בלב שדרות הכוכבים של הוליווד (או באנגלית - Hollywood Walk of Fame), ניצב לו כבר שנים מוזיאון השעווה. מוזיאון שעווה הוא לא דבר חדש, וזה בעיקרו של דבר מקום שאנשים מגיעים אליו, לאו דווקא כדי להתפעל מיצירות אומנות מיוחדות, אלא כדי להצטלם עם בובות של שחקנים, זמרים ושאר סלבריטאים.
כבר לא צריכים אף סלב
במרחק של בניין ממוזיאון השעווה, על שדרת הוליווד, ניצב לו מוזיאון האשליות. בדומה למוזיאון השעווה, גם זה מקום שבו אנשים באים כדי לצלם את עצמם, אך הפעם לא על רקע של אנשים מפורסמים, אלא על רקע של אשליות, למשל, באופן שבו הם ייראו כאילו הם עומדים על התקרה, או מרחפים באוויר.
בדיוק בתווך, בין מוזיאון השעווה ומוזיאון האשליות, הוקם בשנת 2018 מוזיאון הסלפי. אין צורך לומר שגם אליו אנשים באים כדי לצלם את עצמם. במוזיאון הזה, מתוקף שמו, כבר אי אפשר להתבלבל לגבי מי שעומד במרכז. אנחנו יכולים לצלם את עצמנו בתוך ציור של ואן-גוך, על כיסא המלך ממשחקי הכס, על שפת הגג של גורד שחקים, או מקבלים את האוסקר. הנוכחות של הסלב כבר אינה נדרשת בשלב הזה, רק הנוכחות שלנו חשובה.
מטבע הדברים, המפרנסים העיקריים של המוזיאונים הללו הם ילדים, בני נוער וצעירים. קשה לדמיין מקום מתאים יותר על פני כדור הארץ, מאשר שדרת הכוכבים בהוליווד, בכדי להציב זה לצד זה, שלושה מוזיאונים שעוסקים באופן כזה או אחר בנרקסיזם.
יש משהו שקרי בדמותם של הילדים ובני הנוער של שנות האלפיים. הם תמיד נראים מאוד מאושרים ובטוחים בעצמם בתמונת הסלפי. תמיד במבט מנצח כאשר הירח או השמש מונחים בכף ידם. התמונה, אם תצא כמו שצריך, תגיע מהר מאוד לאינסטגרם ועשרות אם לא מאות מחבריהם יאשרו ויתנו תוקף להיותם יפים, מגניבים, מצחיקים, יצירתיים ואהובים.
זה מה שייתן להם את הכוח להמשיך עד הסלפי הבא, ואז הם שוב יקבלו אישור לעצם קיומם. הם נראים לגמרי עפים על עצמם, שלא לומר מאוהבים בעצמם. הבעיה בסיפור הזה היא שאין שום קשר בין סלפי מוצלח, בין לשים את עצמך במרכז, ובין אהבה עצמית אמיתית ובריאה.
פעם, לפני עידן הקורונה, כשביקרנו בפארק של אולפני יוניברסל נתקלנו במחזה הבא: חמישה מטוסי סילון טסו בשמיים אחד ליד השני מעל הפארק. כל מטוס פמפם נקודות סילון לבנות בקצב מסוים.
סך הנקודות יצר מעל שמי לוס אנג'לס את המשפט הבא: "יום הולדת שבע שמח, איזבלה". אפשר לשאול לא מעט שאלות ביחס לאטרקצית יום ההולדת הזו: למשל, האם להרים חמישה מטוסי סילון לשמיים זה משהו שנכון לעשותו בשביל לחגוג יומולדת? וגם, האם זה בכלל טוב לאיזבלה, ומה זה עושה לה?
כאמור, יש הבדל גדול בין לשים את עצמך במרכז, ובין אהבה וקבלה עצמית, על חסרונותינו וחולשותנו. במקרה הראשון אנחנו תלויים בתשומת לב בלתי פוסקת של הסביבה ובסופו של דבר רגישים יותר לפגעי הבדידות והזמן. במקרה השני אנחנו בונים חוסן נפשי.
לטורים הקודמים:
והנה הקורונה נכנסה אל החיים שלנו, וייתכן שכמו שמערכות הבריאות לא היו ערוכות לה, כך גם הילדים והנוער לא היו ערוכים. רבות נכתב על ההשפעות של חודשי הזום, הבידוד והריחוק החברתי על הצעירים והילדים.
זו בוודאי התמודדות קשה גם לבריאים והחסונים ביותר בגופם ובנפשם, אך זה לא פותר אותנו מהשאלה האם נכנסנו לתהליך הזה מוכנים וחזקים? ואיך מתכוננים לווירוס או לאתגר הגדול הבא? בסופו של יום, מוזיאון הסלפי אינו רק קוריוז הוליוודי, זה הלך רוח של תקופה.
יש הבדל בין לשים את עצמך במרכז, ובין אהבה וקבלה עצמית, על חסרונותינו וחולשותנו
אולי כבר קצת התרגלנו לכך שהעולם המודרני מרעיף על הילדים שלנו משחקים, סרטים, תכנים ואפילו ספרים שמניחים שהם מטומטמים, אלימים ועצלנים. ובכל זאת, יש משהו מקומם במיוחד בשימוש במונח "מוזיאון".
"מוזיאון" הוא בית המקדש של היצירתיות, רוחב המחשבה והדעת, וההשראה. אמא שלי לקחה אותי עשרות פעמים למוזיאון ישראל כדי לראות את העושר והמגוון של העולם. לשם כך הרי הוקם המוזיאון, לא כדי שנוכל לראות את עצמנו מכל זוית אפשרית.
הכותב נשוי ואב לחמישה ילדים. המשפחה מתגוררת בקליפורניה באופן זמני
