שלושה חודשים לפני השבת השחורה יסמין פלייטמן-ממן מקיבוץ מגן ילדה תינוקת חמודה בשם כליל, ולא שיערה שהתינוקת הזו תציל את המשפחה שהסתגרה בממ"ד במשך שמונה שעות. "מ-06:30 בבוקר, כשהתחלנו לשמוע את היריות בין בתי הקיבוץ, הסתגרנו בממ"ד", יסמין משחזרת, "יודן, בעלי, החזיק ביד אחת את הידית של הדלת וסכין מטבח ביד השנייה. אני חיברתי את כליל לציצי שלי, ובמשך שמונה שעות היא ינקה ונרדמה לסירוגין. לרגע לא הוציאה את השד מהפה, מה שגרם לה להיות כל הזמן בשקט ולא לבכות.
"אני מרגישה שזה מה שהציל אותנו, ואומרת תודה לאל על זה שאני מיניקה למרחקים ארוכים. ברור לי שלא הייתי יכולה להאכיל אותה מבקבוק שמונה שעות".
יסמין מספרת שבמקפיא בבית נותרו שקיות מלאות חלב אם ששאבה והקפיאה, ושהיא חייבת לתרום לאימהות שאולי לא מצליחות להיניק בגלל הלחץ. "יש לי ליטרים על גבי ליטרים", היא אומרת, "כי יום אחרי הטבח כליל הייתה אמורה להתחיל להיות בתינוקייה. אם הייתי יכולה הייתי נוסעת למגן כדי לחלץ את החלב ולמסור לנשים שזקוקות לחלב אם".
תחזרו הביתה בעתיד?
"אני בת מגן, יודן ירושלמי. חזרנו לפה לפני שנתיים. נכון שמגן תמיד יהיה הבית, אבל ההחלטה לחזור סיכנה את החיים שלנו. שמונה שעות הצבא לא הגיע וחשבנו שהולכים לשחוט אותנו. אין לי זכות לגדל ילדים במקום כזה. כל המועצה שלנו הולכת לספוג עזיבה מאוד גדולה, כי יש משבר אמון מול הצבא והמדינה שלא בטוח שאפשר לגשר עליו. הילדים שלנו הם לא בשר תותחים".
"אני בת מגן, יודן ירושלמי. נכון שמגן תמיד יהיה הבית, אבל ההחלטה לחזור סיכנה את החיים שלנו. שמונה שעות הצבא לא הגיע וחשבנו שהולכים לשחוט אותנו. אין לי זכות לגדל ילדים במקום כזה"
הכול נשאר מאחור
יסמין נמצאת עכשיו במלון בים המלח, לשם פונו חברי מגן. איתה עוד שתי נשים שילדו שבועות לפני הלחימה, שתי נשים בהיריון מתקדם ואחת שאמורה ללדת בכל יום.
"אני לא יודעת כמה זמן זה יהיה, חשבנו שבועיים וחוזרים הביתה, אבל בינתיים אין צפי לחזרה", יסמין אומרת. "זה לא קל. אין לנו אפילו מיטה לכליל והיא ישנה בינינו. ברחנו תחת אש והשארנו הכול מאחור".
באותו מלון נמצאת גם ניל קירשט-לוי, אחות טיפת חלב של קופת חולים כללית במועצה, שמטפלת בתינוקות הרכים שנולדו בשבועות האחרונים. ניל היא אחותה של רימון קירשט, אחת משלוש החטופות שהסרטון שלהן שוחרר.
"רימון גדולה ממני בשנה", ניל מספרת. "נולדנו בקיבוץ מגן והיא התחתנה לפני שנתיים עם יוגב בן קיבוץ נירים. הם זוג שקט, מטפלים בחיות פצועות, אוהבים את הגינה, אוהבים מוזיקה, ונחטפו לעזה מהבית שלהם בקיבוץ".
איך היא נראתה לך בסרטון שפורסם?
"חיוורת ובעיקר מאוד רזה. לדעתי היא כמעט ולא אכלה. פיזית היא נראתה שלמה, אבל נפשית היא לא הייתה שם".
ובזמן הזה את אחות טיפת חלב שמפונה מהעוטף ונמצאת במלון בים המלח ומטפלת באימהות ובתינוקות. מאיפה הכוח?
"יש איתנו כאן גם הרבה תינוקות ממגן, בארי, כיסופים ושדרות, ידי עמוסות עבודה. כל מי שילדה בחודש האחרון, וגם לפני כן, עושה את המעקב פה אצלנו במלון בים המלח. אנחנו מנסות לייצר עבור האימהות והתינוקות תנאים טובים. כמובן שאין את השקט, המקלחת והפרטיות כמו בבית, אבל ההדרכות שלנו מתקיימות, בודקים מדדי גדילה, מחסנים".
זה מעניין עכשיו מישהו, חיסונים, עקומת גדילה?
"כן, זה מעניין את ההורים הטריים. חשוב לחסן את התינוקות דווקא משום שהמלונות צפופים. וגם עניין הגדילה חשוב מאוד, הנה השבוע בדקתי תינוק שבגלל הסטרס אמא שלו התקשתה בהנקה. באמת ראינו שהוא לא עולה במשקל לפי המדדים הרצויים. הרי זה לא סטרס רגיל של אחרי לידה, שפוגע קצת במשק החלב. אימהות שילדו בזמן האחרון מתמודדות עם רמות סטרס קשות".
איך מטפלים?
"כל מקרה לגופו. האם לשאוב או לתת תוסף חלב. וכאן השאלה היא איך עושים סטריליזציה בחדר במלון. דאגו לנו לכל ציוד הסטריליזציה, כולל מיקרוגל. בפן הרגשי צריך לעזור לכל יולדת להתמודד עם החרדות והטראומה ולהמשיך לתפקד, לפעמים לבד, כי בן הזוג נמצא במילואים".
הן מדברות על הטראומה?
"מאוד. כל מי שבאה למתחם שהפכנו לטיפת חלב מספרת מאיפה הגיעה, מה עבר עליה באותה שבת, איך חולצה מהקיבוץ. הן מדברות על החרדות, על איך הן מוצאות זמן לעצמן, כי יש עוד שלושה ילדים. והכל בחדר מלון קטן וזר, והסטרס הזה מציף גם חרדות ופחדים".
ומי דואג לך?
"אני נעה בין מחשבות על מטופלים שנרצחו לנו, לבין דאגה לאחותי וגיסי שחטופים, לבין לעזור לאנשים שניצלו. נכון שעברנו טראומה, אבל החיים ממשיכים. התפקיד שלנו כצוות רפואי הוא לעשות הכל למען הנשים שילדו. שירותי בריאות כללית באמת הביאו הכל עד פתח המלון, רק להגיע ולקבל טיפול".
המרוץ לבית החולים
אווה ברכה הגיעה לחדר הלידה בבילינסון כשבעלה, שמואל, נמצא בגזרה הצפונית. הלידה התפתחה מהר מאוד ואווה התקשרה לבעלה בתקווה שאולי יספיק להגיע, אבל הסלולרי שלו היה סגור. טלפון למפקד הבהיר לה שאף אחד לא יוצא מהגזרה באמצע אירוע ירי שהשתולל בשטח, גם לא אם נולד לך בן אחרי שלוש בנות.
איך הרגשת?
"למזלי בחדר הלידה היו איתי גם אמא שלי וגם חברה טובה, ד"ר רשל טולוב-גומז, שליוותה אותי ביחד עם מיילדת. במקביל בן זוגי פתאום התקשר ואמר שהעניינים נרגעו והוא מנסה לצאת".
והוא הספיק?
"הצוות הסכים להשהות את התקדמות הלידה כל עוד זה לא סיכן אותי או את העובר. למזלנו הוא הצליח להגיע וקיבל את הבן שלנו לזרועותיו".
ניצן צאירי-קציר, שילדה ב־8 באוקטובר, נמצאת כבר חודש אצל ההורים בזכרון יעקב, כאשר בן הזוג הקרבי במילואים מתחילת המלחמה. "כשהתקשרו לבעלי מהיחידה בשבת הוא אמר שהוא לא יכול להגיע כי אני צריכה ללדת בכל רגע, ולמחרת ילדתי", היא מספרת. "יש מצב שהלחץ הגביר לי את הצירים. ללדת בזמן מלחמה זו סערת רגשות מטורפת. יום אחרי הברית בן זוגי נסע למילואים ומאז לא שמעתי ממנו. הם בלי טלפונים, אין לי קשר אליו. הוא מפספס את כל החודש הראשון של הבן שלו, וזה ילד ראשון לשנינו. אני בת 30 ואופיר בן 32".
שומעים שקשה לך.
"זה קשה גם פיזית וגם נפשית. אני פוחדת שאראה בחדשות את מה שאני לא רוצה לראות".
את שולחת תמונות לאופיר?
"שולחת כל יום ומדברת איתו בוואטסאפ, מקליטה הודעות על מה היה היום. אבל תכלס אני מדברת לעצמי, הוא לא עונה בינתיים. אני מקווה שאלון לא יגדל יותר מדי עד שאבא שלו יחזור. רוצה לחבק אותו וגם שהוא יחבק את אלון".
שי בן שימול כבר חיבק את בנו הבכור, שהגיע לאוויר העולם כאשר הוא נלחם בעזה ואמא ענבל ילדה בלעדיו. "כשפרצה המלחמה ונכנסתי לחודש תשיעי, עברנו להורים שלי", ענבל מספרת. "שי מיד התגייס ובשבת לפני שבוע ירד מהאזנה. לא דיברנו כבר יותר מעשרה ימים. בשיחה האחרונה הוא אמר לי שלא נתראה שבועות ואולי חודשים".
כשהוא יודע שאת צריכה ללדת תוך ארבעה שבועות.
"ואולי גם לפני, כי גם בהיריון הקודם ילדתי בשבוע 38. הוא אמר לי לא לדאוג, שבטח בלידה נתראה, זה הדבר היחיד שהחזיק אותי. הוא נתן לי טלפון של שני קצינים זמינים, ואז ב-20:00 בערב התקשרתי לקצין שאמר שיש מצב שיוציאו אותו בלילה, אבל זה מורכב".
והוא לא הספיק להגיע.
"לא. ילדתי תוך שש שעות בזמן ששי בכלל היה בתוך עזה. תוך כדי הלידה התקשרתי שוב והקצין אמר לי ששי לא ייצא בימים הקרובים. התחלתי לבכות. הקצין התנצל ואמר שהוא חייב לשמור על החיילים. בסוף בערב שי התקשר מלווייני, ואני מספרת לו על הלידה ובוכה, ואנחנו מחליפים מילות אהבה. ואז בום, הוא נעלם. הקצין מודיע לי שהרשת נותקה. ושוב התחלתי לבכות".
לבסוף, אבא שי הגיע לבית החולים יומיים אחרי הלידה, והתינוקת החדשה כבר הייתה בזרועותיו.
דגנית איילון, המיילדת בבילינסון שליוותה את ענבל, אומרת ש"הלידה מתרחשת והאבא בכלל לא יודע שאשתו בחדר לידה, כיוון שהוא עמוק בתוך המלחמה. כל הזמן התפללתי עם ענבל ששי שומר עליה ועלינו. אמא שלה תמכה בה והייתה מדהימה, וענבל הייתה לוחמת בדיוק כמו שי. זו גבורה ללדת לבד".
7 צפייה בגלריה
"הצוות הסכים להשהות את התקדמות הלידה". אווה ושמואל ברכה עם בנם | צילום: דוברות ביילינסון
אזעקה בחדר הלידה
מירי לב היא אחות מוסמכת ודולה שמאז תחילת המלחמה כבר שלוש פעמים הייתה בחדר לידה בזמן אזעקה. "רוב חדרי הלידה לא ממוגנים, ולמרות שלפעמים זה מלחיץ לא מפנים את היולדת", היא אומרת. "עם אפידורל, בתוך צירים, אי-אפשר להזיז למרחב מוגן. בתינוקיות כן מוציאים את התינוקות למסדרון והפגייה היא ממ"ד".
והלחץ אחרי הלידה עם תינוק בן כמה ימים תוך כדי אזעקות?
"זוגות שאמורים ללדת נכנסו לסוג של מגננה, עזבו את הבתים ונסעו להורים כי בן הזוג התגייס או כי פחדו להיות לבד. פוחדים גם יותר להגיע לבדיקות סקר. גם אצל אמהות שכבר ילדו רואים פחד, בין שהן לבד כי הבעל במילואים ובין שהן פוחדות להגיע לטיפת חלב. אנשים לא ממהרים לצאת מהבית עם תינוק שרק נולד ולהיתפס במכונית באמצע אזעקה".
מדלגים על החיסון?
"בהתחלה כן. חיסונים של חודש נעשו בחודש וחצי. היום המצב מעט נרגע אבל לפני חודש כולנו בקושי יצאנו מהבית והיינו בלחץ וחרדה. תחשבי מה זה לרוץ לממ"ד עם תינוק בן שבוע".
מי שעוד מנסים להוריד את מפלס הלחץ ביממה הראשונה שלאחר הלידה הם הצוותים בבית המלון "בייביליס" ליולדות שצמוד לבית החולים ליס באיכילוב. המקום קולט נשים מפונות מהעוטף שילדו במהלך המלחמה, ויחד עם מלון ויטל הסמוך מעניק להן מרחב מוגן כדי להתאפס, להתחזק, לאכול כמו שצריך ולחפש בנחת מקום מגורים או שהות במרכז לחודשים הקרובים. •
בלי צהלולים | סמדר שיר
הפעם לא הרשיתי לעצמי להפגין שמחה על הולדת נכדתי שבאה לעולם במוצאי שבת. הרגיש לי לא הוגן ולא מוסרי לעשות זאת בזמן שילדים נמצאים בשבי חמאס.
עד שהסנפתי לריאות את ריח עורה של נכדתי הדנדשה, שהגיעה לעולמנו במוצאי שבת, בלידה ארוכה אך נטולת אזעקה, חשבתי שאין שום יחוד בחיים שמתחילים בטיימינג אומלל כמו מלחמה. אילו בני השטן היו מחייבים את היולדת לעבור לממ"ד, עכשיו ומיד, אין ספק שזה היה הופך לנכס צאן ברזל בפולקלור, קטע שעתידו לעבור מדור לדור, אבל כיוון שמוצ"ש האחרון היה שקט, יחסית, התרשמתי שאין הבדלים. פקיעת מים וצירים ואפידורל ומוניטור ומסאז' וצירי לחץ והפי אנד. שיהיה במזל.
אז איפה הצהלולים, תהיתי, אחרי שהעברתי את הבשורה בווטסאפ המשפחתי. למה אני לא שולחת את צילום הבכורה של הקופיפה לקבוצת הפרלמנט, שחבריה סחבו איתי את כל החודש התשיעי, שכלל אזעקות שווא של צירים? הרי בפעמים הקודמות שהפכתי לסבתא (ואל תשאלו כמה פעמים זה קרה, נכדים לא סופרים, כל הסבתות יודעות שזה עלול לפתוח עין, חמסה-חמסה) הרגשתי שהלב שלי עולה על גדותיו ושאם לא אחלוק את אושרי עם כל העולם ואשתו הוא יתפוצץ, בום טראח.
הפעם לא הרשיתי לעצמי להפגין שמחה ודיצה. זה הרגיש לי לא הוגן ולא מוסרי. איך אני יכולה לפזז ולצהול ולהודות על נס הבריאה שעבר בשלום, כשמול עיניי עומדת, נון סטופ, פלומת השיער הג'ינג'ית של כפיר, תינוק בן עשרה חודשים, השבוי הצעיר ביותר שמוחזק כבר חודש בעזה? כיביתי בכוח את הניצוצות שניצתו בי בטרם יהפכו למדורה. אמרתי: במוצ"ש, 4 בנובמבר, אסור לך לחגוג בפרהסיה את קרן האור שהסתננה לחייך מפני שהיום, לפני ארבע שבתות, מאות הורים קיבלו בשורות איוב.
בחרתי להנמיך פרופיל ולשתוק. עד שהתחלתי לקבל איחולים וברכות. בכל פעם שצעדתי עם העריסה במסדרון, כדי להחזיר את האוצר לחדר התינוקות, שמעתי "הלוואי שהנכדה שלך תביא עלינו ניצחון ושלום" או "שלום וניצחון". בפעמים הראשונות חייכתי בנימוס מאולץ. בפעם העשירית כבר היה לי לא נעים – בשבילה. למה להטיל משימות ותפקידים על 3.150 ק"ג? בניגוד לרצוני נסחפתי לשאלות פילוסופיות על מהות ההורות. האם השתוקקתי להביא פרי בטן כדי להבטיח שיהיה מי שידאג לי בעת זקנה? האם יש משהו שמניע את הדחף להולדה יותר מאהבה זוגית טובה ומאהבת ילדים? זה יצר ההישרדות? החובה להמשיך את השושלת של ניצולי השואה?
במשך שעות ארוכות ניסיתי להיזכר ולשחזר את כל הפעמים הקודמות שבהן זכיתי לצאת מחדר לידה בידיים מלאות. האם היה מישהו שאמר לי משהו שמעבר ל"זה הקטן גדול יהיה"? אז למה נטפלים לנשמה הזכה של נכדתי, שאיתרע מזלה לבקוע מרחם אמה דווקא במלאת ארבע שבתות לטבח?
בהזדמנות הראשונה שנפלה בחיקי, כשהיינו רק שתינו, צ'יק טו צ'יק, לחשתי באוזנה של הפיצפונת כמה דברים חשובים. שאני סבתה, שגם אם לא תביא שלום עולמי אני אוהב אותה עד הירח ובחזרה, ושלכבודה, רק לכבודה, אני מפרגנת לעצמי רגע נדיר וקטן של שמחה שייתן לי כוח להחזיק חזק עד סוף המלחמה. או לפחות עד שהוריה יגיעו להחלטה על שמה. בארי ועוז זה כבר נדוש.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.11.23
