ההורות מזמנת לנו לעיתים אתגרים לא פשוטים, ולפעמים מדובר במשברים משני חיים. חלק מההורים מנסים להתמודד עם המצב ולהמשיך הלאה בחייהם, בעוד אחרים רואים את המשבר כהזדמנות לצמיחה. הם עוברים תהליך שבו הם משנים את חייהם ואף עוזרים לאחרים.
האלרגיה שהולידה עסק
רחלי רזמוביץ אדרי, אמא לארבעה ילדים (15, 13, 10 ו-7), שינתה את חייה בעקבות הגילוי שילדיה אלרגים לחלב ולגלוטן: "לפני כשלוש שנים אובחנה בתי הקטנה כצליאקית, גילוי שגרם לי בתחילה לטלטלה גדולה, כי הוא נוסף לאתגר שליווה אותנו מזה תקופה ארוכה, כאשר בני הגדול אובחן כאלרגי לחלב ברמה מסכנת חיים.
"בזמנו לא הכירו את האלרגיה לחלב כלל ולא הייתה מודעות לנושא כפי שיש היום. כשהבן שלי היה בגן, למשל, הוא שיחק עם ילד שאכל לפני כן משהו חלבי והוא התנפח בפנים מאוד, הפך לאדום ועם עיניים דומעות. הזעיקו אותי לגן בהיסטריה, ולמזלנו זה נגמר בשלום. מאז הבנתי שעליי לעזוב הכול ובעצם להיות איתו בכל מקום".
במה זה בא לידי ביטוי?
"מבחינת הילד עצמו זה אומר שליוויתי אותו לגן מדי יום. מבחינתי, בעצם נותקתי מחיי הקודמים, וכמי שהייתה מנהלת שיווק ומכירות שעבדה ללא הרף, הבנתי שמצבי מורכב. היה לי ברור שאני צריכה להיות קרובה לנועם, קרובה לבית, זמינה בכל רגע. בנוסף, חוסר הידע והמודעות לאלרגיות מזון לא נתן לי מנוח ולא אפשר לי להתרכז בחיפוש עבודה".
איך עלה הרעיון לעשות שינוי?
"לאחר כשלוש שנים שבהן הכנתי את כל עוגות יום ההולדת בגן הגיעה אליי אמא אחת והודיעה לי שהבן שלה חוגג יום הולדת אבל 'הכול יהיה חלבי אז עדיף שלא תגיעו'. הייתי בשוק ונפגעתי מאוד. למחרת, אותה אמא גם הביאה לגן עוגה חלבית של בוב הבנאי, מעוצבת מבצק סוכר, שהבן שלי לא היה יכול לאכול. הוא חזר הביתה כאוב ובוכה, וזה ריסק אותי לגמרי. הבטחתי לעצמי שזו תהיה הפעם האחרונה שמישהו יוכל לגרום לו להרגיש ככה.
"עוד באותו היום ניסיתי להכין לבד עוגה מבצק סוכר ויצא לי משהו לא מוגדר, בלשון המעטה. בשלב הזה החלטתי שאני הולכת ללמוד להיות קונדיטורית, כזאת שמתמחה בהכנת עוגות ללא אלרגנים, ולאחר שלושה חודשים עמוסים ידעתי להכין עוגות נהדרות לבן שלי. מבחינתי זה היה ניצחון גדול. בנוסף לכך, פניתי לעמותת י.ה.ל, ובמשך השנים התנדבתי ללוות אימהות שגילו שילדם אלרגי למזון".
מה קורה כיום?
"אחרי שבתי הקטנה אובחנה כצליאקית נרשמתי ללימודי אפייה ללא גלוטן, ובזכות זה כיום יש לעסק שלי נדבך נוסף".
"הבנתי שאני חייבת לקום על הרגליים"
עידית אלה ערגס, אמא לשניים (8, 10 חודשים), שינתה את חייה לאחר אובדן בנה, והפכה למאמנת אישית למצבי משבר ואובדן: "לפני כארבע שנים הייתי בהריון שני עם בני, לאחר טיפולי פוריות אינטנסיביים", היא מספרת. "עבדתי אז כמנהלת חשבונות בחברה גדולה, ובתחילת החודש השביעי של ההיריון התאשפזתי בעקבות צירים.
"נאלצתי ללדת בניתוח קיסרי חירום. בני נולד פג, ולאחר כשמונה ימים הופיעה אצלו מחלת פגים בשם נק שהובילה לקריסת מערכות, ובסופו של דבר למותו. הכאב היה עצום וקשה מנשוא. נפלתי לתהום עמוקה, פוסט טראומה וחוסר תפקוד. בהתחלה, הייתי במיטה רוב היום ולחלוטין כבויה".
בשלב מסוים ערגס הרגישה שהיא חייבת לקום על הרגליים, וחיפשה עזרה: "הפנו אותי לעובדת סוציאלית. הגעתי לפגישה עם תמונות של הילד שלי, עיניים נפוחות ודמעות בלתי נגמרות. כל מה שרציתי היה מקום לפרוק, לבכות ולעבד את מה שעברתי, אך נתקלתי בחוסר הבנה לסיטואציה שהייתי בה.
"אותה עובדת סוציאלית לא ידעה כיצד להכיל את הכאב שלי, ולמעשה נוצר מצב של פער בין הצורך שלי למענה שלה. בעצם, הרעיון לעשות שינוי נולד מהחיפוש האישי שלי אחר מישהי שתבין אותי, שתדע מה אני עוברת, שאוכל לומר הכול מבלי שישפטו אותי או ידברו איתי בקלישאות. בהמשך לכך, הבנתי שרק אמא שחוותה אובדן תוכל לעזור לאמא אחרת במצבה, ולאפשר לה לחזור לחיים".
"כל מה שרציתי היה מקום לפרוק, לבכות ולעבד את מה שעברתי, אך נתקלתי בחוסר הבנה לסיטואציה שהייתי בה"
מה עשית לאחר ההחלטה?
"נרשמתי ללימודי אימון אישי, ועברתי בעצמי תהליך שבו שיתפתי לראשונה את חבריי ללימודים במה שעברתי רק חודשיים לפני כן. קיבלתי המון חיבוקים ותמיכה, למדתי לעבד את הטראומה ולנהל את הכאב. למדתי לחיות לצידו ולא לשקוע, לבחור בעצמי ובחיים, להבין שמגיע לי גם לשמוח למרות ובזכות הכול. לאט לאט התמודדתי בעצמי, ובתוך כך גם יצרתי קהילה שבה משתפים, מדברים, בוכים ומתמודדים".
קראו עוד:
עוד היא מוסיפה, "הבנתי שחיי הקודמים לא יחזרו, והאתגר המשמעותי היה לקבל את החיים החדשים. בנוסף לכך, הייתי צריכה להתמודד עם הסביבה והמשפחה שחששו שמא העיסוק באובדן יעורר אצלי דיכאון קשה וגם היה עליי לגבור על הפחד שלי מכישלון ואכזבה. כאשר גם המעבר של אובדן הכנסה נוספת בבית, השקעה בלימודים, ובעצם להיות עצמאית ומנהלת עסק כשאני במצב שברירי וללא הכנסה, לא היה פשוט מבחינה כלכלית וגם מבחינה נפשית".
איך השינוי השפיע על המשפחה?
"זה היה תהליך שבו אט אט השינוי הפך לדבר מדהים ומעצים. בעלי ראה שהתהליך עושה לי טוב, והוא מאוד תמך בי. בתי הבכורה ממש זכתה בי מחדש. התחלתי לעבוד מהבית והייתי זמינה עבורה פיזית ורגשית. לפני כעשרה חודשים נוספה למשפחתנו תינוקת, והפכה אותנו למשפחה שלמה, בריאה ושמחה שחיה לצד הכאב ולא בתוכו".
מייעוץ ארגוני לניהול גן
גל מגן, אמא לשניים (4 ושנתיים), עבדה כיועצת ארגונית, עד שהבינה כי אם היא רוצה שיהיה לבתה גן ביישוב שלהם כדאי שהיא תקים אותו. "כשהבת שלי הייתה בת שנה הכנסתי אותה עם חששות כבדים לפעוטון היחיד שהיה בישוב", היא מספרת. "לקראת סוף השנה הבעלים של הגן הודיע כי אין כדאיות כלכלית ושהוא שוקל את צעדיו. כיזמית וכאמא לא מרוצה, זיהיתי את ההזדמנות וקפצתי עליה בשתי ידיים".
מה עשית בשלב הזה?
"התחלתי להלהיב אימהות סביבי לקחת את החינוך בידנו. לאחר מכן, פניתי לוועד המקומי של היישוב בבקשה שיאפשר לנו, ההורים, להוביל את היוזמה. הוועד היה מלא חששות מניסיון עבר. למרות זאת הוא הסכים אך התנאי היה שנפעיל את הגן באופן עצמאי. הם העמידו לרשותנו את המבנה ללא עלות, וגם המועצה המקומית שלנו 'שדות דן' הבינה את המצוקה, זיהתה את הפוטנציאל וסייעה לנו להביא את החלום למימוש".
מגן מספרת שהמהלך לא היה פשוט בכלל: "רק אחרי שנכנסנו לגן הבנו את ממדי הזוועה. המטבח שרץ חולדות, הציוד היה בלוי והכול היה מטונף. בנוסף, הבנו שגן ילדים הוא עסק לא פשוט ועם זאת עסק לכל דבר, ולכן צריך לנהל עובדים, תלושים, ביטוחים, לוגיסטיקה, והכול ברגישות שיא, כאשר גם רשויות המס העבירו אותנו תלאות".
איך התמודדתם?
"התאגדנו לעמותה כדי שנוכל להפעיל את הגן כחוק. אני חייבת לציין כי השנה הראשונה הייתה קשה. פתחנו את הגן שבו היו רשומים עשרה ילדים בלבד, כאשר אף אחת מהאימהות שניהלו אותו לא הגיעה מתחום החינוך. הגן היה דורשני יותר ממה שחשבנו: נכנסנו לעבוד פיזית כשלא היה צוות, בישלנו, תיקנו, סיידנו, שיפצנו במינימום תקציב ועם הרבה רצון טוב.
"כיום אני מנהלת את הגן בהתנדבות בשיתוף פעולה עם בורד של שבע אימהות. השנה פתחנו את השנה השלישית עם 22 ילדים. הקמנו גן עם מצלמות 24/7, יחס צוות-ילדים קטן מאוד, גננת וצוות נהדרים. הגן הפך אותנו ההורים לקהילה, לשותפים ונרקמו חברויות לחיים".
"רק אחרי שנכנסנו לגן הבנו את ממדי הזוועה. המטבח שרץ חולדות, הציוד היה בלוי והכול היה מטונף"
"אימהות צריכות עזרה"
ריקי בסון, אמא לשני ילדים (12 ושנה וחצי), שעסקה בעברה בהדרכת נוער בפנימיות, החליטה להפוך לדולה בעקבות שתי לידות קשות שחוותה: "עברתי שתי לידות טראומטיות", מספרת בסון. "הלידה הראשונה הייתה לאחר היריון שכלל טיפולי פוריות והיה לא פשוט. הייתי בשמירת היריון בשל רעלת הריון קשה, וילדתי בניתוח חירום בהרדמה מלאה. כלומר, מבחינתי כלל לא חוויתי את הלידה או נכחתי בה. לאחר הלידה הילדה הייתה בפגייה, ואני מצאתי עצמי מתזזת בין הבית לפגייה.
"לפני כשנה וחצי, לאחר גירושים ונישואים שניים, ילדתי שוב. הייתי בטוחה שזו תהיה לידה רגילה היות וההריון היה טבעי וקל, אך בסופו של דבר, הגעתי שוב לניתוח קיסרי, וההתאוששות הייתה קשה".
איך החלטת לעשות שינוי?
"כחודש לאחר הלידה הגעתי לכנס הנקה עם התינוקת. הייתי כולי שבורה, גמורה וכאובה. הגעתי לבד והסתובבתי בין נשים שאני לא מכירה. ראיתי חדר ענק עם הרבה מיטות טיפול. שאלו אותי אם אני רוצה עיסוי, עניתי בחיוב, ומיד הוספתי שאני לא אוכל מכיוון שהגעתי עם התינוקת.
"להפתעתי, אחת מהן שמרה על התינוקת, ומישהי אחרת עשתה לי עיסוי. ברגע שיצאתי משם, התחלתי לבכות. הרגשתי שסוף סוף מישהו רואה אותי. אז גם גמלה בי ההחלטה שאני אהיה 'אמא' לנשים לאחר לידה ונרשמתי ללימודים".
עם אלו אתגרים התמודדת לאורך הדרך?
"האתגרים העיקריים היו הטיפול בתינוקת, חוסר השינה בלילה ובעיקר תחושת הבדידות. מעבר לכך, לאחר שהחלטתי על השינוי, האתגרים היו בעיקר ההתמודדות עם הקורונה, כשגם לזה יש פתרונות: עושים מפגשים בחוץ, בפארק.
"בכל פעם אני נדהמת מחדש עד כמה יש היענות, צורך ורצון של האימהות לעזרה. בתקופה הזאת המון אימהות מסתובבות לבד, והן ניגשות אליי ביוזמתן בפארק ומבררות פרטים. אימהות מספרות שקשה להן, ישנן כאלו שמודות שהן ממש בדיכאון, וכל זה מחזק את הבחירה שלי".
לדבריה, כל המשפחה מגויסת. "הילדה איתי בכל הפעילויות, ובן הזוג תומך ועוזר. בסופו של דבר השינוי הזה עשה טוב לכולנו".
