ביום שישי האחרון זה קרה. נפל לי האסימון סופית, הבנתי שהפור נפל ושאין דרך חזרה - ילד זה אתגר אחד מתמשך שלא מסתיים, ילד זה לכל החיים. כמובן שלא חשבתי אף פעם שאם הוא לא ימצא חן בעיניי אני פשוט אדבר עם אשתי האהובה ואבקש ממנה להחזיר אותו למקום שממנו הוא בא.
ידעתי שלא הכול יהיה גן של שושנים, אבל הייתה לי שאיפה נסתרת שבכל אתגר שנתקלנו בו ששם זה ייעצר ומפה הכול יהיה רק כיף. ההבנה העמוקה נפלה עליי כרעם ביום בהיר, או לפחות חשבתי שזה רעם לפי עוצמת הרעש.
מסתבר שזה היה הילד שלי שנכנס עם הראש בתוך הקיר וכמעט מוטט את כל הבית. הילד שנמצא עכשיו בשלב שבו הוא מנסה לפגוע בעצמו בכל דרך אפשרית. אם זה להיכנס בקיר, להכניס לפה כל דבר שנראה לו שיכול להיות פוטנציאל לחנק, לשחק עם הידיים בחשמל, לנסות למשוך את הכבל של הרמקול כדי להבין מה ההרגשה שנוחת עליך מהגובה משקל של עשרה ק"ג על הראש ועוד דברים שהשתיקה מפני משרד הרווחה יפה להם.
עיניים על הילד 24/7
הוא התחיל לזחול וזה דבר נהדר לראות אותו, והלוואי והייתי מצליח כי מספיק שאני מזיז את הראש לעשר שניות, אני כבר צריך לחפש אותו בכל החדרים בבית. זה שלב של התפתחות, בעיקר עבורו, כי אותי הוא די תוקע. הוא מתחיל להיות עצמאי ואני מאבד את העצמאות שלי.
לא רק שאני כבר לא יכול לעשות שום דבר אחר כשהוא איתי כי העיניים שלי צריכות להיות עליו 24/7, גם לגמרי איבדתי את הממלכה שלי, הבית. המקום היחיד שעוד היה לי למפלט ברגעים הקשים (חוץ מהשירותים כמובן) הפך לעוד מטלה מייגעת. כי מסתבר שיש גיל שהילד מגיע אליו שבו אתה פשוט מרים את כל הבית מגובה הרצפה כדי שהילד לא יוכל להגיע לשום דבר שהוא פוטנציאל מוות עבורו, כמו כבלים, עציצים ומה לא.
לטורים הקודמים:
בגדול אני אמור לקבל את זה בהבנה, הילד גדל, זה טוב. העניין שהייתי בטוח שהשלב הקודם היה השלב הסופי בו אני משועבד למערכת היחסים בנינו, ועכשיו זה נראה לי כמו משחק ילדים. אני מדבר על השלב שהוא רק שכב על הרצפה, שיחק בצעצועים שלו, בכה מדי פעם והייתי צריך לגשת אליו לכמה דקות ולהרגיע אותו. לא להאמין שחשבתי לתומי שזה הורס לי את הלו"ז! חיכיתי כבר שזה ייגמר ולא צפיתי מה עומד בפתח (או יותר נכון, זוחל בפתח).
שיניים וגזים
בכל שלב בדרך תמיד הייתה לי מן תחושה שזהו, זה אוטוטו נגמר, הכול יהיה רגוע ואחזור לחיים שלי כרווק, וכל פעם התבדתי מחדש. כשהוא היה ממש קטן לקח זמן להסתגל לדבר החדש הזה שצץ בחיינו. כשכבר הבנו פחות או יותר איך מתפעלים אותו ונשמנו לרווחה, התחילו לו הגזים והצטערנו שנשמנו לרווחה. הריחות, הצרחות קורעות הלב וחוסר השינה היו רק חלק מהחוויות המדהימות שהגיעו עם השלב הזה.
ואז זה נגמר ושוב שמחנו, ואפילו רשמנו אותו לגן, מה שאומר שכל יום מ-8:00 עד 16:30 יש לנו חופש לעצמנו, אבל מסתבר שלא סתם קוראים לזה להירשם לגן, כי בהרשמה זה הסתכם. מהיום הראשון הוא החליט לאמץ חיידקים שלי ילדים אחרים ורוב הזמן הוא נשאר בבית חולה. הגוף קצת התחזק הוא חזר לגן ואז התחילו השיניים לצאת.
השבוע הבנתי שזהו, זה לא הולך להשתפר. בכל פעם שמשהו אחד ייגמר יגיע משהו חדש, ואין מה להיאבק בזה יותר. כשייצאו לו השיניים הוא יתחיל ללכת, אחרי שהוא ילמד ללכת הוא יתחיל לדבר ואז תהיה לו דעה משלו, כשהוא יגבש דעה הוא כבר לא ייתן לי לחבק ולנשק אותו מיליון פעם כמו שאני עושה עכשיו בכל רגע נתון, כי זה יעשה לו פאדיחות מול החברים שלו.
וככה עד שהוא יגדל, יעזוב את הבית ויגיע שלב הגעגועים. כדאי שאני פשוט אעשה את המקסימום ליהנות מכל שלב בדרך ולקחת את הטוב ממנו, ממש כמו בחיים עצמם. האמת שיש לי מורה טוב, הילד שלי הוא כזה. גם כשהוא בוכה או כאוב, הוא מיד חוזר לשמוח אחרי כאילו כלום לא היה. הוא נהנה מכל דבר, חוקר כל שלב, בוחן את העולם, הוא הוא בכאן ועכשיו, מה שקשה להגיד עליי.
באיזה שהוא מקום הייתי רוצה להיות סבא וסבתא כי הם מקבלים רק את הכיף. הם צוחקים עם הילד ונהנים, ובשנייה שהוא בוכה הם אומרים "קחו את הדבר הצורח הזה ממני ותחזרו אליי כשהוא צוחק". אבל בעיקר הייתי רוצה להצליח לקבל את כל הגדילה שלו כחוויה מתמשכת שלא באמת נגמרת אף פעם, וטוב שכך. הייתי רוצה להבין שזאת דרך בתוך מסע ארוך שבסופו מחכה לי הדבר הכי טוב שיכול להיות, הילד שלי.
