השבוע רבתי עם אחת הילדות. אני לא זוכרת על מה, אבל היה בריב הכל מהכל: צעקות, טריקת דלת, איומי עונשים, טלפונים מוחרמים, הרבה בכי, הרבה תסכול וכעס של שני הצדדים: "את לא מבינה אותי", "את לא מקשיבה לי". מילים נזרקו לאוויר ובעיקר המון רגשות אשם, מהם היה בשפע.
האמת, שזה לא באמת משנה על מה היה הריב, כי למעשה, הריב הזה הוא תוצר של כמעט שנה שבה אנחנו סגורות יחד, באותו בית, עם מעט מאוד אוויר ובעיקר הרבה סימני שאלה.
הריב הזה היה פורקן של תקופה לא פשוטה, שבה כולנו עוברים טלטלות. היא עם הזומים והשגרה המוזרה: קמים לבית הספר עם פיג'מה, מבחנים בשלט רחוק, חברים נפגשים עם מסיכות, הכל במרחק ותחת מגבלות, ואני? עבודה עם ילדות ברקע 24/7, עסק שצריך להנשים, מיליון מטלות בית שרק הולכות וגוברות, ובעיקר לא זוכרת מתי מצאתי לאחרונה זמן שהוא רק שלי.
כשרק התחילה הקורונה, בימי הסגר הראשון, הייתה תחושה שאומנם משהו לא טוב קורה, שיש פה מגיפה מתפשטת, אבל יש לה גם סוף. אכשהוא אז, ראו את האופק. כולם היו בהלם, סגר יום כיפור, זמן משפחה, גילינו תחביבים משותפים, לפעמים סתם בהינו ביחד, בישלנו והיינו יצירתיים.
אני זוכרת שהתחלתי להעריך את העובדה שאני אמא לארבע בנות שיכולות להעסיק אחת את השנייה. אבל עברה שנה והביחד הזה, אם נודה על האמת, נהיה קצת סיר לחץ.
קראו עוד:
כבר תקופה ארוכה אני מרגישה שחנוק לי, שקשה לי להתניע בשגרה. יש ניסיון לתת גז, אבל הרכב מקרטע בעליה. בחודשים האחרונים הסתובבתי ולא הצלחתי להבין מה קורה לי. הייתי על אוטומט: עבדתי, ניהלתי שיחות זום, התנדבתי בכל מיני פרויקטים, הייתי יצירתית, אירחתי כשהיה מותר ובגבולות, אבל בתוך תוכי השתוללה סערה.
לבד עם הילדות 24/7
בן הזוג, עובד חיוני, יוצא כל יום מהבית מוקדם וחוזר בערב מאוחר, ואני נשארתי לבד עם הילדות 24/7. מנסה לייצר סדר בשגרה שהיא לא באמת שגרה. הרגשתי איך לאט לאט אני נסגרת וקצת נאטמת, עובדת על אוטומט ומחפשת אוויר לנשימה.
כולם מדברים על איך משפיעה הקורונה על הקטנטנים ובני הנוער, וכמה קשה להם ומה הם ילמדו מהתקופה ואיך הזום משתלט על החיים ועל השנה האבודה והדאגה לפן החברתי והלימודי .
"אני מנהלת עסק כעצמאית, כשיש לי ילדה בת שנתיים וחצי שמטיילת לי על הראש, בזמן שאני מנסה לסגור עסקה עם לקוח"
כולם דואגים לאוכלוסייה המבוגרת שנמצאת בקבוצת סיכון, וגם אני דואגת ובצדק, אבל אף אחד לא עוצר לרגע וחושב עלינו, ההורים. קחו אמא במשרה מלאה לארבע בנות בשלל הגילאים, תוסיפו למשוואה גמילה מחיתולים, סגר נכנס, סגר יוצא, רגע אחד יש גן, רגע אחר הוא נסגר, יום כן/יום לא בבית הספר, תקופת מבחנים והפעם - מהבית, המון זומים, משימות לימודיות ומטלות.
במקביל, אני מנהלת עסק כעצמאית, כשיש לי ילדה בת שנתיים וחצי שמטיילת לי על הראש, בזמן שאני מנסה לסגור עסקה עם לקוח או לערוך טקסט, שלא לדבר על פגישות עבודות או ראיונות. אני בטוחה שגם גאוני המתמטיקה יבינו שבסוף זו משוואה עם המון נעלמים ובלי תוצאה הגיונית בסוף.
המשאבים עומדים להיגמר
שנה לתוך סגר, אין לו תאריך סיום והמשאבים עומדים להיגמר. בכל פעם מרימים את הראש עוד קצת מעל המים ומחפשים נקודות של אור. אני מתגעגעת לשגרה, מתגעגעת לקיטורים על הסעות לחוגים, מתגעגעת לקום בבוקר ולעבוד בשקט.
אני לא זוכרת מתי לאחרונה לקחתי פסק זמן לעצמי, ישבתי לקפה עם חברה או סתם זמן איכות עם בן הזוג. לא זוכרת מתי ראיתי טלוויזיה בלי שתהיה פה השתלטות עוינת של הילדות הפרטיות שלי.
תקופת הקורונה יצרה מעטפת של הורות במשרה מלאה, אין יוצא ואין בא. בעיקר עולות המון מחשבות איך אני אמורה להיות עוגן עבור הילדות שלי, כשלפעמים קצת קשה לי, ולא תמיד יש לי תשובות.
היום, התמודדות יומיומית פשוטה הופכת ברגע אחד לדרמה, יכולה להתיש, לייצר קצת מתח, להרים את הקול ולא בכוונה, להיות קצת חסרי סבלנות ולא כי אנחנו רעים, כי המציאות חונקת. זה מותר וצריך להודות שזה קשה להיות הורים בתקופה הזאת. זה לא בושה וזה גם לא הופך אותי לאמא פחות טובה.
"אני מתגעגעת לשגרה, מתגעגעת לקיטורים על הסעות לחוגים ומתגעגעת לקום בבוקר ולעבוד בשקט"
הפייסבוק שלי, אלוהי השקר הגדול, אצל כולם הייאוש נעשה יותר נוח. אז לא, הייאוש לא נעשה יותר נוח, והיום, כשעתיד ילדנו עדין נמצא באוויר ולא ברור אם הם יחזרו למסגרות ומתי, אני חושבת על הבנות שלי, על הצורך בחברים, במסגרת, בלמידה מסודרת, אבל גם עליי, על כך ששוב נגזלו לי כמה שעות של שקט לעבוד, בלי שיקראו לי כל שניה.
זו תקופה שבה אנחנו ההורים עסוקים בלשרוד, לשמור על העבודה שלנו, לייצר יציבות כלכלית ורגשית, להיות שם עוד יותר עבור הילדים שלנו שזקוקים לנו, בצדק, יותר מתמיד.
מכירים את משחק הג'נגה? משחק הקוביות שבו כל פעם שולפים חתיכה ומפסיד מי שהמגדל שלו התמוטט בתורו. ככה גם אנחנו ההורים, חייבים להיות יציבים ואסור לנו להתמוטט גם כשמתווסף עוד משבר, וזה קשוח.
עדה אופיר היא כתבת בערוץ ההורים ועורכת תוכן
