הם חושבים על טלוויזיה בתור "דלת קסמים לעולמות מרחיבי אופקים", אבל מבינים הורים שלא מושיבים ילדים ליד המסך. הם מקשיבים לביקורת שלפיה הם "מציגים עולם מתקתק מדי", אבל שואלים את עצמם, בעצם, מדוע לא. ריאיון מיוחד עם בני הזוג אלונה אבט ותמיר פאול, שאחרי 23 שנים בערוץ הופ! שאותו הקימו, מעבירים הלאה את השרביט. האזינו לפרק.
קראו עוד:
למה ערוץ טלוויזיה, ולמה דווקא לילדים?
"הרעיון להקמת הערוץ הגיע מההבנה שלנו שמה ששודר אז לילדים לא תמיד התאים ליכולות הרגשיות והקוגניטיביות שלהם. אנחנו הבנו שאנחנו יכולים לתת מענה לציבור מאוד מיוחד, עם הבנות אחרות מהאחים הגדולים שלהם, עם צרכים אחרים. היום זה נראה ברור מאליו, אבל אז היינו צריכים לשכנע בדבר הזה", אבט אומרת.
"יצירת תוכניות מותאמות לגיל הרך הייתה חדשנית אי-אז בשנת 2000, תת הפילוח הזה לא היה סביר. היום הוא נראה מובן מאליו. הרי, תוכניות שמתאימות לגיל שנתיים לא מתאימות לגיל שש. בעצם רצינו למחוק את הלוח ולשרטט אותו מחדש", אומר פאול.
אבט (64) ופאול (70) עובדים יחד מאז הקמת הערוץ. הם נשואים, גרים ברמת השרון ומגדלים את ילדיהם ליהי (27), יואב (24) ועדו, כמעט בן 18. קודם לכן הם עבדו כמפיקים, בין היתר גם בתוכניות לילדים, כשהבינו ש"מתחוללת מהפכה של טלוויזיה רב-ערוצית", וזו הייתה הזדמנות לעבור צד.
"תת הפילוח הזה לגיל הרך לא היה סביר אז, היום הוא נראה מובן מאליו. תוכניות שמתאימות לגיל שנתיים לא מתאימות לגיל שש. בעצם, רצינו למחוק את הלוח ולשרטט אותו מחדש"
את התוכניות שהם רכשו מגופי שידור בעולם הם "בחרו בפינצטה", ועמלו גם על הפקות מקור כמו "דפנה ודודידו", "אליק ובליק", "יובל המבולבל", "כוח הקצב" ועוד רבות אחרות. בהמשך, ב-2004 הקבוצה השיקה את ערוץ "לולי", המיועד לפעוטות מגיל לידה עד שלוש, וב-2009 הושק "הופ! ילדות ישראלית". כעת, אחרי יותר משני עשורים, הם יפקידו את הניהול בידי מיכל בוטל, ששימשה עד כה סמנכ"לית.
דלת הקסמים שלהם
"ההרגשה שלנו הייתה שצריך להתייחס למסך כמו אל משהו שפותח אופקים, דלת קסמים אל עולמות וסיפורים חדשים. הקפדנו על גיוון גם בתכנים וגם בחומרים, הבאנו למשל אנימציות בסגנונות שונים - דו-ממד, תלת-ממד, פלסטלינה, בדים. רצינו שיהיו גם גירויים ויזואליים שיפתחו את הראש", אבט אומרת. "כל שיבוץ של תוכנית התחיל בחשיבה - האם מועד השידור מתאים לשגרה של רוב המשפחות בישראל? האם מתאים לשדר תוכנית ארוכה בבוקר, למשל, בשעת ההתארגנות? התקשורת שלנו עם לאורך השנים הייתה דואלית, גם עם הילדים אבל גם עם ההורים".
הייתה גם ביקורת על התוכן?
"האמת שלא הייתה המון ביקורת לאורך השנים. אם הייתה, היא דיברה על כך שאנחנו מציגים עולם מתקתק מדי. אבל בעצם, למה לא לשאוף לכך? ילדים שרואים את 'רחוב סומסום', את ערכי החברות, קבלת השונה ועוד - למה שלא יידעו שזה קיים?"
אתם מבינים הורים שלא מושיבים את הילדים מול הטלוויזיה?
"מצד אחד, למנוע מילדים דברים שהם יראו אצל חברים, וירצו מאוד לראות, אולי זה לא חכם. מצד שני, 'אובר' זה גם לא חכם, זאת אומרת לתת לילדים לצפות במסך כמה שהם רוצים על חשבון דברים אחרים. וכן, לפעמים הורים עייפים והמסך משמש להם בייביסיטר, וזה בסדר. לפעמים הם רוצים להשתמש בו בתור משהו שתומך בילד, או למטרה ספציפית. במכלול של הדברים, אם מדובר באיזונים נכונים, אני חושב שגם מסכים, לצד חוויות אחרות, תורמים לילדים. אני לא חושב שכדאי למנוע לגמרי את המסך כי אז אולי נוצרת אובססיה מיותרת".
"במכלול של הדברים, אם מדובר באיזונים נכונים, אני חושב שגם מסכים, לצד חוויות אחרות, תורמים לילדים. אני לא חושב שכדאי למנוע לגמרי את המסך כי אז אולי נוצרת אובססיה מיותרת"
"אני חושבת שכמעט כל הורה שפגשנו רוצה את הכי טוב לילד שלו, זו החברה שלנו שמשתנה. אני מרגישה שלפני 20 שנה הייתה הקשבה יותר גדולה לזהירות שצריך לנקוט בסוג של התכנים שהורים חושפים אליהם את ילדיהם. בשנים האחרונות, חלק מההורים הרימו ידיים מול הצפת התוכן, והם לא בוררים יותר איזה תוכן מגיע לצלחת שלהם", אבט מוסיפה.
הזכרת את החברה שמשתנה. איך שומרים על רלוונטיות?
"זורמים עם השינויים. כן, יש מתח בין השמירה על ה-DNA שלנו, הרלוונטיות שלנו, לבין ההתפתחויות בעולם, הטכנולוגיות, החברתיות והאחרות. אבל הצלחנו לעשות את זה, הצלחנו לשמר את זה לאורך השנים. יש לנו חוזה בלתי-כתוב עם ההורים, אנחנו לא נפר את האמון שלהם בנו. זה משחק של איזונים". האזינו לפרק המלא שבמעלה הכתבה.
מחפשים המלצות האזנה או רוצים להמליץ על פודקאסטים שאתם אוהבים? הצטרפו לקהילת הפייסבוק שלנו פודקאסט להמונים