כשהילד נקרא להיכנס לבידוד בפעם הראשונה בגלל תלמיד מאומת, עדיין נשמתי. הצטרפתי לבדיקת הקורונה למרות שאני מחוסנת וכששנינו יצאנו שליליים חשבתי להכניס את הבדיקות לתיק עבודות או לקורות חיים שאציג אותם בשום מקום.
בפעם השנייה הוא רק חזר מחופשת הפורים, הספיק להיות רבע יום בלימודים, ובגלל עוזרת הוראה נכנס שוב לבידוד. הפעם אמרתי לו לעשות את הבדיקות לבד. אמא מקבלת התמוטטת עצבים . ייקח זמן עד יעבור הזעם.
אין תרופה לעצב
אני אם יחידנית, הוא ואני, וכשהוא נכלא בחדרו אני מושבתת בבית. אין לי כוונה להשאיר ילד בן עשר למשך שעות כשהוא קמל עם עצמו. שוב. הוא אוהב ללכת לבית הספר, אוהב לפגוש את החברים, את העשייה וכן, למידה. מונח שנזנח לצד מילים כמו קפסולות, מתווה והנה מטוש, ראה איך הוא טס למבחנה.
ואני מביטה בעיניים שלו ואין לי תרופה לעצב. כמה אפשר למרוט שערות יחד ולדבר על זה? והכעס שאצור בי יוצא מתי שהוא עליו. שולח ארס בכל הבית. זעם על מערכת החינוך ששכחה את ערך הערבות ההדדית.
הסלוגן גופי לי וגופי שלי הוא חשוב ביותר אבל לא כשמדובר בנושא בריאותי בזמן מגיפה עולמית. ושר החינוך שותק, וראש הממשלה שותק ומערכת הבריאות נכנסת להדממה. פה ושם יש ניצנים של תעוזה. רשויות מקומיות, מנהלים/ות נקודתיים מחייבים את עובדיהם להתחסן. כשהעובדים מחוסנים, גם הילדים שלהם מוגנים, זו שרשרת שכזו שביחד אפשר להתקדם בחיים האלו.
"בחיי שאני רוצה לבכות אבל אין זמן כשאני המפרנסת העיקרית"
אני צריכה לעבוד, בין אם הילד בבית או לא. הקורונה לא היטיבה עם אנשי התרבות. היא דחתה אותה כאילו אנשיה הפיצו את הנגיף והוסיפו וריאנטים לקינוח. הוצאות לאור יוצאות לחל"ת, כל אחת ומלחמת הקיום שלה, וכשהן לא עובדות, ספרים לא יוצאים ופה אני נכנסת לתמונה. זאת מהתרבות, שכבר שנה לא פגשה נערים ונערות בהרצאות.
קהל היעד של ספריי לא זוכה להיכנס בשערי החטיבה, ואין להם מושג איך נראים החיים עליהם הם קוראים. התמלוגים הפכו מגוחכים כי צריך חנויות וכדי לפתוח את החנויות צריך כסף או בריאות או שניהם. תלוי את מי שואלים.
קראו עוד:
אני מייצרת לי עבודה. עורכת, כותבת טורים, מלווה כותבים, לא מחכה למשיח ולא בוכה ששתו לי. ובחיי שאני רוצה לבכות אבל אין זמן כשאני המפרנסת העיקרית. ומדי פעם אני מקבלת מכה בראש. משהו קטן וחד פוגע בראשי. בעודי משפשפת את הבלוטה בראש שהלכה וגדלה. הבנתי שזה המענק מהממשלה לעצמאים, כמה קטן, כמה כואב.
ואני לא יכולה להבטיח לו שזה הבידוד האחרון, ואין לי מושג למה שבוע לפני פסח עדיין מתעקשים לקחת חופשה, כי אני לא בחופש, והילד לא צריך חופש, והוא מאבד את הכיוון מכל הסחררה הזאת. בעוד הסתדרות המורים ומשרד החינוך עסוקים במשחקי אגו, יותר מדי ילדים ונוער משחקים במשחקים אסורים.
איפה המשאבים?
המסחר נפתח, מרגישים ריח חדש באוויר, של אופטימיות. כלומר עד שיגידו אחרת, ויגידו אחרת לקראת המרור שיוגש בפסח. וגם אם נשב על פי המתווה של המתווה, כל אחד ימלמל שישתנה כבר. המגיפה לא נעלמה, עדיין לא מכירים את כל הביצועים שהיא יכולה לתת, אבל צריך ללמוד לחיות איתה, כמו מחלה כרונית.
עשו זאת לפניה, בדקו פרוטוקולים, ערכו ישיבות, הגיעו למסקנות ושינו אותן. כך מנהלים גוף חולה. כך מנהלים מדינה. ובמקביל, יודע כל חולה כרוני שעובד, שאם יש קשיים כלכליים ורגשיים המדינה צריכה לעזור, ויש לה את המשאבים, רק לא במקומות הנכונים.
"אני הולכת לאירוע בר המצווה של אחייני בהתרגשות גדולה ומשאירה את הילד כי הוא בבידוד, וליבי חצוי"
ועד שיהיה הורה אחראי שינהל את המדינה עם תקציב, תוכניות וכוונה ליישם את התוכניות, אני מג'נגלת בין היותי אם יחידנית לבין העבודה שלי. שולחת בחשש את הילד ללימודים ומקווה שלא יחזור כמו בומרנג. הולכת לאירוע בר המצווה של אחייני בכורי בהתרגשות גדולה ומשאירה את הילד כי הוא בבידוד, וליבי חצוי. יודעת שהוא לא לבד פיזית אבל ליבו נשבר. זורקת סוכריות של שמחה ורצה הביתה.
יוצאת לנשום אוויר הרים צלול כזפת וחוזרת מהר לילד שמבקש לצאת החוצה כי נשבר לו. אני מארגנת מסיבת יום הולדת קטנה ומקווה שנספיק לחגוג לפי העוצר הבא. לוקחת אוויר ומחייכת כשסופרים עד 120 ועושה וי על עוד הישג קטן אבל חשוב. והבלונים הם עדות שיש ימים טובים.
