נעמה ומייק דריקז, הורים לשלושה ילדים, ליאל (בת 8.5), לביא (בן 7) ודביר (שנה), עזבו קריירות מבטיחות בהייטק לפני שלוש שנים ועברו לקוסטה ריקה בעקבות החלום הציוני של מייק. כיום, מייק משרת כסגן שגריר וקונסול ישראל, ונעמה אחראית על התחום הקונסולרי בנציגות.
מה מצב המדינה מבחינת הקורונה?
"בשבועות האחרונים התחלואה במגמת עלייה משמעותית, וזאת למרות העובדה שהאוכלוסייה די ממושמעת להנחיות ולמרות שהחל מבצע חיסונים", מספרת נעמה. כעת מדברים על החזרת מגבלות תנועה. אוכלוסיית קוסטה ריקה מונה בערך כחמישה מיליון איש ומבצע החיסונים רחוק מאוד מלהסתיים.
"הוא החל בינואר ונכון לעכשיו כ-5% קיבלו מנה שנייה. אגב, קוסטה ריקה נעלה את גבולותיה בחודש מרץ 2020, כמו בשאר העולם ובנובמבר 2020 החלה פתיחה הדרגתית, כאשר הורשתה כניסת תיירים דרך טיסות בלבד ובתנאי מילוי הצהרת בריאות ורכישת ביטוח הרפואי המכסה קורונה. לאחרונה גם נפתחו הגבולות היבשתיים, אך נראה שעלייה משמעותית בתחלואה תוביל להחלטות חדשות בקרוב".
קראו עוד:
איך מערכת החינוך התמודדה עם המצב?
"עם פרוץ המגיפה בתי הספר היו סגורים למשך שנה שלמה, והילדים למדו בזום. לפני כחודש וחצי חזרו בתי הספר לפעילות חלקית, אך לצערנו בית הספר שלנו נסגר שוב לפני שבועיים בשל מקרה מאומת.
"הילדים לומדים כאן בבית ספר יהודי, והלימודים הם בשלוש שפות - אנגלית, ספרדית ועברית. כיום, המתכונת היא היברידית - חלק בבית ספר, חלק מהבית. כאשר הם בבתי ספר, יש פרוטוקול מאוד קפדני בנוגע לריחוק חברתי, מסיכות והיגיינת ידיים ואני יכולה להעיד שלילדים קשה מאוד, בעיקר לאור העובדה שכל הפעילויות שהיו קיימות לאחר בית הספר אינן מתקיימות יותר ואין מפגשים חברתיים".
"עם כל הקושי, הלימודים מרחוק עזרו לנו לשמור על השגרה, במיוחד עם שינוי גדול של תינוק חדש במשפחה ובזמן משבר עולמי"
באיזה אופן המצב השפיע עליכם כמשפחה?
"בערב פסח, בשנה שעברה, באנדרלמוסיה של תחילת המגיפה ובאמצע מבצעי החילוץ מורכבים מהיבשת שאורגנו על ידי נציגויות ישראל כאשר היבשת פשוט ננעלה, נולד לנו ילד בשם דביר. זאת הייתה חוויה לא קלה ודי מפחידה ללדת במדינה זרה וללא עזרה מאף אחד, בייחוד לאור העובדה שהלידה מעט הסתבכה. לאחר הלידה היינו לבד בבית החולים והמשכנו עם הבידוד חודשים רבים לאחר מכן. אפילו את הברית עשינו בבית, רק אנחנו והמוהל.
"אני חייבת לציין כי למרות התקרבות מאוד גדולה של הקן המשפחתי, להיות שמונה חודשים בבידוד/סגר היה מאוד לא פשוט ולעיתים מחניק. לא נפגשנו עם אנשים, והילדים לא נפגשו עם חברים בשל החשש מהקורונה".
עוד היא מוסיפה: "אמנם בחלק מהזמן היו הקלות, אך בשל העובדה שלא היה מידע רב אודות הווירוס והיינו עם תינוק קטן העדפנו להקשיח את נושא ההתבודדות: לא יצאנו כל התקופה, לא הייתה לנו חצר להוציא את הילדים ובכל קפיצה לסופר היינו בחרדות שחוזרים עם 'משהו' הביתה.
"פחדנו להיקלע למצב שנצטרך חלילה סיוע רפואי ולא נוכל לקבלו. בנוסף, אם בארץ בכל הקלה אנשים היו רצים להיפגש עם המשפחה והחברים, אצלנו לא היה את הלוקסוס של מגע פיזי או מפגש אנושי אמיתי ללא מגע".
מה הכי מאתגר במצב הזה?
"הפחד לצאת החוצה, הידיעה שאפילו הליכה לסופר יכלה להוות סכנת חיים לבית שלם. כמובן שגם טיפול בתינוק רך משנה את כל הסדר בבית, בנוסף שני ילדים צעירים שלומדים בזום רוב שעות היום, בשפות זרות, ושכל חמש דקות יוצאים מהחדר לשאול מתי השיעור נגמר או בוכים שקשה להם ונמאס להם.
"אגב, בתקופה הזאת הצלחנו גם לעבוד עם הילדים באופן יותר אינטנסיבי על שגרת חיים וניהול כישורי חיים. אני יכולה לומר שבית הספר התנהל בצורה אופטימלית, מהנה ואפקטיבית ביותר בהתאם למצב. אך יחד עם זאת המצב החדש דרש מאיתנו, ההורים, להיות שותפים מלאים ללימודים שלהם, כאשר בכל הזמן הזה עבדנו מסביב לשעון על כל משימות הנציגות, לעיתים מהבית.
"היה בהחלט מאתגר לנהל ככה בית עם שלושה ילדים צעירים ועבודה מטורפת מהבית בחילוץ ישראלים, גם מחדר הלידה בבית החולים ובהמשך בחופשת הלידה. היה לנו ברור שהעבודה שחיכתה לנו לא סבלה דיחוי בשל המצב הקריטי בעולם ובקוסטה ריקה בפרט – לסייע ולעיתים להציל ממש ישראלים במצוקה, בין כל שאר המשימות".
למה אתם הכי מתגעגעים בתקופה שלפני הקורונה?
"ביקרנו בישראל בדצמבר האחרון לאחר יותר משנה וחצי מהפעם האחרונה שהיינו בארץ, והייתה התרגשות גדולה להכיר את התינוק שאף אחד לא ראה עד כה. כיום, אנחנו מתגעגעים בעיקר למשפחה ולחברים, לחום, לישראליות, למשפחתיות, לביחד הזה שקיים רק בארץ אבל גם לתחושת הביטחון של השגרה הרגילה, של ללכת לעבוד, להסתובב, לטייל ללא חשש.
"שונה לגדל כאן ילדים. כמעט אף פעם לא תראי ילדים מסתובבים ברחוב, בעיקר החל מהשעה חמש בערב, כשמתחיל להחשיך ולא מומלץ להסתובב בחוץ".
"היה בהחלט מאתגר לנהל בית עם שלושה ילדים צעירים ועבודה מטורפת מהבית בחילוץ ישראלים"
על הקהילה היהודית בקוסטה ריקה לנעמה יש רק דברים טובים לומר: "הקהילה פה מקסימה, ציונית, מחבקת ומאוד אוהבת את ישראל, וזה מאד מעצים את תחושת השליחות ונותן מעין תחושה של בית, למרות שאי אפשר להחליף את מדינת ישראל בשום מדינה.
"אנחנו עוקבים מדי יום בחדשות ובתכניות של ישראל, ומכאן היא בהחלט נראית כמי שמקדימה את זמנה. החיבור היומיומי לישראל מאוד מחזק אותי, וזה בהחלט נתן פרופורציות למצב העולמי ושלנו בפרט".
אילו נקודת אור היו בכל התקופה?
"יום טיסת החילוץ של הישראלים שנתקעו ביבשת ורוכזו בקוסטה ריקה מחמש מדינות במרחב במרץ 2020, ראש חודש ניסן. הרגשנו גאווה גדולה להיות חלק מעם ישראל, כשהערבות ההדדית והדאגה לזולת גברו על הפחד והאי וודאות.
"כמו כן, חיממה לי את הלב וחיזקה אותי העובדה שמדינת ישראל עשתה הכל עבור כל אזרח במצוקה ובכל קצוות העולם. גם לשליחיה, אשר זכו כולם לקבל חיסונים בכל קצוות תבל למרות המורכבות של ארגון מבצע כזה.
"הרגשנו ממש את החיבוק החם של המשפחה והחברים שלנו, כמו גם של מאות משפחות ישראליות שעזרנו להם לחזור הביתה בשלום. יצרנו קשרי משפחה עם לא מעט מאותן משפחות שהוקירו תודה מכל הלב על הסיוע שלנו".
גם ברמה האישית נעמה מספרת על הטוב שחוותה בתקופה הזאת: "למדתי וראיתי כמה הילדים הגדולים שלי התפתחו. נדהמתי לגלות כמה הם יודעים ומבינים, אם זה במחשבים, בשפות ובתחומי הידע הנלמדים בבית הספר.
"גיליתי שהילדים שלי הפכו להיות עוד יותר יצירתיים ממה שהם בדרך כלל. לדוגמה, הבת שלי החליטה שהיא פותחת מסעדת 'תירס'. היא הכינה את כל המדים של הצוות מנייר - את הסינר, הקשת לראש, התפריט, הכל. כל פעם היא לקחה פרויקט אחר והכינה. אפילו הכינה נעליים מנייר.
"הילדים בהחלט למדו לשחק יחד ולהעביר את הזמן עם רעיונות יצירתיים, כשהם לרוב סגורים בבית. אני חושבת שעם כל הקושי, הלימודים מרחוק עזרו להם ולנו לשמור על השגרה, במיוחד עם שינוי גדול של תינוק חדש במשפחה ובזמן משבר עולמי. עם כל העומס, זה נתן לכולנו תחושת סדר, והכי חשוב שראינו שהילדים ממשיכים להתקדם בבית הספר".
עוד היא מוסיפה, "מאוד קלישאתי אבל בכל זאת - לידת האוצר שלנו דביר הייה נקודת אור בתקופה הזאת. אנחנו מגדירים אותו כדבר הטוב ביותר שיצא משנת 2020".
