לא לחינם נאמר שההכרח הוא אבי ההמצאה. תראו למשל את לימור יצחק (53), אמא לשני בנים, שהצעיר בהם, גילי, כיום בן 25, ובעל צרכים מיוחדים.
כאשר גילי הגיע לגיל 21 וסיים את המסגרת החינוכית שבה למד, מצאה את עצמה לימור – כמו הורים רבים לילדים עם צרכים מיוחדים – מול שוקת שבורה. איזו מסגרת מוצאים עבור הילד כדי שגם ימשיך לתפקד, גם יצליח לרכוש עוד כישורי חיים שיבנו אותו ליציאה מהבית ולחיים עצמאיים וגם המשפחה תוכל לזכות בהפוגה מהטיפול האינטנסיבי בצעיר.
כדי למצוא את התשובות לכל השאלות האלה, ולהגיע לכדי פתרון מעשי ובעל חזון, הייתה חייבת לימור לחשב מסלול מחדש גם בקריירה שלה. וכך, אחרי שנים בתחום ההייטק, היא פרשה מהאקסלים והיעדים הטכנולוגיים ופנתה לתחומי הנפש והחמלה. היא למדה פסיכותרפיה, "כי במהותי אני מטפלת", היא מעידה על עצמה, והיום היא פסיכותרפיסטית שמתמחה בטיפול רגשי ומטפלת במבוגרים, ילדים ונוער עם צרכים מיוחדים, ואף חולקת איתם את ניסיונה בכל הקשור ליציאה לעצמאות ולחיים בקהילה.
את מעניקה בעצם ליווי משפחתי.
"כן, בטיפול בילד עם צרכים מיוחדים צריך לראות גם את ההורים וגם את האחים כדי לבדוק אם קיים קושי מול אחד מבני המשפחה. הליווי המשפחתי חשוב גם כדי לתת להורים מענה מול מסגרות החינוך, הרווחה, הוועדות השונות, קליטה במקומות עבודה ועוד".
מה ההתמודדות הכי מאתגרת?
"מעבר לבירוקרטיה המתישה, יש אתגרים יומיומיים בכל כך הרבה מישורים, ולא משנה מה רמת התפקוד של הילד. אחד האתגרים המרכזיים הוא כאשר הילד מתבגר וההורים רוצים לאפשר לו חיים עצמאיים. כאן המשפחה נכנסת לתהליך היפרדות מאוד לא פשוט לאף אחד מהצדדים. עם זאת, חשוב לייצר נפרדות של הילד כשהוא מגיע לגיל שבו הוא צריך לתפקד עצמאית בחברה, כמובן במסגרת המגבלות שלו. לילד זה מאוד משמעותי לצאת לבית אחר, וגם למשפחה זה חשוב".
רק שהעולם, כך היא יודעת, לא תמיד מתאים את עצמו לצרכים של הילד. "הבן שלי בתפקוד נמוך, אין כמעט אופציות שמתאימות למצב שלו, אבל היה חשוב לי שהוא יזכה בחיים משמעותיים מחוץ לבית, שיהיה לו את סוג המגורים שמתאים לו", היא אומרת, ומספרת כיצד יצאה למסע כדי לשנות את המציאות.
"מצאתי שותפה, אמא נוספת לילד עם צרכים מיוחדים, וביחד בנינו מודל עסקי וקהילתי ראשון מסוגו בארץ של מגורים לצעירים עם צרכים מיוחדים", מספרת יצחק, "עשינו את זה בשיתוף עם הפיקוח הארצי של משרד הרווחה. על שטח של דונם בהוד השרון בנינו מתחם ובו שני בתים לטובת שני תפקודים – בינוני-נמוך וגבוה. הבתים עוצבו ברמה מאוד גבוהה בעזרת מעצבת שמתמחה בילדים עם צרכים מיוחדים. לכל ילד יש חדר משלו. הפעלת הבתים נעשית בשיתוף של עמותת 'העצמה', כאשר אנחנו, ההורים, בחרנו את המפעיל והוא עובד בשיתוף עם עמותת ההורים".
מה קורה בבתים?
"הם גרים שם, זה הבית שלהם. הם יוצאים אחת לשבועיים לשבתות ובמהלך השבוע אנחנו מגיעים לבקר אותם, יוצאים לפעילויות משותפות עם המשפחות ועם המפעיל. אנחנו מאוד מעורבים".
ועל בסיס המודל הזה אפשר להקים בתים נוספים.
"בהחלט. יש מכרז ייעודי ואפשר לשכפל אותו. יש דרך שכבר הלכנו בה, פיצחנו את האתגרים ואת הצרכים, ואת זה אני מעבירה הלאה למשפחות שמגיעות אליי ומבקשות סיוע".
ויש לך פניות מהורים בעוד ערים?
"בהחלט. מטופלים שמגיעים ממקומות שונים בארץ רוצים את העזרה שלי מול הרשויות, בין אם בהתאמה של הבתים הקיימים לצרכים המשתנים של המשפחה והילד ובין אם בהקמה של בתים חדשים, ובכלל – בכל הליווי בתהליך של ההיפרדות מהילד. חשוב לזכור שמסגרות החינוך המיוחד מסתיימות בארץ בגיל 21 ואחר כך אין שום דבר מסודר שתומך בהם, לא בתעסוקה, לא ביציאה מהבית לעצמאות ולא באתגרי היומיום. המדינה מאפשרת להם או להיכנס לתעסוקה תומכת, אבל לא תמיד היא תהיה מדויקת להם, או להישאר בבית על בסיס קצבה שניתנת להם, ושההורים יתמודדו. אבל מה עם ההתבגרות של ילד שמגיע לגיל 25 ו-30 וצריך להשתלב עם קבוצת השווים שלו? מה עם ההיפרדות מהמשפחה כפי שקורה בגיל הזה? מה עם מציאת מסגרת תעסוקה שתתאים לו? המימוש של כל השלבים האלה מצריך הרבה פעולות ומיליון ועדות וצריך להילחם מול הרווחה בעיר המגורים, מול המעסיקים עצמם, וחייבים סיוע".
ואיך את מסייעת?
"אני קודם כל מזהה את הפוטנציאל בכל אחד ולא מוותרת להם ולא עליהם עד שאני מצליחה לשבץ אותם במסגרות שונות והם חווים הצלחות. כשילד חווה הצלחות זה מעורר בו את הרצון והמוטיבציה להיות חלק מקבוצת השווים שלו. במסע שלי מצאתי הרבה מאוד פתרונות כנגד כל הסיכויים, ולכן אני לא נבהלת משום מצב קשה. אני תמיד רואה את האור ומצליחה להתחבר לילדים ולמשפחות".
כי את יודעת מה הם עוברים.
"נכון. קחי למשל צעירים בני 23-22 עם חרדות קשות, שפוגעות בתפקוד שלהם. העזרה שלי מסייעת להם להתחזק, לגלות את המשאבים שלהם, לרכוש ארגז כלים שמשרת אותם בסיטואציות שבהן חווים קושי וצריך לווסת את החרדה".
מן הסתם חווים עכשיו הרבה יותר חרדות.
"כן הרבה חרדות והרבה טראומות צפות בשנה הקשה הזו, והמדינה לא ערוכה להתמודד עם המצב החדש. אנחנו מדינה בטראומה מאוד קשה, לא סתם טראומה. וזה לא פשוט".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.10.24
