משפחת דורפמן הגיעה לקנדה בעקבות חלום. "רצינו את הרילוקיישן כבר זמן רב והרגשנו שזה הרגע להגשים את החלום, לפני שהילדים יהיו גדולים מדי", מספרת קרן, אמא לשלושה ילדים: אורי שחגג בר מצווה רגע אחרי הנחיתה, שקד (10) ויסמין (4).
קרן ואייל עברו יחד על ילדיהם מהיישוב אלון הגליל לעיר Vaughan במחוז GTA, אונטריו, קנדה במרץ השנה, רגע לפני שהקורונה החלה. הם החלו לחשוב על המעבר כבר כזוג צעיר ואפילו הגישו בקשה לויזה בשנת 2007. "זה היה לפני שאורי נולד ולאחר לידתו החלום קצת התרחק", מספרת קרן.
"כל אחד מאיתנו פיתח את עצמו מקצועית והמשפחה גדלה. כשהכול היה כבר יציב וכולנו מסודרים, הילדים עם חברים אהובים, אנחנו בעבודות טובות ובית משלנו החלטנו שדווקא זה הרגע לעבור ולצאת מאזור הנוחות".
עם כל הכבוד לתוכניות, פתאום הגיעה מגפה לעולם: "הקורונה שהפתיעה אותנו עם המעבר יצרה מצב של קושי ועומס די רציני. ממצב של חיים פעילים ומלאים הגענו למקום שבו הכול חדש וזר. ללא החברים מהבית וללא המשפחה התומכת והקהילה שלנו, נאלצנו לשרוד חצי שנה לא פשוטה ולא קלה עבור אף אחד מאיתנו".
אייל עוסק בהייטק והגיע לקנדה עם הצעת עבודה מסודרת. קרן, מטפלת באמנות – ביבליותרפיסטית (M.A) ופסיכותרפיסטית במקצועה, מספרת שלמעשה היה להם שבוע שבו עוד הכול היה פתוח והם הספיקו לרשום את הילדים לבית הספר ולעשות סידורי התמקמות.
"שבוע לאחר מכן כבר נסגר בית הספר והיה סגר כללי", מספרת קרן. "רק חנויות הכרחיות נשארו פתוחות והשאר נסגר למשך חצי שנה. המזל הוא שיש פה קהילה ישראלית ענפה. הרגשנו מחובקים ועטופים מאוד, וזה לא מובן מאליו בכלל".
"ללא החברים מהבית וללא המשפחה התומכת נאלצנו לשרוד חצי שנה לא פשוטה ולא קלה עבור אף אחד מאיתנו"
איך מתמודדים עם המצב המאתגר הזה?
"אחרי חצי שנה של להבין איפה אנחנו ומה עשינו לעצמנו התחלנו לאט לאט להסתגל. אחרי חצי שנה שלא היה בית ספר, לא היו גני שעשועים, שלא לדבר על מסעדות ופארק השעשועים Wonderland שמאוד רצינו לבקר בו, באמצע ספטמבר נפתחו בתי הספר. זה היה בהחלט אושר גדול והקלה עצומה. עדיין זה לא המצב הרגיל - אין חוגים כמעט ואין פעילויות עם הרבה אנשים. אנחנו חווים את קנדה קצת אחרת ויש לנו תקווה לפגוש חלקים אחרים שלה בהמשך.
"הזמן של הסגר וכל התקופה מאז שהגענו הוקדשו בעיקר לטבע. אנחנו משפחה מטיילת והנופים החדשים וחילופי העונות היו עבורנו דרך נעימה ומרגיעה להעביר את הזמן. גם העיר טורונטו שחדשה לנו היא מקום שאנחנו מאוד נהנים לבלות ולגלות מוזיאונים, נסיעות אופניים לאורך אגם אונטריו ואוכל מקומי".
לדברי קרן, מערכת החינוך מתפקדת באופן מרשים: "העם הקנדי ידוע בכך שהוא ממושמע ובנוי על סולידריות", היא אומרת. "מה שמאפשר סדר ומשמעת מוקפדים. הכיתות חולקו לקפסולות של עד 20 ילדים בכיתה עם מורה. הכיתות מתפקדות כיחידה עצמאית ורק שתי מורות מקצועיות נכנסות לכיתה, מורות לצרפתית ומוזיקה.
"במצב של קורונה הכיתה יוצאת לבידוד של שבועיים וחוזרת לתפקוד רגיל. למזלי, עד כה שלושת הילדים שלומדים באותו בית ספר לא היה מקרה של קורונה. בנוסף, הילדים עם מסכות לאורך כל היום ויש להם 'הפסקת מסיכה' שבה רק כיתה אחת יוצאת להפסקה ולא כל בית הספר, כדי להשתחרר קצת מהמסכות".
"הקנדים לא יעירו לך אם תשכח לעטות מסכה, אך המבטים שתקבל יבהירו טוב מאוד שמשהו במה שאתה עושה לא מקובל עליהם"
עוד היא מוסיפה: "בימים אלו שהמספרים עולים, החליטו שייסגרו מסעדות, בתי קפה, מוזיאונים וכל אירועי ההתכנסות, ביניהם אירועי קריסמס, אך בית ספר נשאר פתוח וכך ימשיך. התחושה היא שיש מי שחושב ומייצר דרך ברורה עם היגיון ומחשבה.
"אני חשה בטוחה וכל החלטה פה מועברת לציבור ומוסברת. לדוגמה, ברחוב מתהלכים ללא מסכות, במקומות סגורים עם מסכה. הקנדים לא יעירו לך אם תשכח לעטות מסכה, אך המבטים שתקבל יבהירו טוב מאוד שמשהו במה שאתה עושה לא מקובל עליהם".
באיזה אופן המצב השפיע עליכם כמשפחה?
"המצב השפיע מאוד. הגענו כולנו די בהלם מישראל החמה והנעימה למזג אוויר מאוד קר ושלג בחוץ. בגלל הסגר נשארנו הרבה מאוד זמן ביחד, וממצב של משפחה פעילה מאוד פתאום כולנו יחד בלי חברים, בלי משפחה ובלי הקהילה של היישוב.
"בהתחלה היה רצון לברוח חזרה לישראל. הייתה מעין תחושה של 'איך הגענו?', 'למה הגענו?' עלו שאלות קשות. הקשר עם ישראל התהדק מאוד. הילדים למדו עם בתי הספר בארץ ויסמין הייתה בקשר עם הגננת והחברים.
"כולם עברו לזום וזה היה טבעי גם לנו להמשיך ולהיות מחוברים. אני חושבת שזה שמר אותנו באופן מסוים, לא פה וכן עדיין בישראל אבל גם לא. זה היה מצב מבלבל אבל נכון לנו לאותו רגע.
"בהמשך, מורה מבית הספר המקומי יצרה איתי קשר וחיברה את הבנים לשיעורי אנגלית. אורי הגדול התחבר מעט וקצת למד, שקד המשיך להיות מחובר למורה בישראל ולמד עם כיתתו. הוא סיים את כיתה ד' בישראל".
כתבות נוספות:
עוד היא מוסיפה, "זאת הייתה תקופה משונה, שדרשה מכולנו התגייסות. היו נפילות, היו קשיים, היו רגעים שגם אני ובן זוגי חשבנו לחזור, הרגשנו שזה לא הגיוני לחוות כזה משבר. הייתה לנו עזרה גדולה ממעגלי התמיכה בארץ ואני חושבת שזה מה שהחזיק אותנו.
"ניסינו להיות פעילים, נפגשנו עם חברים פה בסביבה, בשכונה, מצאנו סקייט פארק, ניסינו את כל הפארקים באזור וכמובן טבע ועוד טבע. הזמנו סופי שבוע וניסינו כמה שיותר לנצל את הזמן לאיכות של ביחד ולבנות משהו חדש ומשותף בין כולנו".
האם יש לממשלה תוכנית לגבי ההמשך?
"יש תחושה שכל מה שקורה פה מאז תחילת הקורונה הוא מוסדר ומסודר היטב. הם ממש הכינו ספר הדרכה שבנוי משלבים ליציאה מהסגר ומה קורה אם המצב מחריף, לאיזה שלבים עוברים. כך שהגענו לשלב אחד ביציאה מהסגר וחזרנו לשלב שלוש כשמספר החולים עלה. מאוד מובנה, ברור ומוקפד.
"מי שמנהל את המצב הם אנשי בריאות וניכר שכל החלטה פה נעשית בכובד ראש. עוד דבר מעניין על קנדה, היא מחולקת לפרובינציות. אנחנו בפרובינציית אונטריו ובשאר הפרובינציות ההתנהלות אחרת.
"לדוגמה, החליטו בזמן הסגר שאין מעבר בין פרובינציות כדי למנוע הדבקה. כך שיש פרובינציות שאין בהן בכלל חולים, כמו נובה סקוטיה. בקוויבק החליטו שבזמן החגים הקרבים יאפשרו מפגש משפחות. פה באונטריו אסור להיפגש עם חברים בבתים".
למה אתם הכי מתגעגעים?
"הכי מוזר לנו זה שהגענו לקנדה בקורונה ואנחנו רואים אותה ומכירם אותה ככה. מאוד סקרנים לראות איך תהיה החוויה בלי הקורונה. בנוסף, אנחנו מתגעגעים למפגשים משפחתיים. בקיץ המשפחות היו מתוכננות להגיע אלינו והכול בוטל. מתגעגעים למסעדות באופן ספונטני ובכלל לתחושת החופש בלי איסורים ומגבלות. מלאי תקווה שזה יגיע.
"הגדול שומר על קשר הדוק ועדיין יש געגועים רבים ותכנון לביקור בארץ בקיץ. הוא מתגעגע מאוד לגלישה בארץ, זה חלק שחסר לו מאוד. גם האופניים שהיו חלק מחייו חסרים לו פה כי אונטריו שטוחה וכל האתגרים שהיו לו הם במסלולי שטח.
האמצעי שומר על קשר עם חבר דרך משחק מיינקראפט משותף ושומר על שיעורי חצוצרה עם המורה מהארץ. הקטנה כבר פחות ופחות בקשר עם החברים אבל עדיין מזכירה את החבר האהוב שלה שאותו לא שוכחת".
איך מתנהל יום בחייכם?
"ב-7:00 הבנים מתעוררים. ב-7:30 בן זוגי ואני מתעוררים ומכינים ארוחת בוקר וצהריים. בית הספר פה מתחיל מאוחר ויש לנו זמן בבוקר. לפעמים יש ניגון בחצוצרה, השלמת שיעורים או חזרה למבחן. ב-9:00 אני מלווה את שלושתם לבית הספר ברגל, 900 מטר מהבית. אחר כך משתדלת לעשות פעילות גופנית – הליכה או יוגה. עד שלא ייפתחו כאן חוגים אני עושה עצמאית ומגלה שזה אפשרי ונעים.
"כרגע אני עובדת על ההכרה שלי במקצוע ומחפשת מקום להתנדבות, כך שהיום שלי מלא בכתיבת מיילים, מילוי אפליקציית רישום שדורשת ממני הרבה עבודה אדמיניסטרטיבית. משתדלת מאוד גם למלא את היום בשיחות עם חברות ומשפחה שחשובים לי לתמיכה ועידוד. הקשר איתם מאוד מחזק ומאוד חשוב לי להחזיר ולהזכיר לעצמי מי אני. יש משהו ברילוקיישן שאתה מאבד הרבה חלקים, וחשוב לבדוק איך מוצאים מקורות תמיכה ונשארים בקשר.
"ב-15:30 הילדים חוזרים מבית הספר, בדרך כלל נחים ונרגעים ואחר כך הפעילות משתנה. לקטנה כבר יש חברים שמתארחים והיא מתארחת אצלם. יש צופים בסופי שבוע וחוץ מזה אין ממש חוגים. בימים שאפשר לצאת, משתדלים ללכת לגן שעשועים או לסקייט פארק, לבשל ולאפות. אנחנו גם מאוד אוהבים ליצור דברים בבית, יש גם שיעורי בית שהבנים צריכים לעשות, וכמובן המסך חלק מחיינו".
מה מבחינתכם הכי מאתגר במצב הזה?
"האתגר הגדול ביותר במצב הזה היה להתמודד עם קשיים בתקשורת המשפחתית שתמיד היו שם. הקורונה אילצה אותנו להישיר מבט לקושי וללמוד איך לחיות אחד עם השני ביחסים מכבדים ונעימים. זה קירב אותנו מאוד אך גם לימד איפה הגבול של כל אחד עובר ולהיות רגישים אליו.
"יש משהו במילה 'אתגר' שכבר התחיל להרגיז אותנו כמשפחה, כי רק ברילוקיישן עצמו יש אתגר אז שלנו היה כפול ומכופל. יחד עם זאת, זה אפשר לנו להתעמק ביחסים שלנו ולעבוד עליהם באופן מיטיב שהביא לרגיעה ושיפור. למדנו לקרוא אחד את השני ולהיות אמפתיים. לדוגמה, התחלנו במסג' אחד לשני שמרגיע ומעודד קשר קרוב ומחבק.
"בנוסף, בימי שישי אנחנו מקפידים על ארוחה, הדלקת נרות והודיה על מה שיש לנו, ועושים סבב שכל אחד מספר משהו על השבוע שעבר. זה יכול להיות משהו כייפי/מעצבן/נעים/קשה/מיוחד. כלאחד ומה שמתאים לו.
"כמנחת קבוצות שעוסקת בתחום הטיפול התחלתי להכניס קצת מהידע שלי ומהניסיון ועשיתי מפגשי בוקר שכל אחד יצר, סיפר סיפור. בהתחלה הייתה התנגדות אך עם הזמן הייתה הנאה ולמדנו להיות קבוצה שכיף להיות בה".
קרן גם זוכרת רגע בלתי נשכח בתקופה המוזרה הזאת: "גילינו שאנחנו אוהבים מאוד את האגמים פה. באחד הטיולים עם הקאנו הגענו לאי בודד, הקמנו מדורה ואכלנו מרשמלו. זה יה רגע מיוחד שלא רצינו שיפסיק. ממש התבאסנו כשנאלצנו לעזוב והמשכנו לדמיין איך אנחנו מקימים לנו אי משלנו. בעיני זה רגע משמעותי בשינוי שעברנו כמשפחה. משהו שהתלכד והצלחנו לייצר חוויה משותפת רק מהיחד הטהור שלנו, ללא הפרעות טכנולוגיות או אטרקציות".
עד כמה אתם מתעדכנים במה שקורה בישראל ואיך אנחנו נראים משם?
"בהתחלה היינו מחוברים מאוד ואפילו חשבנו שבישראל יותר טוב, רצינו לחזור וממש תכננו את החזרה, שלא לומר בריחה. אבל רגע אחרי המצב כבר התהפך, ובארץ הייתה תחושה שהכול מתנהל הפוך, לא מסודר ולא הגיוני. זה דומה למטוטלת – יש רגעים שבהם אנחנו מאוד מחוברים, חרדים למה שמתרחש, ורגע אחר, חשים הקלה שאנחנו לא שם וגם מעט מתנתקים".
טיפ להורים שמרגישים קצת מיואשים?
"הטיפ שלי הוא לקחת צעד אחורה, לשבת רגע בצד ולצפות בכל המתרחש, להוציא את עצמך מהסיטואציה ולהתבונן בפרספקטיבה. מאוד עוזר לנשום רגע ולהתקרב אחר כך עם מודעות ואוויר לנשימה.
"הביחד האינטנסיבי והחרדות שעולות מאוד מקשות על התחושות ומביאות למצב של 'על הקצה'. אני שומעת הרבה אנשים בתחושה הזאת ואני הכי מזדהה ומבינה, לכן, יש משהו ביציאה לטבע, להפסקה, לקחת מרחב לעצמך, לקרוא, לצאת לשתות קפה – שיחזיר את האפשרות להכיל ולהתבונן מחדש.
"שמעתי בהרצאה מעניינת ממטפלת זוגית שאמרה שחשוב מאוד להשתמש בתקופה כזו בדימיון. לעשות כאילו אנחנו יוצאים למסעדה, להכין את הבית כמסעדה ולהתלבש יפה. זה דיבר אליי מאוד ואני לקחתי את זה ויישמתי עם הילדים בשעות הערב לפני השינה. אנחנו שמים מוזיקה מרגיעה, נר ריחני ועושים מסאג' נעים, וכך מרגישים כאילו אנחנו בספא. היכולת שלנו לדמיין מאפשרת לנו לחוות חוויות עמוקות ולייצר משהו בתוכנו שיאפשר תנועה ומרחב.
"אני מאמינה שהתמיכה והסיוע בתקופה זו חשובה לבריאות הנפשית והכוח של הקהילה – הוא כוח אדיר, לדעת להשתמש בו ביצירתיות. לצאת לקהילה, לחפש מקורות תמיכה ומה שנשאר לנו כבני אדם הוא להיות שם אחד בשביל השני".
גרים בחו"ל ורוצים להשתתף במדור? כתבו לנו
