בשבת האחרונה חגגנו בר מצווה לארז, הבן הצעיר שלי שנולד עם תסמונת נדירה שהוגדרה כמסכנת חיים. הרבה מחשבות התרוצצו לי בראש תוך כדי הטקס. אני רוצה לספר על אחת - מחשבה על נוכחותם של שני אנשים משמעותיים שכבר לא בחיים שלנו. אבא שלי ואבא של יואב בעלי. חסרונם בלט בניגודיות ביניהם. בני ז"ל, אבא של יואב, היה נוכח בכל שלבי ההכנות לבר מצווה וגם בערב עצמו, בעוד אבא שלי, שייבדל לחיים ארוכים, לא נכח כלל. לא בהכנות ולא באירוע.
המחשבה העיפה אותי עשרות שנים אחורה, ונזכרתי באבא שחייתי לצידו שנים ספורות בלבד. הוא היה גאון, מהנדס מבריק שצפו לו עתיד מזהיר בהנדסת גרעין. יש לי זיכרונות מעורפלים מאותן שנים ראשונות של חיי. אבי בילה רוב שעות היום בעבודה ולא ממש הרגשתי בנוכחותו. גם כשהיה בבית היה נמנע מזמן משותף איתנו, למעט רגעים נדירים שבהם מצב הרוח שלו היה טוב והוא היה מעשיר אותי ואת שני אחיי ומרחיב את אופקינו עם סיפורים על החלל, על המיתולוגיה היוונית ועל תיאוריות פורצות דרך של גאונים כמו איינשטיין וניוטון.
"שנים רבות חייתי בהרגשה שאבא שלי לא רוצה כל קשר איתי, וזו הרגשה קשה מאוד, במיוחד בגיל ההתבגרות שהיה קשה מנשוא"
חייתי בבועה שאמי שמרה שאשאר מוגנת בתוכה, בכדי שלא ארגיש בנוכחותו האלימה. התמסרתי לבועה הזאת ואף האמנתי שטוב בבית וככה זה אבא. הייתי בת תשע כשהבועה התנפצה לי. התקפי הכעס והאלימות שהיו מופנים לאמא שלי פסקו להיות נסתרים לעין, ואף עברו אלינו, הילדים. אבא שלי הפך לאיש מפחיד, עד כדי כך שאמא הבריחה אותנו מהבית באישון לילה מחשש לחיינו.
מאז ההורים התגרשו ואבא שלי ניתק עימנו כל קשר, למרות כמה וכמה ניסיונות של אחיי ושלי לחפש את קרבתו למרות הכול. כילדה שאלתי את אמא שוב ושוב שאלות תמימות כמו - "מה קרה?" ו"האם עשינו משהו לא בסדר?" ולא קיבלתי תשובות מספקות. שנים רבות חייתי בהרגשה שאבא שלי לא רוצה כל קשר איתי, וזו הרגשה קשה מאוד, במיוחד בגיל ההתבגרות שהיה קשה מנשוא. כעסתי מאוד ולימדתי את עצמי להתנתק ממנו רגשית בשביל לשרוד ולהשלים עם היעדר דמות אב בחיי.
קראו עוד:
כשהכרתי את יואב והיחסים בינינו הפכו רציניים, אבא שלו, מבלי שהכיר את הסיפור שלי, הרגיש שאני זקוקה לדמות אב ובחר "לאמץ" אותי. אני לא יודעת איך לתאר במילים מה קרה לי בנשמה בכל פעם שבני כינה אותי "בת שלי" או כשבברכה או במכתב שהיה כותב לי הוא היה חותם "אבא". בני מילא אצלי ואקום גדול והפך לדמות משמעותית בחיי. דרכו הבנתי את תפקיד האבא, והרגשתי ביטחון שיש מי ששומר עליי. כשנפטר, חודשיים לפני שארז נולד, הרגשתי שאני שוב מאבדת אב וחסרונו היה עצום.
אחרי שארז נולד עם התסמונת הארורה, הבנתי שהדרך שלי לריפוי פנימי מתחילה באבא שלי. אחרי לבטים קשים החלטתי לפנות אליו ולהפתעתי הוא הזמין אותי להיפגש. באינסטינקט הראשוני רציתי לסרב ולצרוח שלא מגיע לו. אבל הראש והלב רצו להבין למה? מה קרה? איך זה יכול להיות שאב לא מעוניין בקשר עם ילדיו?
בסופו של דבר נעניתי להצעתו ונסעתי לפגוש אותו. עליתי בגרם המדרגות לדירה שלו בקומה הרביעית, ומלמטה ראיתי שהוא מחכה מחוץ לדלת. תחילה זה הפחיד אותי, כי הזיכרון של הגוף היה קשה אך ככל שהתקרבתי ראיתי אדם מבוגר, רחוק מאוד ממפחיד או מאיים. הוא חייך חיוך גדול כמו ברגעים הנדירים אז בילדות לפני ארבעים שנה.
"אחרי שארז נולד עם התסמונת הארורה הבנתי שהדרך שלי לריפוי פנימי מתחילה באבא שלי. החלטתי לפנות אליו ולהפתעתי הוא הזמין אותי להיפגש"
האווירה בתחילת המפגש הייתה מתוחה. שמרתי על ארשת פנים קשוחה ודרשתי תשובות - "למה עזבת אותנו?", "למה לא רצית קשר?" הוא שיתף אותי באבחון שניתן לו קצת אחרי שברחנו מהבית בגיל תשע. אבא שלי אובחן כסכיזופרן.
"שנים רבות הייתי מאושפז במוסד כי לא יכולתי לתפקד כאדם עצמאי. בחרתי להתרחק מכם, כי לא רציתי שתגדלו לצד איש חולה כמוני. רציתי שתהיו בריאים בנפשכם". ישבתי המומה. חנוקה. מבולבלת. הטון שלי התרכך בבת אחת ושאלתי אותו עוד ועוד שאלות על המחלה שלו ואיך הצליח להשתקם.
אחרי שנפרדנו, בדרך לאוטו לא הצלחתי להחזיק את עצמי ופרצתי בבכי שכאב לי בכל הגוף. מצד אחד התייסרתי על הכעס שחשתי כלפיו רוב חיי בזמן שהוא בכלל סבל, ומצד שני למה הוא לא שיתף אותנו? למה? יכולתי לחיות חיים שלמים בידיעה שלא ננטשתי. הרגשתי גם הקלה עצומה ואפילו שמחה, שמחה של ילדה בת תשע שרוקדת ושרה בתוכי "אבא שלי לא נטש אותי, הוא לא נטש, הוא שמר עליי".
לצערי הסכיזופרניה של אבא שלי קשה והוא לא מסוגל לנהל מערכות יחסים. הוא לא יוצא כלל מהסביבה המוכרת שלו, בטח לא לאירועים מרגשים שעוצמתם עלולה לייצר לו התקף. לכן הוא לא ידע על הבר מצווה של ארז ולא היה נוכח. לעומת זאת בני ז"ל האהוב, שארז בנימין שלנו קרוי על שמו, היה נוכח מאוד בבר המצווה. דיברנו עליו בטקס, וארז שלי למד את קריאת התורה מספר תורה על שם בני שהוקדש לעילוי נשמתו.
המחשבה הראשונה שעלתה לי בנושא בערב בר המצווה הייתה איך איש מת יכול להיות נוכח יותר מאיש חי? אבל מיד הבנתי ששניהם נוכחים. אומנם בניגוד מוחלט זה מזה, אך נוכחים, וחשבתי גם איך חיים שלמים אנחנו יכולים לחיות עם כאב או אמונה קשה על עצמנו או על הסובבים אותנו. אמונה שנחרתת לנו מתישהו בנשמה, ולא בהכרח קשורה למציאות האמיתית אלא למציאות שאנו מספרים לעצמנו.
חבל אבל כנראה אנושי.
הכותבת היא אמא לשלושה ילדים, מחברת הספר "שמיכת פרחים", מרצה ומפעילת מיזם חברתי התנדבותי "זמן מיוחד" למען הורים לילדים עם צרכים מיוחדים
