הקורונה כפתה על כולנו להיות במרחב הביתי ללא הגבלת זמן. הזום נכנס לחיינו בסערה. העבודה, הלימודים של הילדים וכל תחומי החיים קיבלו הגדרות חדשות. אייל טבת, אמן ומעצב נוף ופנים, מצא את עצמו מצלם את בני משפחתו בזמן שהם ישנים או נחים, בניסיון לתפוס רגעים שלווים ונינוחים, ולאחר שהפך את הצילומים לציורים, הם מוצגים בימים אלו בתערוכה "להיות בבית".
טבת, נשוי לאמיתי, בן זוגו ב-18 השנים האחרונות ובהורות משותפת עם מיכל. שלושתם גרים במושב מזור, יש להם שלוש בנות (12, 9 ו-7), והם חולקים חצר משותפת. "הבטחתי לעצמי שאהיה אבא בגיל 30, אבל זה לקח עשר שנים", מספר טבת. "לקח לנו זמן למצוא את האחת, עד שאמיתי אמר לי לשחרר, וכששחררתי זה קרה.
"אמיתי עבד עם מיכל, הם דיברו והיא אמרה שגם היא מחפשת הורות משותפת. היא הוזמנה לחגיגות יום ההולדת ה-39 שלי, הייתה כימיה והחלטנו לנסות. חשבנו שזה ייקח זמן, ואז היא נקלטה ישר, במהירות ובפשטות. כשזה קורה, זה קורה".
טבת מדגיש כי "מיכל היא חלק מהמשפחה. אנחנו גרים בשני בתים עם חצר משותפת. אם יש בעיה, עוזרים אחד לשנייה. בהתחלה הייתה לנו התלבטות אם פונדקאות או הורות משותפת. גדלתי עם אמא מאוד דומיננטית וחמה, הייתי קשור אליה ורציתי שתהיה אמא נוכחת גם בחיים של הילדות. אני סומך על מיכל והייתי חוזר על הבחירה הזו שוב".
לדבריו, הבנות גדלו לתוך זה ואף פעם לא היה עניין גדול. "אני חושב שהכל תלוי איך מדברים", הוא אומר. "אם הכול בסדר, זה מה שיש, ואם שמים מסכות, אז באופן טבעי, מתפרש שמשהו לא בסדר. אנחנו פתוחים וכולם יודעים, כך גם עם הבנות.
"הן שואלות שאלות, שם המשפחה של שלושתן שונה, וכל אחת יודעת מאיזה אבא היא נולדה, אבל אין הבדל מבחינתנו. תמיד אומרים שצריך להרגיש אחרת, אבל אני מרגיש ששלושתן הבנות שלי באותה מידה. כשמקבלים בפשטות את הדברים ומעבירים ביטחון, זה לא מעורר שאלות. אנחנו לא מסתירים כלום".
איך הסביבה מגיבה?
"אני זוכר פעם אחת, כשאמיתי הוריד את שירה בתחנת אוטובוס לבית הספר, פתאום היא צעקה לו 'אבא יש פה ילד שלא מאמין שאתה הומו'. אמיתי, שמאמין בלפתור כאן ועכשיו, יצא מהאוטו ופשוט הסביר לאותו ילד, שהוא התאהב בגבר, ואז פגשנו את מיכל.
"אנחנו המשפחה היחידה במושב שבהורות משותפת. יש פעמים שמרימים גבה, אבל אנחנו יישוב קהילתי, מיכל ואני מאוד פעילים, לא מתייגים אותנו. רובנו נולדנו לתוך תבניות ותפיסות עולם, ועם השנים אנחנו מבינים שזה מעכב אותנו. אם רוצים לפתוח את הראש ולהתקדם, זה המקום שצריך לגדול בו, לקבל בנאדם כמו שהוא ולא לתייג".
ההתנהלות היומיומיות לדבריו של טבת, מאוד מסודרת ומנוהלת היטב: "יש ימים קבועים אצל מיכל ואצלנו. עכשיו כשהן גדולות, הן נכנסות מדי פעם, גם לא בימים שלנו, אם שכחו משהו או סתם להגיד שהתגעגעו או חיבוק. זה כיף".
"רובנו נולדנו לתוך תבניות ותפיסות עולם, ועם השנים אנחנו מבינים שהן מעכבות אותנו"
יש שמות חיבה מיוחדים? איך הן מבדילות בינך לבין אמיתי?
"הן קוראות לשנינו אבא. פעם אחת שירה קראה 'אבא' ומיד הסתובבתי, אז היא ענתה שלא התכוונה אליי. אני מתרגש כשהן קוראות לי אבא. גדלתי בבית שבו ערך המשפחה היה מושרש היטב. זה החינוך והערכים שגדלתי, וחשוב לי שהילדות יבינו את חשיבות הקשר ביניהן.
"כשהבנות אצלנו, אני כאן, מחובר אליהן, מאוד טוטאלי. חשוב לי לצבור איתן חוויות. אנחנו עושים המון דברים ביחד. למשל, קשורים לאדמה. גם מיכל כזו, בנינו בוסתן ומאז שהן קטנות אנחנו מחברים אותן לטבע ולאומנות.
"מיכל אומנית, יש לה סטודיו לנגרות, היה ברור שזה יעבור אליהן. אני אוהב לבשל איתן. לא למדתי אצל אמא שלי, אבל שירה עומדת לידי כל הזמן ואני נותן לה הנחיות מה לעשות, היא אפילו אמרה שהיא רוצה לבשל כמוני".
מהם האתגרים?
"מיכל גרה בבית ליד וזה לא פשוט, אבל זו בחירה נכונה. גם זוגיות היא אתגר, דבר מורכב ובמקרה שלנו, יש שלוש דעות. כל אחד עם האג'נדה והערכים שלו. גם אמיתי ואני שונים מאוד, כל אחד מאיתנו מגיע מבית אחר. אני גדלתי בבית פתוח, לא הייתה מגבלה על זמנים, לא ביקשתי רשות להזמין חברים. היו גבולות כמובן, אבל פחות. אמיתי, קצת יותר שמרן, למשל עם הילדות, יותר מגביל אותן, מציב גבולות. הוא למשל מגביל בכמה זמן מסכים מותר להן.
"לפני שאנחנו עומדים מול מיכל, אנחנו קודם כל מיישרים קו בזוגיות, בבית שלנו. מדברים ואם זה לא עקרוני, מוותרים אחד לשני. חשוב לי קודם להבין מה אני רוצה, מה חשוב לאמיתי ואז מגשרים שלושתנו ביחד."
"מלכתחילה אמרתי, אם לא נחיה כך, אז לא בכלל. אלו החיים שבחרנו ואני לא מתחרט, הייתי חוזר על זה. בחרתי בהורות משותפת, היה לי חשוב שתהיה אמא נוכחת, זו הבחירה ואנחנו שמחים על כך ושלמים איתה מאוד".
קראו עוד:
במה מיכל משלימה אתכם?
"היא עצמאית ומשחררת יותר מאיתנו, מאפשרת לילדות ללכת לבד לחברות, מקנה להן תחושת ביטחון. עצם היותה אישה, הילדות רואות איך אמא שלהן משמשת להן דוגמה אישית וזה מחזק אותן. שירה למשל, מתקלחת לבד מגיל ארבע. הן בטוחות בעצמן, אנחנו כל הזמן אומרים 'תנסי, אין דבר כזה שאת לא מסוגלת'. הן לא מפחדות משום דבר ומאוד עצמאיות".
על תקופת הסגר טבת אומר "למדנו לנשום עמוק", ומוסיף: "זה לא פשוט, אני חי עם בן זוג 18 שנים והאמא של הבנות גרה לידנו אבל הקורונה חיזקה את התא המשפחתי שלנו. בהתחלה יש סיר לחץ, מרגישים כלואים וזה יוצר סיטואציות ורגעי קסם.
"יש המון זמן רק עם המשפחה והתא הגרעיני שלך הוא חלק גדול מהביטחון שנבנה תוך כדי הקורונה. אנחנו מייצרים חוויות, מציירים ביחד ומחוברים מאוד לטבע. נכון, יש המון בלגן, יותר קניות, ניקיון וכביסות אבל הן ילדות טובות, למדו לעזור ולהיות יותר עצמאיות".
עוד הוא מוסיף: "עברנו את הקורונה יחסית בסדר. אנחנו גרים במושב וזה כמו לחיות בבועה קצת. גם כשאסור להיפגש עם חברים, הן מבינות ומכילות. יש להן עולם מופלא, הן בנו לעצמן לונה פארק במרפסת, מאוד יצירתיות, תענוג לראות אותן ככה. תיתן להן חופש, תעניק ביטחון והן יאמינו שהן מסוגלות להכול. כך זה קורה וזאת הדרך שלנו".
דברים השתנו במהלך התקופה?
"עודף הזמן גרם להן להיות יותר יצירתיות, לשחק ביחד, להמציא משחקים, להשקיע, לחשוב על הביחד. ביום יום, אנחנו פחות עוצרים להודות על השגרה, לנו זה עשה טוב יותר, הנוכחות שלהן עושה לי טוב. התחלנו למשל, לשחק רמיקוב, הקטנה שאמרה שהיא לא יודעת עכשיו מנצחת אותנו".
התערוכה "להיות בבית", שמוצגת בימים אלו בבית האמנים בתל אביב, מסמלת עבור טבת את הבית הפיזי וגם הרגשי. "הדברים פשוט זרמו, אני לא מאמין בלביים. מאוד אוהב צבעוניות וחומרים שונים. יש למשל תמונה גדולה של שתי הבנות הגדולות ישנות. ניסיתי ליצור אווירה של נינוחות ושלווה, צילמתי, אבל רואים שנינוחות אין שם.
"אני עובד עם חומרים מתכלים, לוחות עץ, מתכת, דברים שאני מוצא ברחוב. אחת התמונות היא חומר של מיטה וממש רואים את כל החורים והמזרן. על המיטה בן זוגי, בגודל טבעי".
"גדלתי בבית בלי הרבה אמצעים, ורק כשאתה גדל, אתה מבין שזה מה שצריך, לא עוד נעליים ולא עוד בגד, צריך להיות עטוף במשפחה"
איך הבנות הגיבו?
"הן רגילות, החשיפה לא מפריעה להן. להפך, כשהגענו לתערוכה היה ויכוח הומוריסטי מי מופיעה וכמה. אני אוהב את השיח שלהן, זה מרגש אותי מאוד".
גילית משהו עליכם דרך הצילומים?
"זה תהליך, נכנסים פנימה, מתחילים להבין מה חשוב. גדלתי בבית בלי הרבה אמצעים, ורק כשאתה גדל, אתה מבין שזה מה שצריך, לא עוד נעליים ולא עוד בגד, צריך להיות עטוף במשפחה".
