שרבינה סולימאן זאדה הייתה ילדה סקרנית וחברותית, שאהבה לחלום ולרקוד מול המראה אבל בשנת 2000, כשהייתה בת 14, הכול השתנה כשמשפחתה עלתה לארץ מאיראן. "חיינו שם בבועה, עטפו אותי בצמר גפן ולא הכרנו משהו אחר. בארץ, זו הייתה מנטליות אחרת, מסורת שונה, שפה, תרבות, הייתי רגילה למשהו אחר. בארץ הרגשתי פחד ובעיקר לא שייכת", כך מספרת שרבינה סולימאן זאדה (35) גרושה ואמא לעוז בן ה-15.
איך קיבלו אותך בארץ?
"בבית הספר צחקו על המבטא שלי, על איך שדיברתי. האנגלית שלי לא הייתה טובה ולא ידעתי עברית. תקשרתי דרך מילון פרסית-עברית שקיבלנו. הרגשתי מאוד בודדה, ביליתי שעות בחדר והאזנתי למוזיקה בפרסית. בשנה הראשונה הייתי בדיכאון. ההורים שלי היו עסוקים בלשרוד, להתפרנס ולהביא אוכל הביתה. הייתי לבד כי אחותי הגדולה הייתה נשואה ולא עלתה לארץ".
כשהייתה בכיתה י"א סולימאן זאדה מחליטה לפרוש מהלימודים. "הרגשתי שאני לא יכולה יותר, כל היום בכיתי", היא מספרת. "הבנתי שאני צריכה לשרוד והתחלתי לעבוד בחנות בגדים עם שכר של עשרה שקלים לשעה. אמא שלי היא זאת שעודדה אותי לעבוד, אחרי שראתה שאני נמצאת שעות בחדר".
בגיל 18 היא הכירה בחור וכעבור חצי שנה כבר התחתנה איתו. "כשהכרנו, הרגשתי שיש תקווה לחיי", מספרת סולימאן זאדה. "הכרתי בחור חמוד ויפה, פרסי שגר המון שנים בארץ, מהעדה שלי. הוא העניק לי את כל מה שהיה לי חסר לי: חברות, ביטחון, דיברנו בפרסית, והוא נתן לי הכול. הרגשתי משמעות, שסוף סוף יש מישהו שרואה אותי. שנתיים אחרי החתונה, נולד הבן שלי. הייתי בת 20, אמא צעירה".
קראו עוד:
אחרי הלידה היחסים בין בני הזוג השתנו: "ויתרתי על עצמי", היא אומרת. "כל הזמן ניסיתי לרצות אותו, להיות בסדר כדי שלא יעזוב אותי, פחדתי להיות שוב לבד. דיברתי בצורה אחרת, שיניתי שפה וסגנון, רק שיגיד לי שאני מהממת, שאני בסדר. למשל אם הייתי לובשת בגד שהוא לא אהב, הייתי מחליפה. היום אני מבינה שאנשים שלא בטוחים בעצמם, מוצאים משמעות אצל אחרים ומוותרים על עצמם.
"עם הזמן הבנתי שיש לי ילד ויש לי מחויבות. הבן שלי העניק לי את הביטחון שהיה לי חסר. יכולתי לבטא את עצמי, ולא הרגשתי שאני צריכה לרצות יותר. בעלי, שהיום הוא הגרוש שלי, הרגיש את זה. רבנו המון, וכשהייתי בת 24, הבנתי שהבריאות שלי ושל הבן שלי הכי חשובה והתגרשתי. הוא לא רצה גט בהתחלה, היינו פרודים שנה עד שהסכים, אבל אני לא ויתרתי לא לעצמי ולא על הבן שלי.
"יצאתי מפוחדת למסע, אבל הייתי צריכה להתחיל חיים חדשים. הייתה לנו חנות בגדים משותפת וסגרנו. הייתי חייבת כסף והלכתי למכור בשוק הכרמל בלי בושה. מכרתי מוצרי יודאיקה וחמסות. רציתי לפרנס בכבוד את הבן שלי, התמודדתי עם חום וקור, ועמדתי שעות על הרגליים".
איך היו היחסים עם הבן שלך?
"חשבתי שהכול טוב, אבל כשהוא היה בן תשע התקשרו מבית הספר. הפסיכולוגית אמרה שהבן שלי לא מפוקס, הציונים שלו יורדים ושמשהו עובר עליו. לא הבנתי, אמרתי לה שיש לו הכול: טלפון חדש, מחשב, בגדים, לא חסר לו כלום. הוא התחיל טיפול פסיכולוגי ושום דבר לא השתנה, אחרי שלושה חודשים הוא אמר שהוא לא אוהב אותי ושהוא לא רוצה אמא כמוני, והבנתי שאני מאבדת את הבן שלי.
"הרגשתי איך הכול מתמוטט, גם בזוגיות, גם עם הבן שלי, ולא הבנתי מה אני עושה לא בסדר? החלטתי לטפל בעצמי, ובעצת חברה התחלתי טיפול NLP, שם למדתי שהערכים של איראן לא משרתים את הבן שלי ושהשינוי צריך להתחיל בי".
"למילים שלנו יש כוח ומשמעות, אז התחלתי להגיד לעצמי דברים חיוביים"
מה הכוונה? מה עשית?
"גדלתי על ערכים מסוימים, והבנתי שכדי להציל את המשפחה שלי אני צריכה להשתנות. למשל, האמנתי שאני אמא לא טובה וככה פעלתי מול בני. לא הייתי רגועה, הייתי מתוסכלת. הבנתי שאני הפתרון, שנמאס לי לשים מסכה, למילים שלנו יש כוח ומשמעות, אז התחלתי להגיד לעצמי דברים חיוביים.
"עד אז האמנתי שלגדל ילדים זה קשה, ובלי להיות מודעת, הבית הפך למחנה צבאי, וזה הקשה עוד יותר על הבן שלי. לפעמים הוא לא היה מקשיב לי, זה גרם לי עוד יותר לצעוק, גרם לי לחוסר ביטחון. בתהליך שעברתי, למדתי להוציא את הזעם במקום אחר: התחלתי לרוץ, לשחרר אנרגיה, לשחרר שליטה, אני נראית יותר טוב, הבית שלי רגוע יותר".
"שיניתי הרגלים, הייתי יותר רגועה והבן שלי הרגיש את זה. לא ויתרתי והחלטתי לתת לו את הקצב שלו. עד אז לא באמת הקשבתי, הלכתי לפי דפוסים שהכרתי, הייתי מפנקת בדברים חומריים, הייתי כל כך עסוקה ולא באמת הייתי איתו. חשבתי שאני אמא לא טובה כי אני לא ישראלית. התחלתי לקרוא ספרים, להיות מחוברת לעצמי, להתפתח. הענקתי לו יותר חום ואהבה".
והיום?
"היום הבן שלי בן 15 והיחסים מדהימים. אנחנו יודעים לכבד אחד את השנייה, ואני יודעת שהוא מיוחד ולא דומה לאף אחד אחר. הרבה פעמים אנחנו מייחסים את ההתנהגות של הילד כמשהו גנטי, להתנהגות של מישהו במשפחה, אבל הוא אישיות בפני עצמו, יש לו נשמה בפני עצמה. היום הבן שלי ואני נמצאים במקום אחר לגמרי, מקום של חברות, הבנה, תקשורת, קבלה, כבוד והערכה. אנחנו מדברים על הכול, הוא מספר לי כל מה שעובר עליו".
סולימאן זאדה עברה מסע בחייה שהוביל אותה למקום בו היא נמצאת כיום. היא מאסטר ב-NLP, מטפלת בטראומה, מובילה אנשים ליצירת משפחות מאוחדות ומאושרות, מנחה סדנה והרצאה בשם "הילדה מטהרן".
"אני מרגישה שלא סתם עברתי את מה שעברתי", היא אומרת. "בוער בי הרצון לעזור ולהעביר את המסר שלי לכמה שיותר הורים ומשפחות. אני רוצה לומר לנשים לא לחפש משהו שחסר בכן אצל אדם אחר. אסור להיות בסיטואציה שלא טובה לנו. קחו אחריות ומחויבות, תאמינו שהכול אפשרי ותגדלו מהמקום הזה".
מה את ממליצה להורים?
"הילדים שלנו הם היצירה הכי יקרה בחיים שלנו, ולכן תזכרו שהתחושות שלנו מועברות לילדים שלנו, הכול בידיים שלנו, אנחנו בוחרים איך להתנהג. תסתכלו על הילדים שלכם, כל אחד הוא אישיות בפני עצמו. ביום-יום שלנו, אנחנו על טייס אוטומטי. מתנהגים על פי חוויות עבר ואת זה מעבירים לילדים שלנו. אם יש משהו בחיים שלא עובד, כדאי לעצור ולחשוב, לתכנן מחדש. אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יעריכו אותנו, אנחנו קודם כל צריכים להעריך את עצמנו".
