם ליישוב צמוד גדר ושהילדים עברו אתכם?
"בחרנו לעבור לשם כשבבית נשארו לגור איתנו רק נועה וסיון. נדב וגיא כבר היו נשואים ועזבו את הבית, אבל היה חשוב לנו שנועה וסיון יבואו לגור בקיבוץ מרצונן, ובאמת זה מה שקרה. עברנו מאשדוד לכפר עזה מתוך אהבה ובחירה".
אז את כן או לא מצטערת?
"המילה מצטערת היא לא טובה, כי נהניתי מכל רגע בקיבוץ שהיה גן עדן".
התושבים בעוטף נהגו לומר – 98 אחוז גן עדן ושני אחוז גיהינום.
"נכון. גיליתי והכרתי פה אנשים שאני מאוד אוהבת, חברות מאוד טובות אפילו מבוגרות ממקימות הקיבוץ שהתאהבתי בהן אהבת נפש. התקבלנו מדהים, חיינו חיים טובים עד כדי כך שאחרי פחות משנה באו לגור בקיבוץ גם גיא ונסטיה עם לביא הנכד הבכור שלנו. הם באו כי הם התאהבו. אח שלי, שהוא חולה סוכרת, היה יוצא מהקיבוץ ואומר לאשתו 'זה מקום מבריא'. אז מצטערת היא לא המילה. אנחנו שימשנו שם חומת מגן אנושית. אז מה אפשר להגיד? דבר פשוט – שמכרו לנו ביטחון והאמנו".
את משחזרת את הרגעים האחרונים של סיון ונאור?
"אלה מקומות שמצד אחד קשה להיכנס אליהם ומצד שני לא תמיד אפשר להימנע מהם. וכן, אני יודעת שסיון הייתה גיבורה גם ברגעים האחרונים, כמו בחיים. את סיון לא מצאו בבית שלה אלא אצל אופיר שושני, שגרה ממול ונרצחה גם היא. אמא של אופיר הייתה איתה בטלפון עד 11:45, אופיר הייתה פצועה ואמא שלה מספרת שהיא זעקה לעזרה. אמא שלה אמרה לה 'תעשי את עצמך מתה', אבל כשמצאו אותן אופיר הייתה עם חוסם עורקים שסיון עשתה לה. שתיהן נמצאו, כשאופיר בתנוחה עוברית, וסיון עוטפת אותה בחיבוק".
מה את עושה עם הכאב?
"אני פשוט כואבת אותו. אני לא יודעת אם יש מישהו בעולם שהייתה לו היכולת 'לראות' אותי כמו סיון. היום אני הולכת בעולם ואין אפילו בנאדם אחד שאם אתקשר אליו בכל שעה הוא יענה לי. סיון אפילו באמצע מבחן הייתה עונה 'אמא, אני בבחינה, סמסי'. המושג 'אהבה ללא תנאי', אצל סיון זה היה עבורי. אמא שלי נפטרה מאוד צעירה, כשסיון הייתה בת חצי שנה" – קולה הרך שוב נשבר – ותמיד הרגשתי שאמא שלי הלכה אבל נתנה לי את סיון במתנה במקומה ל-23 שנים".
לכן את עוסקת הרבה בהנצחה שלה?
"אני צריכה אותה, אני צריכה שהיא תהיה איתי ובעזרת ההנצחה אני פוגשת אותה, בתערוכה, בביקורים בבית שלה. אבל המטרה הגדולה יותר זה להראות לעולם את מה שקרה לנו שם".
הבית של סיון יישאר מבחינתך לתמיד כאתר הנצחה?
"אני רוצה להאמין ולקוות. כי חשוב להראות את מה שחמאס, עם השנאה התהומית שלו, הצליח לעשות לנו. לא נעים להשתמש במילה הזו אבל זה 'אוצר' שנוצר באופן טרגי בעל כורחנו בלי שנרצה. בתוך הבית שלנו באו שחטו ירו פגעו זיהמו חיללו נכנסו לנשמות של אנשים, והבית של סיון הוא התוצר של זה".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.10.24
