"שוב את מניקה? היא בכלל לא ביקשה". את ההערה/שאלה הזאת קיבלתי מקרובת משפחה כחודש לאחר לידת תמרי, הבת השלישית שלי. ואני, שבדרך כלל עונה מבלי למצמץ בכלל, ואומרת את שעל ליבי בפה מלא וללא הנחות, שתקתי.
לאחר מכן, נכנסתי להניק בחדר, ובעודי מניקה, הרהרתי במה שקרה וניסיתי להבין למה זה כל כך מפריע לי. כעסתי על עצמי ששתקתי וניסחתי לעצמי תשובה ל"פעם הבאה" כי תמיד תהיה כזאת. בחברה שלנו יש עיסוק בלתי פוסק בשיח על נשים לאחר לידה, ועל הנקה בפרט - "את רק מניקה?", "חבל שאת לא מנסה להיניק!", "אל תיתני בקבוק עד שתתבסס ההנקה", "את חייבת להרגיל גם לבקבוק".
אולי אלו ההורמונים של אחרי הלידה שהשפיעו? אולי זו העייפות של אחרי הלידה? ובכל אופן, לא אופייני לי לספוג הערה שלא לרוחי ולא להגיב לה, במיוחד בכל הקשור לגידול בנותיי, שהן בראש מעייני והמגדלור שבחיי. כל כך קוממה אותי הפלישה לפרטיות שלי, לחיבור שביני ובין תמרי. המחשבה שמישהי מעיזה להעביר ביקורת על הבחירה שלי: מתי, איפה ואיך להזין אותה.
הנקה היא לא רק הזנה. היא הזמן המיוחד שלנו והבסיס לקשר הקרוב והטבעי בינינו, היא הדרך שלי להעניק לה ביטחון, חום ואהבה. היא חוט ההיקשרות שמקשר אותי אליה מהשנייה שבה הגיחה אל העולם והדגימה רפלקס יניקה פלאי וקסום. עוד כשגיליתי שאני בהיריון התחלתי לקרוא ולהתעניין ביתרונות הנקה וידעתי שאני רוצה להיניק, אבל לא ידעתי שהחיבור יהיה מיידי ומופתי שכזה.
זמן איכות רק שלנו
מההנקה הראשונה התמכרתי לתחושה. היא התחברה מיד בניסיון הראשון וקשה לי לשחזר ולתאר את ההרגשה המיוחדת שהייתה, כמו חשמל שמחבר בינינו. התחושה שאני מייצרת אוכל עבור הילדה שלי היא תחושה מדהימה. החיבור הטבעי אליה בכל הנקה מרגש אותי בכל פעם מחדש. הידיעה שהחלב שלי מחזק ומחסן אותה ומכיל בתוכו את הרכב הוויטמינים, החלבונים, השומנים והנוגדנים המותאמים בדיוק אליה ולשלב ההתפתחותי שלה - משמחת אותי. מה גם שאפשר להתחמק ממטלות הבית והעולם יכול לעצור לרבע שעה, כי הילדה שלי רעבה.
"ה'אחרי לידה' הזה יכול להימשך עוד ועוד, ואולי אפילו להישאר כחלק מאיתנו לעד"
בנוסף, הכול מאוד ברור - כשהיא שבעה היא פשוט מפסיקה וכשהיא רעבה היא מאותתת לי שוב. אני סומכת עליה שהיא יודעת בדיוק כמה היא צריכה לאכול ומבחינתי ההנקה היא תרופת פלא כמעט להכול: לרעב, לעייפות, לפינוק, להעביר גיהוק, לגזים, לנחם, להרגיע, לבכי אחרי חיסון, להתחמם, להירדם, לחום, אהבה וקרבה או סתם כי בא. לתת לה מענה רגשי - לכל צורך שזקוקה לו, גם אם אינני יודעת בדיוק מהו.
קראו עוד:
אני אמא בפעם השלישית וחשבתי שכבר שמעתי הכול ושאני חסינה, מיומנת ומנוסה, בטוחה בעצמי ולא מתערערת לנוכח כל אמירה. אז למה ההערה הזאת עשתה לי "קווץ'" בלב? למה היא גרמה לי לחשוב שנית ולתהות מה הסיבה שאני מיניקה אם היא לא בוכה ו"מבקשת"?
אז ככה אני – מיניקה לפי דרישה, גם כשאין דרישה. מציעה ומזמינה לקשר קרוב בכל עת, ושואפת להמשיך כך גם לאחר תקופת ההנקה. ובאופן כללי, אני אוהבת שמציעים לי לאכול לפני שאני בוכה מרעב, וגם אוהבת שעוטפים ומנחמים אותי עוד לפני שאני מתייפחת מבכי. אני מתמלאת גאווה בכל ביקור בטיפת חלב, מהידיעה שתמר שומרת על אחוזון 99 מהנקה מלאה. אני מתמלאת סיפוק כשהגדולות שלי (בנות שלוש וחמש) באות לבקש חיבוק מתי שהן רק רוצות ולא רק כשהן במצוקה.
לא צריכה ביקורת בונה
הגיע הזמן לצאת לנו מהרחם ומהחזייה, ולהפנים שלאחר לידה אנו יותר רגישות, מוצפות ופגיעות. ה"אחרי לידה" הזה יכול להימשך עוד ועוד, ואולי אפילו להישאר כחלק מאיתנו לעד, ביחד עם הצלקת הלבנה שליד הפופיק. אנחנו זקוקות לתמיכה, להבנה ולהזדהות, לא לביקורת (גם לא בונה) ולא לשאלות מטרידות וחודרניות.
התשובה שלי היא: "כן! אני שוב מיניקה", נקודה, סימן קריאה, ללא שום פירוט. התשובות טמונות בליבי, בגופי ובנשמתי. כי אמונה עצמית זאת מהות האימהות. זה שריר שצריך לאמן ולטפח אותו, כן, גם לאחר לידה שלישית.
הלכתי להיניק. ביי.
הכותבת היא אמא לשלוש בנות, מנתחת התנהגות ומנחת הורים
