נסענו לסן פרנסיסקו לסוף שבוע ארוך. את הדרך, כ-600 ק"מ עשינו בשבע שעות, כולל עצירות לדלק והתרעננות. במונחים אמריקאים זו אינה נסיעה ארוכה באופן יוצא דופן, במונחים של משפחה שמצטופפת בתוך אוטו זה כמעט נצח.
בדרך כלל זה לוקח חמש דקות לאווירה להתחמם - "אתה מועך אותי", "אתה משמיע רעשים מהפה", "אתה מטפטף עליי רוק", "למה אתה מסתכל לאיפה שאני?", "אתה בכוונה נושם לכיוון שלי?", "אתה בכוונה נושם כדי לעצבן אותי?" פצצת אטום על גלגלים נוסעת בכבישים ומאיימת להתפוצץ ולפזר לי את המשפחה.
לאחרונה פרסם הסוציולוג האמריקאי, פרופסור קרל פילמר מאוניברסיטת קורנל, את הספר - “Fault Lines: Fractured Families and How to Mend Them” (קווי שבר: משפחות שבורות וכיצד לתקנן). הספר שזכה להדים בתקשורת האמריקאית, מתעד לראשונה בארה"ב את השכיחות המפתיעה של משפחות בהן קיים נתק מתמשך וניכור בין חברי המשפחה.
עולה מן המחקר, הגדול ביותר שבוצע אי פעם בתחום זה, כי 27% מהאמריקאים בני 18 ומעלה, שהם כ-67 מיליון איש, ניתקו קשר עם בן משפחה. פילמר מעריך כי המספר האמיתי גבוה יותר, כיוון שרבים אינם מעוניינים להכיר בבעייה ולדבר עליה.
קראו עוד:
מתוך יותר מ-1,300 אנשים שפילמר ראיין, 10% דיווחו כי הם ניתקו קשר עם הורה או ילד, 8% ניתקו קשר מאח, ו-9% ניתקו קשר מקרובים בדרגה שניה כמו סבא, נכד או דוד. המסלולים המובילים לניתוק משפחתי מגוונים, לעיתים הם נובעים מחוויות מוקדמות של הורות קשה וגירושי הורים, לעיתים הטריגרים הם יחסים מתוחים עם חותנים/כלות/חמות, ולעיתים סכסוכים על כסף וירושה, עסקים משפחתיים, הבדלים ערכיים וציפיות לא מציאותיות. מעבר לכל אלה, גם הטכנולוגיה והמוביליות של אנשים מחלישות את לכידות התא המשפחתי.
"רוב המתפייסים ניסו להבין איזה תפקיד הם מילאו בסכסוך ובסופו של דבר הבינו שמדובר בתהליך דינמי ודו כיווני"
על פי המחקר, יחסים מתוחים לאורך זמן לעיתים מגיעים לשיא באירוע כלשהו שבמסגרתו אחד מחברי המשפחה אומר "אני סיימתי", וכך מתחיל הנתק. על פי רוב, אנשים המנתקים קשר מבן משפחה חשים עצב עמוק, מייחלים לחיבור מחדש והיו שמחים לו יכלו להשיב את השעון לאחור.
בינתיים אצלינו באוטו ענת חשבה על פטנט לצינון האווירה. היא משמיעה לילדים את השיר "אמן על הילדים שלי" של חנן בן ארי. זה שיר מעולה שיכול לקדם אתה השלום במשפחה. הבעיה היא שכאשר הוא מושמע במהלך נסיעה צפופה בפקק אינסופי בכביש של תשעה נתיבים, הוא עלול שלא להשיג את האפקט הרצוי.
מסקנות המחקר של פילמר הן דווקא אופטימיות: ברוב המכריע של המקרים פיוס הוא אפשרי (למעט מקרים קיצוניים של אלימות והתעללות). בין אלה שהגיעו לפיוס, אומר פילמר, כמעט כולם השתמשו באותה אסטרטגיה: זניחת הצורך לקבל מאת בן המשפחה האחר התנצלות או הכרה בגרסה שלך לאירועים, והתמקדות בהווה ובעתיד היחסים, תוך אימוץ ציפיות מציאותיות לגבי קרוב המשפחה, תחת הניסיון לשנותו.
"יחסים מתוחים לאורך זמן לעיתים מגיעים לשיא באירוע כלשהו שבמסגרתו אחד מחברי המשפחה אומר 'אני סיימתי', וכך מתחיל הנתק"
על פי המחקר, רוב המתפייסים ניסו להבין איזה תפקיד הם מילאו בסכסוך ובסופו של דבר הבינו שמדובר בתהליך דינמי ודו כיווני. אין פירוש הדבר שהם קיבלו על עצמם אשמה, אלא רק הקדישו מחשבה לבדיקה עצמית באשר לרמת האחריות שלהם. אסטרטגיות מועילות נוספות, בהתאם למחקר, הן שיחה עם קרובי משפחה שלא לקחו צד בסכסוך וכן כתיבת יומן הכולל את הנרטיב מנקודת מבטו של בין המשפחה המנוכר. "בסופו של דבר" אומר פילמר – "חברי המשפחה הרגישו הרבה יותר טוב אחרי פיוס, גם אם הוא לא היה מושלם".
במהלך שהותינו בקליפורניה יצא לנו להכיר כמה וכמה מקרים מהסוג שפילמר חקר. אינני יודע מה המצב בישראל בנושא זה ואם נעשה בעבר מחקר דומה למחקרו של פילמר. האינסטינקט הבסיסי הוא לומר שאצלנו המצב טוב יותר, אולי בגלל הבדלים תרבותיים הנוגעים לערכי המשפחה, ואולי כי אנחנו מדינה קטנה ובכל מקרה אי אפשר לברוח רחוק. הלוואי וזה נכון, כשלעצמי, אני לא בטוח בכלל.
כך או כך, לפחות בתוך חלקת אלהים הקטנה שלי, ברור לי שככל שנדחוק יותר את הילדים כיום לתוך מכונית קטנה לנסיעות ארוכות, ככל שהם יחלקו יותר שנים את אותו חדר וישנו יותר לילות תחת אוהל מסריח ממסע היום, ככל שיירבו בינינו ויכוחים קולניים על שולחן שבת, כך יקטן הסיכוי שבעתיד הם ימצאו את עצמם זרים ומנוכרים אחד לשני או לנו.
הכותב נשוי ואב לחמישה ילדים. המשפחה מתגוררת בקליפורניה באופן זמני
