הבוקר שלי היום היה אמור להיראות אחרת לגמרי. לא נקבעו פגישות והיומן היה משוריין לעבודה נטו. גם סוף השבוע תוכנן להרבה ביחד משפחתי אבל כבר אתמול משהו הרגיש אחרת. את שתי הבנות הגדולות שלי לא שלחתי למסגרות, למרות שאנחנו גרים בשרון, אזור שלא הוגדר תחת סכנה. בתי הספר לא מספיק מוגנים והבטן כאבה קצת. שתי הבנות הקטנות צמודות למרחב מוגן, אז רגשות האשם פחתו.
התעקשתי להקפיץ אותן רק לאן שצריך, שגם זה די חריג, כי הן הולכות המון ברגל ועצמאיות. הפעם הטלתי וטו. אני מעדיפה להיות נהג מונית מאשר להיקלע לסיטואציה לא הגיונית. התחלנו לדבר קצת על מה עושים במקרה חירום ואיפה הממ"ד הקרוב וכמובן לא לשכוח לנשום. אבל מי באמת יכול להתכונן למצב שכזה, ברגע האמת? דקלמתי הנחיות, אבל לא באמת האמנתי שנצטרך ליישם אותן.
לקראת שמונה בערב התחיל דיבור באוויר. חמאס הבטיח לשגר טילים לכיוון תל אביב, ואז מבול של הודעות והורים מבולבלים, ולחץ. המון חרדה הייתה שם. מצד אחד יש איום, ומנגד בתי הספר היו אמורים להתנהל כרגיל היום.
תחושה כזו שיש עוול שנופל על ההורים, כי מה קורה כשפיקוד העורף מאפשר לפתוח את בתי הספר, אבל ברור לכולם שאין מספיק מרחב מוגן? בוקר טוב, המדינה שלך בוערת! ולא מספיק שהיא בוערת אז בוא ניקח את הפוקוס ונעביר אותו להורים. אם עד עכשיו לא היינו מספיק מבולבלים, מותשים, עייפים, כן סגר לא סגר, לימודים מרחוק או מקרוב, עכשיו הגיעו מטחים ואנחנו, ההורים, תחת אש. דרשנו לסגור את מסגרות החינוך.
קראו עוד:
מתוך ייאוש סימסתי לראש העיר שלנו שמפרסם את מספר הטלפון שלו כהחלטה. כתבתי לו הודעה עם המון הסברים ונימוקים, ותוך ארבע שניות נשמעה אזעקה.
הידיים הרועדות שלי אספו מהמיטה ילדה ישנה בת שלוש. אחותה בת החמש וחצי, שהייתה שקועה בטאבלט, לא הבינה מה רוצים ממנה. המתבגרת באה לעזור ויחד עם הצלע הרביעית בחבורת הבנות, ירדנו לממ"ד, שנמצא ביחידת הדיור. אפילו לא הספקנו לנעול את הדלת.
דקה וחצי זה הרבה או מעט?
בן הזוג לא היה ואני הרגשתי התקף חרדה קל, עד שהוא ענה, ושוב יירוט ועוד אחד ובומים, ואני יושבת עם השכנים בממ"ד ולא מבינה איך הגענו למצב הזה. בהפסקה מתחילים לארגן את הבית, מניחים מזרונים קרוב לדלת היציאה, אורזים תיק עם דברים חשובים, שיהיו זמינים. דקה וחצי, זה הרבה או מעט? כמה אפשר להספיק?
השלישית שבחבורה לא מפסיקה להקיא ואני ישר מזהה שהיא בהתקף חרדה. היא רועדת, היא לא מבינה ולא רגילה. היא בסיטואציה זרה לה ובלי להבין הרבה, היא מרגישה בסכנה.
אני נזכרת בכל העצות המעולות שקיבלתי וקראתי, ואנחנו מחזקים ומסבירים שאנחנו כאן בשבילה, שיש לנו ממ"ד ואנחנו מספיקים לרוץ אליו והצבא שלנו חזק וכל מיני אמירות שאמורות לחזק, בזמן שגם אנחנו, בלחץ. היא נצמדת אלינו ואני מוסיפה עוד בובה לתיק החירום.
אזעקה והילדה נעלמה
לקראת חצות, מטח נוסף: אחת על הידיים, שתיים יורדות לכיוון הממ"ד ובת החמש וחצי נעלמה. אזעקה רועמת וילדה אחת חסרה. בן הזוג רץ ברחבי הבית ומצא אותה מסתתרת במיטה.
לילה לבן, הקטנה כבר ערה ומעניין אותה להתחיל לשחק. באזעקה של שלוש לפנות בוקר בן הזוג יצא בהצהרה שהוא לא עובד היום. נשמתי קצת כי הכי נעים ביחד. ב-5:40 הוא כבר התניע את הרכב לקראת פרויקט חשוב, בידיעה שבוקר ויהיה בסדר ושלח מספרים איפה להשיג אותו במקרה חירום, אם לא יהיה זמין. אני מתוסכלת ומבינה גם יחד.
"כולנו יושבות צמוד בקומה התחתונה של הבית, כדי שאף אחת לא תלך לאיבוד במקרה חירום"
אבל איך אפשר להיות רגועים בסיטואציה שכזו? איך אפשר להוריד את העיניים מהמסך, לחפש את ההתרעות הכתומות או לעבוד? איך אפשר להשלים שעות שינה כשאני לבד ומרגישה שיש לי אחריות, כי אם חלילה תהיה אזעקה, אני צריכה להוביל את הבית?
כל פעולה קטנה בבית, נספרת: מספיקות להתקלח, בתורנות, בדקה וחצי לכל אחת (רגע לפני האזעקה השלישית), מכינות צנימים לארוחת בוקר ואני כבר מתזכרת בראש לא לשכוח לכבות, שלא תהיה אעזקה באמצע והבית יעלה באש. כפכפים צמודים על הרגלים, כולנו יושבות צמוד בקומה התחתונה של הבית, כדי שאף אחת לא תלך לאיבוד במקרה חירום.
לנשום אוויר, לזכור ולחשוב על אנשים שגרים בדרום, שזוהי מציאות חייהם, כל הזמן. להתפלל לחזור לתקופה השפויה, זו שהספקנו להתענג עליה, אחרי שהקורונה קצת לקחה מרחק מחיינו, אחרי שהרגשנו שסוף סוף אפשר קצת לחייך ולהתפלל שזה יעבור עם מינימום נפגעים בגוף ובנפש.
עדה אופיר היא אמא לארבע בנות, כתבת בערוץ ההורים של ynet ועורכת תוכן
