לגדל ילדים זה לא כיף. זה הרבה דברים אחרים, אבל כיף זה לא. לנסות להבין למה התינוק שלך בוכה ולנוע איתו דקות ארוכות שמרגישות כמו נצח בזמן שהוא לא מפסיק לבכות זה הדבר הכי רחוק שקיים מהמילה "כיף".
זה לא כיף לחפש מה ללבוש בבוקר ולגלות ש-95% מהבגדים שלך נמצאים בחלק התחתון של סל הכביסה או יותר נכון הר הכביסה, ועד שיגיע הסבב שלהם אתה תצא מהבית עם ג'ינס צמוד מדי וחולצה של זארה שהפכה לחולצת בטן. זה לא כיף שאי-אפשר להיות ספונטני מצד אחד, וגם אי אפשר לתכנן תוכניות מצד שני, והיחידה בבית שכן יכולה לתכנן תוכניות זו בכלל מכונת הכביסה וגם היא כבר לא עומדת בעומס.
כוננות מתמדת
זה לא כיף לגנוב זמן. בחניה רגע לפני שנכנס הביתה, בשירותים, בסיגריה זריזה עם כוס יין כי כל רגע זה עלול להיגמר וזה לא כיף כל הזמן להיות באיזו תחושת כוננות מתמדת שמישהו יקרא לך. הנה מתקשרים מהגן, הנה מתחיל בכי כי מישהו נפל בבית, הנה הוא התעורר.
זה לשמוע בכי, גם כשאין שום תינוק בסביבה. החרדות האלו שמציפות אותך, הדאגה האינסופית לילדים שיהיו בריאים, שלא יפגעו בהם, שהם לא יפגעו בעצמם, להתהלך בכל יום עם תחושת החרדה הזו שמשהו חלילה יכול לקרות לדבר הכי יקר שלך, זה לא כיף.
קראו עוד:
זה גם לא כיף לא לישון. להיכנס למיטה בלילה ולדעת שהכי רחוק שתישן זה חלום וחצי בלחץ עד שמישהו או מישהי יעירו אותך. ויש להם דרישות לזמן תגובה של מינימום שבוע שבי בקורס טיס. מהרגע שאני שומע את המילה בקבוק יש לי שבע שניות מטכ"ליות לקום מהמיטה, ואם לא קמתי יש צרחות ברמה שהשכן לפעמים בעצמו מביא בקבוק.
זה גם ממש לא כיף וירוסים. הקורונה היא התינוק של קוקומלון ליד הווירוסים שיש בגנים. איזה מגוון, ב"אלי אקספרס" אין כזה מגוון. מה לא היה לנו? הקאות, חום בלי תסמינים, חום עם שיעול, שיעול בלי נזלת, נזלת בלי שיעול, שלשול בלי חום, שלשול עם חום ואפילו היה לנו שלשול ושיעול, שזה כמו וירוס שבלע עוד וירוס.
ובכלל כל הקונספט הזה של ילדים חולים לא מסתדר עם עבודה, שזה לא כיף בפני עצמו כי לעבוד בעבודה ביום ולעבוד בעבודה בערב זה קצת אומר לעשות כל יום כפולות, כולל סופי שבוע. והגן שעולה כל כך הרבה כסף הופך להיות קצת דומה למנוי שלך לחדר כושר, כזה שאתה משלם עליו אבל ממש לא הולך. וההרדמות, מי בכלל המציא את הדבר הזה - הרדמות? כאלו שאתה מתחיל עייף יותר מהילד ונרדם איתו על המיטה ואז קם כי שומע צרחה ומבין שהרגע נפל לך הילד מהמיטה. זה לא כיף כשהם נופלים לרצפה.
מיליונר של הלב
אז נכון. זה לא כיף אבל זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. זה משפר אותי בכל כך הרבה רמות. זה גורם לי לצלול אל מעמקי הנפש שלי. לפגוש את עצמי. להישבר לרסיסים, ואז לראות איך מבט אחד שלהם בונה את הלב שלי חזרה. זה משמעות, אושר ואקזיט שהופך אותך לכל החיים למיליונר של הלב. זה לאהוב, אוי כמה לאהוב יש בזה. זה לאהוב כמו שמעולם לא אהבת ולא תאהב.
ילדים הם בוודאות האהבה הכי עוצמתית שהייתה לי. אהבה מתקנת, כזו שיש לה כוח לאחות את כל הפעמים שנשבר לי הלב. לא משנה מה קורה בעולם בחוץ, כשהם בידיים שלי – כל רעשי הרקע נעלמים. כי הם בעצמם, העולם שלי. זה לחזור לבית מלא, וכשאתה חוזר לבית מלא, הלב שלך מלא. אז נכון, לא תמיד כיף לי. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי ברגעים שעייף לי, קשה לי, לפעמים גם לבד לי ולא תמיד מאושר לי, אבל תמיד שלם לי. הכי שלם שאי פעם היה לי.
