"בשנה שעברה, לפני שנפתחה החזית הרצינית עם לבנון, עוד היינו 'ילדים טובים' ושלחנו את הבנות לבית הספר למרות האזעקות. שיכנעו אותנו שיש הגנה אווירית וסיפרו לנו שחיזבאללה מנסים לפגוע רק בבסיסים. אבל המשוואה הזו השתנתה מזמן. יש כאן מלחמה. והבעיה היא שבנהריה הפיצוצים נשמעים לרוב עוד לפני האזעקה. למרות זאת החזירו את מסגרות הלימוד במטרה לייצר שגרה דמיונית. לדעתי הילדים שלנו לא צריכים לחוות את האזעקות, היירוטים והנפילות כשההורים לא איתם, ובטח לא במקום שאין בו הגנה מוחלטת עבורם. נקודה".
ליאת בן דרור היא אמא של שיר (9.5) וליבי (8). מאז תחילת התמרון הקרקעי בלבנון, הבנות בבית. זה נעשה מבחירה של ליאת ושל בעלה, זוהר, שכן בעיר בחרו לחדש את המסגרות החינוכיות. "רק ביום שלישי ההורים הגיעו לאסוף את הילדים מבית הספר, נשמעה אזעקה, והם נאלצו להשתטח על הרצפה ולגונן על ילדיהם", היא מספרת, "אף אחד לא ניסה אפילו להגיע למקלט, כי בפרק הזמן שיש פה – 15 שניות, וגם זה תיאורטי – זו משימה בלתי אפשרית. התחושה שלי היא שלא רואים את הילדים במלחמה הזו. הסיכון שהרשויות לוקחות על החיים שלהם בלתי נתפס. השבוע שני אנשים נהרגו בעיר. הטיל פגע עוד לפני שנשמעה האזעקה. איך נסכן ככה גם את הילדים שלנו? מנסים לנרמל את שגרת המלחמה בעיר על חשבון הילדים שלנו. מי שאחראים על כך – העירייה, משרד החינוך ומשרד הביטחון – חייבים להתעורר בהקדם".
ליאת התייחסה גם לפגיעה בגן הילדים בנשר, שילדיו ניצלו כי הגננת הכניסה אותם לממ"ד למרות שלא הייתה אזעקה. "אני מרגישה הכי בטוחה כשהבנות שלי איתי. סומכת רק על עצמי. מצד שני, זה יוצר בעיה: הבנות פיתחו בי תלות ואני לא יכולה לעזוב אותן אפילו לרגע", היא מודה.
הלמידה מרחוק קשה לבנותיה. "הרבה שיעורים נקטעים בגלל אזעקה – אצלנו או אצל המורה", מספרת שיר, "וגם קשה לי להתרכז ולהבין מה קורה כשכולם מדברים ביחד". היא הכי מתגעגעת לחוג התיאטרון שבו השתתפה לפני המלחמה. "אמא הקפיאה לי את החוגים כי פחדנו ללכת", היא אומרת, "אבל בכל מקרה המורה שלי לתיאטרון גויס למילואים ואני לא רוצה ללכת למורה אחר".
איך מתמודדים עם האזעקות והפחד? אצל עו"ד מירב פלד מחיפה, אמא של תאיה (11), התשובה היא הומור. "היום שלנו מתחיל בעצם בערב שלפני, עם הימורים האם יהיו אזעקות ואיפה נצטרך להסתתר – בהתאם למיקום שבו נהיה כשהאזעקה תתפוס אותנו", היא מספרת, "יש לנו ממ"ד, אבל אי-אפשר להיות בבית כל היום. אז אם האזעקה תופסת אותנו בכניסה לבניין, נכנסים למקלט, אם אנחנו ברחוב, רצים לחדר המדרגות הקרוב ביותר. ולמקרה שהאזעקה תתפוס אותנו ברכב, גם לזה התארגנו: יש ברכב שמיכה שעליה ניתן להשתטח בכביש, ואני כמובן מעל הילדה. ולמרות הכול, התחושה היומיומית היא של רולטה רוסית. כל יציאה כרוכה בתכנוני הימלטות, בבדיקה איפה כדאי לשבת כדי לא להיות ליד זכוכיות, ובחיפוש איפה המרחב המוגן הסמוך". כדי להקל על בתה, היא מנסה ליצור "חגיגה", כהגדרתה, מכל אזעקה שמתרחשת כשהן בבית. "בשל ריבוי האזעקות והירי לכיוון חיפה, הממ"ד שלנו ערוך למסיבת פיג'מות של ממש, עם מזרן ושמיכות על הרצפה, מסכים, וכמובן שלל נשנושים", מספרת פלד. גם עם חברותיה לא נותר לה אלא להתבדח על המצב העגום. "יש אצלנו הומור בסגנון 'ההתראות האישיות'. למשל, מי שהאזעקה תפסה אותה כבר כמה פעמים בדרך למקלחת נוהגת להודיע לאחרות ש'האזעקה בדרך כי אני נכנסת להתרחץ'. אנחנו חיים בחרדה, אבל אני חושבת שהומור וציניות מעצימים אותנו, מסייעים לשחרר פחדים ותורמים לתחושת החוסן הפנימי, בייחוד אצל בני נוער".
ואיך את כאם מתמודדת עם הפחד מול בתך?
"אין צורך להסתיר את הפחד ולנסות להציג לילדים תמונה לא אמיתית כאילו ההורה הוא לא בן אדם. הדרך הנכונה היא להודות בפחד ולהראות את דרך ההתמודדות עימו – בשמירה על התפקוד, בצחוק ובניסיון להיאחז ככל הניתן בשגרה. צריך אופטימיות, הומור ואמונה. אני באמת מאמינה שביחד ננצח".
ובכל זאת, לא קל לשמור על האופטימיות. "כעורכת דין עצמאית, אני נאלצת לג'נגל", אומרת פלד, "צריך לתחזק בית, לגדל ילדה שלא הולכת לבית הספר ומתמודדת עם חששות ועם השפעות הלמידה מרחוק בפן האקדמי והחברתי, וגם למצוא זמן להתרכז בעבודה. כמו לא מעט אחרים, אני עוד בפוסט-טראומה ממלחמת לבנון השנייה, ומלחמת חרבות ברזל הכתה בנו בכל הכוח ובכל החזיתות והעמיקה פחדים וטראומות, כשבמקביל אנחנו חייבים להוות עוגן ומשענת איתנה לילדינו".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.11.24
