את הגידול בראשו של איתי גילו גולן ורעות רייז כשבנם היה בן שנתיים, בעקבות ריצוד של העין שמשך את תשומת ליבם. הרופא הפנה אותם למיון, ואחרי בדיקת MRI התברר שמדובר בגידול מסוג אופטיגליומה בדרגה נמוכה, שנמצא על עצב הראייה. לאחר כמה סבבי טיפולים שיצרו רגישויות, הוחלט לטפל בתרופה ביולוגית, שאותה איתי לוקח עד היום, שבע שנים אחרי, כולל מעקב צמוד של בדיקות MRI מדי 4-3 חודשים.
"כשהרופאים באו לומר לי מה האבחנה הייתי לבד כשלצידי איתי שיחק", מספר גולן. "באותו רגע הלב שלי צנח לתחתונים אבל התמלא באופטימיות. כשסיפרתי לרעות היא התפרקה. במבט לאחור אני מבין כי ההבדל בין התגובות שלנו מבטא סיפור הרבה יותר עמוק. היא מיד נתנה לכאב מקום, הבכי יצא ממנה ללא עכבות כי היא הייתה צריכה לפרוק את הרגש. אני הסתגרתי וניסיתי להחזיק. היא בכתה ואני חיבקתי ועמדתי על המשמר, דבר שיצר התמודדות שונה לגמרי אצל כל אחד מאיתנו. גם במהלך הטיפולים רעות נכנסה למוד של ניהול המלווה בהבעת רגשות, בזמן שאני הייתי בתוך הדבר הזה אבל בצורה סגורה ומבודדת".
במהלך ההתמודדות של משפחת רייז מקיבוץ עין צורים החליטה רעות לעשות הפתעה לגולן ולרשום אותו לנופש אבות מטעם עמותת "חיים" למען ילדים חולי סרטן בישראל, המציעה לאבות שברגע אחד השתנה עולמם חופשה בת חמישה ימים ברומניה. "בהתחלה התנגדתי אבל היום אני מבין שמגיעה לה תודה גדולה שהיא עשתה את זה בשבילי", הוא מודה.
"מותר וטוב להיות גבר אבל יש עוד חלקים באישיות, שגם להם צריך לתת מקום וביטוי. החברה, המשפחה והגבר עצמו, אמורים לתת לכל זה מקום"
המסע המשותף השתלב עם המסע האישי והמקצועי של גולן, במאי דוקו, והוביל לסרט "עיניים של אבא", שיצר יחד עם העורכת והבימאית שרון יעיש. הסרט ישודר בימים הקרובים ב-yes דוקו ובסינמטקים ברחבי הארץ. "הגעתי לנסיעה כאבא ולקחתי מצלמה פרטית כדי להסתתר ושיהיה לי קל לחלוק", מספר גולן. "כשנחשפתי לעולם הגברי המורכב, החלטתי שאני עושה סרט על הדרמה הרפואית והגברית, שבמהלכו אנחנו מבינים איך גברים קורסים לתוך הדימוי של עצמם, הדימוי של הגבר הישראלי שתומך בהיותו חזק ואיתן. בסיטואציות המתוארות הגברים וגם אני לא תמיד מצליחים להיות כאלה, וכך נוצר שבר ופער גדול שגורם לנו להסתגר, לשתוק ולא להביע רגשות או לבכות".
קטע מהסרט:
עיניים של אבא
(צילומים: עידו ברלד ורחלי רוסיניק)
"יצאנו כאבות לילדים חולים אבל מי שחולה זה אנחנו", אומר גולן, אב לחמישה - נדב (15), נטע (13) אוריה (10), איתי (9) ורותם (4). "ההיסטוריה שלנו כגברים בנתה עיוורון פנימי בנוגע לחלקים בתוך הנפש שלנו המורכבת ממגוון צבעים ורבדים, שאנחנו לא מביאים לידי ביטוי. גדלנו על השיר 'פרח נתתי לנורית' שמלמד אותנו לא לבכות, כי רק כך נהיה גיבורים. מדובר על אתוס הגבר הישראלי, ברמה החברתית, האישית והמשפחתית, שיצר לאורך זמן פצע עמוק ומדמם. יש גברים שכתוצאה מכך ובגילים מסוימים נכסים לדיכאון ומרגישים בדידות שעלולה להוביל להתמכרויות ולהזנחה.
"בגלל הגידול, הראייה של איתי היא שישית מהראייה של בן אדם ממוצע, דבר איתו הוא מתמודד כבר שנים ובהצלחה ברמה האישית, הלימודית והחברתית. אבל, בסופו של דבר העיוורון הוא של שנינו. יש קטע בסרט שבו איתי שואל אותי אם אני לא רואה את הדמות במראה. הילד לקוי הראייה גרם לי להבין שלקות הראייה נמצאת אצלי ועזר לי לפתוח לי את העיניים ואת הנפש".
קראו עוד:
עוד הוא מוסיף, כי "הצורך להיות הגבר במשפחה, עמוד התווך ולהתמודד בצורה הירואית בשדה הקרב, ללא חולשה, ללא משוא פנים וללא עכבות, מונע מאיתנו לבטא את קשת הרגשות שאנו חווים. חשוב גם להבין, שאופן ההבעה שלנו לא תמיד מקובל ודוגמה לכך היא השתיקה שלא בהכרח מבטאת הסתגרות והתרחקות. מותר וטוב להיות גבר אבל יש עוד חלקים באישיות, שגם להם צריך לתת מקום וביטוי. החברה, המשפחה והגבר עצמו, אמורים לתת לכל זה מקום".
איזה שינוי חל בך מאז שחזרת מהנופש של האבות?
"הנסיעה לרומניה גרמה לי להיות חלק מקבוצת השווים שלי. יכולתי לראות אבות אחרים המתמודדים כל אחד בדרכו עם אותו סיפור. הבנתי שאני לא לבד וכי הדרך שבה אני מתמודד היא לא בלעדית. הרגשתי הכלה ללא שיפוטיות ושאני יכול לדבר בגובה העיניים. קיבלתי לגיטימיות להרגיש פחד ולדבר על המחלה באופן חשוף, וקיבלתי גם המון כוחות וביטחון להמשך.
"הדבר איפשר לי להביע מנעד רחב של רגשות מול אחרים וגם מול משפחתי ומול איתי. משהו שם השתחרר. הפחד עדיין קיים ויחד עם זאת הוא לא משתק. אני מצליח לנשום, לחיות, לתפקד ולקחת אחריות. אחרי המסע הפכתי להיות חלק דומיננטי יותר מהטיפולים ומהבדיקות וגם פחות חששתי להגיע לבית החולים, מקום שהציף אותי בכל פעם מחדש".
"הפחד עדיין קיים ויחד עם זאת הוא לא משתק. אני מצליח לנשום, לחיות, לתפקד ולקחת אחריות"
גולן מתאר כיצד המחלה והמסע ברומניה השפיעו על הזוגיות: "עברנו טלטלה שיצרה מורכבות, דבר שראיתי גם אצל זוגות אחרים. אצל חלקם זה חיזק את מערכת היחסים ואחרים נפרדו. אחרי שחזרתי והיו לי שיחות עם רעות, הבנתי שהיא סוחבת פצע ושפעמים רבות היא הרגישה לבד. כאב לי שלא הייתי פרטנר במאה אחוז. הרגעים שעברנו יחד, כמו הרגע בו איתי פרכס מול עינינו בזמן שהרופאים מחברים לו צינור חמצן, הם רגעים שרק אני והיא מבינים, שיצרו סוד שהוא רק שלנו".
סצנת הסיום של הסרט כוללת שיחה בין גולן לרעות, שבה הוא מבקש ממנה להשתחרר מהתחושה שהוא לא בסדר כל הזמן, ויכול להיות גם חלש לפעמים. היא עונה לו: "אני לא מבקשת שתהיה חזק אלא שתהיה המבוגר שמחזיק איתי את הדבר הזה. אתה יכול לעשות את זה?" והוא עונה: "כן. רק תדעי שיש לי את הדרך שלי".
