אנחנו רגילים לתמרון של משרה מלאה לצד הילדים, עבודה, תורנות מי מוציא מהגן, מי קם בלילות ועוד ועוד, אבל מה קורה כשאבא מגיע הביתה אחת לכמה ימים? משפחות של מגדים משתפות איך זה נראה ביומיום בכלל ובתקופת הקורונה בפרט.
רננה עלמי גדלה בבית עם אבא שהיה איש קבע, כך שהיא ידעה פחות או יותר מה המשמעות. היא נשואה לדביר, מג"ד צבר בחטיבת גבעתי, והשניים גרים במעלה אדומים והורים לשלושה ילדים (7, 5, ו-3)
"לרננה יש חוסן גדול", אומר דביר. "היא אשת קריירה, עובדת עם נוער בסיכון, עושה דברים משמעותיים, אישה חזקה שמשלבת הכל".
רננה, איך מתמרנים עם הכל?
"אני עובדת כרכזת בני נוער בסיכון. אני לא מחכה לו ומאוד עסוקה, לא מוותרת על הזמן שלי. יש לי עולם רחב בלי קשר אליו. גם כשדביר מגיע לאפטר, אני מבקשת שיודיע לי מתי, כדי שאוכל לתכנן".
למרות שעכשיו הם הורים מנוסים, לדבריה, עם הילד הבכור היה להם מורכב: "לא היה פשוט לא לי ולא לדביר. זה ילד ראשון, אז התייעצנו עם אנשי קבע. זה קל יותר כשהם גדלים, והיום אנחנו מדברים על הכל. בן השבע שואל למשל למה אבא לא לוקח אותו כמו אבא של ילד אחר. יש רגעים קשים לפני שבת, אבל אני מסבירה שהוא עושה דברים חשובים ותורם למדינה".
עוד היא מוסיפה, "חשוב לי שדביר יהיה מעורב, לכן אנחנו עושים שיחות וידאו כשאפשר, אני מצלמת לו תעודות מבית ספר. אם נשלחת תמונה מהגננת, אני מעבירה אליו מיד, משתפת אותו בדברים הקטנים. גם אם לא תמיד יש לו פנאי או זמן לקרוא, זה שווה".
קראו עוד:
דביר מוסיף: "רננה מאמינה בשיח פתוח ובעיניי זה חשוב מאוד. הילדים מבינים, ולכן משתפים יותר פעולה. אני מגיע אחת לשבועיים. אנחנו משפחה דתית, לא נוסעים בסופי שבוע, זה עוזר לנו לשמור על התא שלנו עם הילדים. אני מאמין שאפשר, למרות הקושי, לנהל משרה צבאית וחיי משפחה".
הקורונה השפיעה?
רננה: "במשפחה אזרחית, כשיש בידוד, ילד אחד עם ההורה בבידוד והורה אחר יוצא וחוזר. אבל כאן, יש שלושהילדים, עברנו ארבעה בידודים, אחד מהם יצא על השבת שדביר היה אמור לצאת, אז לא ראינו אותו 4-3 שבתות, זה קשוח מאוד".
איך מסתדרים ביומיום?
"אנחנו גרים ליד המשפחה שלי והם עוזרים, אבל בעיקר אנחנו מוקפים בקהילה חמה ומעורבת. גם כשהיינו בבידוד, כשהייתי צריכה, תוך כמה דקות הביאו לי עוגה, חלב וצעצועים לילדים. יש לי חברים טובים וזה עוזר להתגבר על הקושי של הבדידות".
"יש לי עולם רחב בלי קשר אליו. גם כשהוא מגיע לאפטר, אני מבקשת שיודיע לי מתי, כדי שאוכל לתכנן"
מה העצה הכי טובה שלכם?
רננה: "אנחנו שומרים מאוד על זמן איכות זוגי. גם אם זה מאוד קשה ודורש מאיתנו להתאמץ, הכל עניין של סדרי עדיפות. אם נשקיע בעצמנו, נבוא עם כוחות מחודשים. אני חושבת שכל משפחה צריכה למצוא מה מתאים לה. אנחנו חיים מתקופה לתקופה ועכשיו יותר עמוס".
דביר: "בסוף הכל זה תמיכה מהמשפחה".
מקטרת לחברה וממשיכה הלאה
"לינוי ואני הכרנו בצבא, כשהיא הייתה קצינה בשלישות", מספר שחר בן סמיאן, מג"ד תבור בחטיבת החילוץ וההצלה בפיקוד העורף. "החלטנו להקים משפחה, אבל הבנו שזה בלתי אפשרי ששני בני הזוג יהיו בתוך המערכת, למרות שאנחנו מכירים זוגות שזה כן צלח להם. חודש לפני השחרור של לינוי, התחתנו".
לינוי מוסיפה: "עזבתי את הצבא והייתי מאוד שלמה עם ההחלטה. רציתי להגשים חלום ולהיות בעלת עסק. היום יש לי מרכז קוסמטיקה בזיכרון יעקב והספקתי ללדת שני ילדים: איתן בן 3.5 ובארי בן שמונה חודשים. שחר כמעט ולא נמצא בבית. הוא 11 יום בבסיס, מתוכם יוצא לאפטר לערב אחד, ואחר כך שלושה ימים בבית לחמשוש".
שחר: "כשאיתן, הבכור, נולד, הייתי בקורס לימודים במשך שמונה חודשים, ככה יצא שבשנה הראשונה יחסית הייתי בבית, אבל אחר כך נשאבתי חזרה".
איך מתנהלת השגרה כששחר חוזר?
שחר: "אני משתדל להוציא או לפחות לקחת בבוקר לגן".
לינוי מחדדת: "גם כשהוא מגיע, יש לו לפעמים פגישות וזום, קשה לו להתפנות. אנחנו מנצלים את הזמן להיות בבית, כמשפחה, עם הילדים. יש משימות בית שמחכות לו, כשהוא חוזר. פעם אחת עברתי לחברת טלוויזיה אחרת ושכחתי להגיד לו. הוא התבלבל בשלט".
איך מסתדרים עם שני ילדים קטנים ואבא שלא נוכח רוב הזמן בבית?
"זה מצחיק כי את שני הילדים ילדתי בשבת, כשהוא היה. המשפחה שלי עוזרת מאוד, הם גרים לידי. כמובן גם הרבה שירותי בייביסיטר. השנה האחרונה טרפה עוד יותר את הקלפים כי ילדתי את בארי, שחר נכנס לתפקיד שלו כמג"ד ולא הייתי בטקס. אבל גם שחר מפספס לא מעט חגיגות, כמו ימי הולדת ואירועים קטנים.
"יש לו"ז, מסתכלים ביומן וסופרים מתי הוא יחזור, מחכים. איתן הגדול מבין שהוא לא בבית, שואל 'אבא יחזור היום?' לפעמים מתאכזב כשהוא לא חוזר, אבל מסתדרים ומתגברים, שומרים על קשר בשלט רחוק".
יש רגעי משבר?
"כן, אבל אני מקטרת לחברה הכי טובה שלי וממשיכה הלאה. זה משחרר. אני בקשר עם אשתו של הסמג"ד, דואגת שגם לה יהיה טוב. יש לנו קבוצת פייסבוק של נשות קבע וקבוצת ווטסאפ לתמיכה".
שחר מוסיף: "אני מפספס זמן משפחה או דברים כמו צעדים ראשונים של הבכור, שן ראשונה, אבל כששמים על כף המאזנים הפסד אישי מול התרומה למדינה, אני מרגיש שזה שווה את זה. גם הלוחמים שלי הם המשפחה שלי.
"כשמתאפשר לבוא, אני עושה הכל כדי שזה ייצא לפועל, להיות עם לינוי, לאפשר לה להתאוורר, לשמוע איך עבר עליה השבוע, להשלים עבודות בבית. אני ישן קצת פחות, אבל חשוב לי להיות שם ולא לוותר".
"חשוב לי לא לוותר על 'האני' שלי. אני מתאמנת בפילאטיס, זה נותן לי כוח לטפל בילדים ויש לי קליניקה. למרות הקושי והקורונה והילדים, לא הפסקתי לעבוד ולשווק"
במהלך השירות שחר נפצע באימון, עבר שיקום רפואי וחזר אחרי ארבעה חודשים לתפקיד המג"ד. "השתקמתי הרבה בזכות התמיכה מהמשפחה, זה לא מובן מאליו בעיני. יכולתי להחליט עד כאן, הייתה לי תחנת יציאה, אבל אני בתפקיד נטו מתוך שליחות", הוא אומר.
מה העצות הכי טובות שלכם להורים שבמצבכם?
שחר: "כדי להצליח בתפקיד צריך המון תמיכה מהמשפחה. לינוי יודעת שזה תפקיד חיי".
לינוי: "לא לוותר על 'האני' שלי. אני מתאמנת בפילאטיס, זה נותן לי כוח לטפל בילדים ויש לי קליניקה. למרות הקושי והקורונה והילדים, לא הפסקתי לעבוד ולשווק".
"אף אחד לא באמת מבין את הקשיים"
"אני תמיד אומרת בצחוק שאני האישה השנייה", אומרת טלי כהן, ומתייחסת לבן זוגה אלחי, המשרת כמג"ד 405 בחטיבת התותחנים 282. בני הזוג גרים בעפולה והורים לשלושה קטנטנים (שנתיים וחצי, שנה וחצי וחודש וחצי).
"התפקיד מאוד תובעני", אומר אלחי. "יש לי 300 חיילים שאני דואג להם, מחויב קודם לגדוד, חוזר פעם בשבועיים הביתה לשבת ופעם בשבוע לאפטר".
וטלי מוסיפה: "עבור הילדים אני הכל - אמא, אבא, פסיכולוג, רופא. אנחנו גרים רחוק מהמשפחה, ולפעמים התחושה היא שזה קצת בלתי אפשרי. הילדים שואלים 'איפה אבא?' אבל אני מאוד גאה בעצמי ובו".
מתי הרגעים הכי מאתגרים?
"אלחי מפספס ימי הולדת וימי נישואין", אומרת טלי, "אבל הכי קשה זה הלילות, כי אני כמעט ולא ישנה. יש לנו תינוקת בת חודש ואין עם מי לחלוק את הלילה. אנחנו הורים לשלושה קטנטנים. נאלצתי להתפטר בכדי לטפל בהם, ואין זמן לכלום. הם לא עצמאיים ורק עכשיו הגדולה בדרך לגמילה.
"היא כבר שואלת 'איפה אבא?' ו'למה אבא צריך לעבוד?' כשתהיה גדולה אוכל יותר להסביר, עכשיו אני אומרת לה משפטים פשוטים כמו 'אבא צריך לעבוד כדי שנקנה לך מתנות'".
אלחי מוסיף: "כשהילד השני נולד, עברתי קורס במשך שבעה חודשים והייתי לא מעט בבית. זו הייתה חוויה כיפית, אבל עומר הגדולה ואופיר הקטן, גדלו כשאבא לא בבית. אני מתגעגע המון, למרות זאת, אני חושב שקל לי יותר, כי אני תמיד מוטרד או עסוק".
"אנחנו גרים רחוק מהמשפחה, ולפעמים התחושה היא שזה קצת בלתי אפשרי, אבל אני מאוד גאה בעצמי ובו"
איך מצליחים לשמור על קשר?
טלי: "אומרים בוקר טוב ולילה טוב, משתדלים לעשות שיחות וידאו אחת ליום, אבל לא תמיד יוצא".
אלחי: "כשאני מגיע בסופי שבוע, זה זמן לנו ולקטנים. משלימים פערים. אני עושה הכל, משתולל איתם, צוחק, מבלים המון ביחד".
טלי: "כשהוא חוזר הכל משתנה. לפעמים הם לא ישנים צהרים, או כשהוא מגיע לאפטר, הוא מגיע לרוב אחרי מקלחות, הם מושכים עוד קצת כי להיות איתו, זה משבש את שאר השבוע, אבל שווה את זה בהחלט".
שתפו על חוויה מיוחדת.
טלי: "בחגים אני נוסעת אליו, שלוש שעות לכל כיוון כי הוא משרת בחרמון. הילדים ישנים בבסיס, מחכים לראות איפה נמצא ומה הוא עושה, רואים את המשאיות ומתרגשים מאוד. בכלל, כל לובש מדים, הם חושבים שהוא חבר של אבא.
"יש הרבה דברים כיפים במסגרת הצבא. בשנה האחרונה למשל, קיבלנו המון הפתעות וממתקים מהצבא. הילדים יודעים שחבר של אבא הביא ומרגישים טוב כשחושבים עליהם, גם כשהוא לא נמצא".
יש תמיכה מהסביבה?
אלחי: "בגלל הקורונה ביטלנו בייביסטר, שמרנו מאוד, המשפחה לא באה לביקור, נפגשנו מעט מאוד וגם זה באוויר הפתוח".
טלי: "המשפחה של שנינו אוהבת ותומכת, אבל בשגרה אין עזרה, רק במקרים מיוחדים. גם אין לי חברות כמוני, במצב הזה. אף אחד לא באמת מבין לעומק את הקשיים. אני חברה בקהילה של נשות אנשי הקבע, שם יש אוזן קשבת ואפשר לדבר על כל הקשיים. יש ימים שאני סופרת שעות ודקות עד שהוא מגיע, אבל אני גאה בו מאוד ותומכת בו".
