אחרי ארבע וחצי שנים באמריקה, אוריה (י"ב) נחת בשבוע שעבר במלונית בידוד בירושלים. הוא עזב את בית הספר האמריקאי כדי להתכונן לבגרויות הישראליות, ובשבועות הקרובים הוא ייבחן במתמטיקה, אזרחות ועברית במסגרת בגרויות החורף.
אחרי פסח אוריה ישוב לקליפורניה לתקופה קצרה ובקיץ יחזור סופית לישראל להמשך בגרויות ולמכינה או מסגרת קדם צבאית אחרת. אנחנו נצטרף אליו במהלך השנה הבאה, בשאיפה.
כשאנחנו מלווים את ילדינו לפרק הבא בחייהם, אנחנו לעיתים צועדים איתם עד הרגע האחרון שבו אנו נאלצים להיפרד מהם מכורח הנסיבות. חלקנו מקפידים להסביר להם ולעצמנו שאנחנו בסך הכל רוצים לוודא שהם מסתדרים ושלא מתעוררת בעיה לא צפויה.
העניין הוא שבמקרים רבים השלב שבו אנו נפרדים הוא פרוזאי לחלוטין ואין באמת סיבה שמצדיקה לוודא שהם מסתדרים או שמתעוררת בעיה לא צפויה. בשדות תעופה למשל, לשלב הזה קוראים - הבידוק הביטחוני.
רק שהכל יהיה בסדר
כמונו, עוד אחרים, עמדו במבואה של אולם הבידוק הביטחוני בנמל התעופה של לוס אנג'לס והשגיחו שיקיריהם עוברים את השלב הזה בהצלחה, וזה למרות שדווקא בשלב הזה, אין יותר מדי איך לטעות.
"חלקנו מקפידים להסביר לילדים ולעצמנו שאנחנו בסך הכל רוצים לוודא שהם מסתדרים ושלא מתעוררת בעיה לא צפויה"
תחילה אנו שמחים ומופתעים לגלות שיקירנו עדיין לא הספיקו לאבד את הדרכון שלהם וגם לא את כרטיס העלייה למטוס, למרות שכבר עברו שתי דקות מאז שהם קיבלו אותו. אחר כך אנחנו נושמים לרווחה כשמתברר שלא מצאו אצלם פצצה בתיק. לבסוף אנחנו מוודאים שהם זכרו לנעול בחזרה את הנעליים ושהם לא יצאו לטייל בדיוטי-פרי יחפים. רק אחר כך אנחנו הולכים.
קראו עוד:
הדאגנים וחסרי הניסיון שבינינו (כמוני), אף יתקשרו לוודא שהכל עבר בשלום –
"עבר בסדר?"
"לא. הם ירו בי".
"כן, מצחיק, אבל לא השארת בטעות את הדרכון שלך בבידוק, נכון?"
"למה שאני אשאיר את הדרכון שלי בבידוק?"
"מאיפה אני יודע למה, אז השארת אותו שם או לא?"
"לא".
"והטלפון אצלך, כן?"
"כן, אני מדבר איתך עכשיו".
"נכון. טוב, תתקשר כשתהיה במטוס".
כן, גם זה שלב הכרחי לחלקנו. אחדים מאיתנו חוששים שיקירנו יעלו באיזשהו אופן על המטוס לאיי פוקלנד או לטשקנט, ומבקשים לקבל שיחת טלפון כשהם "יושבים על הכיסא". ברגע אחד הפכנו את הילדים שגידלנו והכנו לקראת היום הזה של יציאה לחיים חדשים למטומטמים.
יוצאים לדרך חדשה
נערות ונערים במקומות שונים בעולם מתחילים לצאת מהבית לקראת סוף גיל ההתבגרות. בישראל הורים מלווים את ילדיהם ללשכת גיוס ובארה"ב הם מלווים אותם לשדה התעופה אל הקולג' או לכל דרך אחרת שהילדים שלהם בחרו. ההורים ימשיכו ללוות את ילדיהם גם בהמשך הדרך החדשה, אבל כנראה שבכל מקום באופן אחר.
הורים ישראלים לחייל בדרך כלל ינסו לגונן עליו, לפנק אותו ולתמוך בו במהלך התמודדות עם מסגרת קשוחה ותובענית. הם לא יצטרכו לדאוג למשמעת שלו, כי בשביל זה יש את הצבא.
"מתי הבנתי שהחקירות שאני עושה לא מובילות לשום מקום? אחרי הפעם השלישית שביקשתי שישלח לי תמונות של האוכל במלונית"
נער אמריקאי שמגיע לקולג', לעומת זאת, אם הוא אינו בשל ובוגר מספיק, עלול להרגיש את חוויית החופש האולטימטיבית. אף אחד לא יגיד לו מה לעשות ואף אחד לא באמת יחייב אותו ללמוד. אם הוא יחליט לעשות שטויות, אף אחד לא ימנע ממנו, וההורים עלולים למצוא את עצמם נאלצים לטאטא אחריו את השברים.
אלו דאגות מסוג אחר שגם מחייבות הכנה מסוג אחר בתקופת התיכון. אם בארץ אנחנו סומכים על הצבא שיאפס את מי שטעון איפוס, הרי שבארה"ב חלון ההזדמנויות עלול להיסגר בסוף התיכון.
מתי הבנתי שהחקירות שאני עושה לאוריה לא מובילות לשום מקום? אולי אחרי הפעם השלישית שביקשתי ממנו שישלח לי תמונות של האוכל שהוא קיבל במלונית. בסופו של דבר, כל העניין של להתחיל לעזוב את הבית הוא זה שמעתה והלאה יהיו לו אין ספור הזדמנויות לאבד את הדרכון או להסתבך באיזו שטות אחרת, בלי שההורים שלו יהיו בסביבה כדי לטפל מיד במצב.
ילדיה של נעמי שמר סיפרו כי מעל הטלפון שלה היה פתח ממוסגר שבו כתבה – "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק, קחי את זה בחשבון ותפסיקי להציק". במשך שנים אנחנו מכינים את הילדים ליום שבו יעזבו את הבית לדרך חדשה. הבעיה היא שאף אחד לא מכין אותנו לכך שבמקביל נצטרך להתחיל לשחרר.
הכותב נשוי ואב לחמישה ילדים. המשפחה מתגוררת בקליפורניה באופן זמני
