רובנו עושים מטלות זיסיפיות בבית מתוך מחשבה שאין ברירה, כחלק מתפקידנו כהורים אבל מתברר שלגבי בישול הדעות חלוקות. יש הורים שנהנים לבשל, יש כאלו שמבשלים בלית ברירה ויש הורים שפחות בקטע של להעמיד סירים ומצאו פתרונות יצירתיים לכך.
"כשהילדים היו קטנים לא היה לי שום צורך לבשל או לדאוג שיהיה בבית אוכל מבושל", מספרת רוזי לוי, אמא לשני ילדים (19 ו-14). "בעלי ואני היינו אוכלים בעבודה, והילדים אכלו בצהרון. בשנים האחרונות, הבן שלי גדל והחל לבקש מאיתנו שוב ושוב שנבשל לו 'אוכל אמיתי של בית'".
איך הגבתם? נכנסתם למטבח?
"הבקשה הזאת נפלה עלינו כמו רעם ביום בהיר. הבנתי שהיו לי בערך שבע שנות שקט, ושכעת הן הסתיימו. בעלי מתחיל את יום העבודה שלו מאד מוקדם ומגיע מאוחר. אין לו זמן לזה ואני מבינה אותו, הוא עובד קשה.
"בהתחלה הכרחתי את עצמי לנסות לבשל, ומהר מאוד הבנתי שאני ממש לא אוהבת לבשל. בשבילי זה היה פשוט עונש והרגשתי חסרת אונים. הבנתי שאני בכלל לא יודעת מה לבשל או כיצד לבשל כי מעבר לאוכל בסיסי, כמו שניצלים, קציצות ואורז, לא היה לי שום דבר ברפרטואר.
"מבחינתי מדובר בעבודה קשה שמצריכה זמן ובעיקר רצון, ומעבר לכך, לאחר כל העבודה הקשה הזאת בדרך כלל יוצא לי משהו לא כל-כך טעים, בלשון המעטה, מה שגורם לי לתסכול רב".
"אני מסבירה לילדים שזה לא באמת משנה מי הכין את האוכל, אם זו אני או מישהו אחר"
איך מסתדרים בלי בישולים?
"אני מעדיפה לקנות אוכל מוכן, להזמין אוכל מבחוץ, כך שמדי יום יש בבית אוכל אחר ומגוון. מאז תחילת הקורונה יש מרוץ של שליחים אלינו הביתה מכיוון שבכל יום אנחנו מזמינים אוכל מבחוץ. אני מסבירה לילדים שזה לא באמת משנה מי הכין את האוכל, אם זו אני או מישהו אחר, והאמת היא שאני באמת לא מבינה מה זה משנה אם בסופו של דבר התוצר טעים ומשביע".
קראו עוד:
היא כבר קיבלה תגובות מהסביבה, ולדבריה, "יש סטיגמה כזאת על אמא שלא מבשלת שהיא כביכול אמא לא טובה, ואני שואלת, האם כל שנות ההשקעה בילדים מתחילות ומסתיימות במטבח? הרי זה לא הגיוני.
"אני חייבת לציין שהתפיסה החברתית הזאת יוצרת בי אנטיגוניזם לנושא. במקרים כאלו אני מסבירה לילדים שלי ש'אין מה לעשות. זאת האמא שלכם וזה מה יש', ומוסיפה שיש ילדים שחולמים שלפעמים יזמינו להם אוכל ולפעמים הדשא של השכן פשוט נראה ירוק יותר".
ד"ר אדוה ברקוביץ-רומנו, אמא לשלושה ילדים (8, 5 ושנתיים), מספרת שהפסיקה לבשל לפני תשע שנים במהלך ההיריון הראשון: "בכל פעם שניסיתי לבשל, בזמן ההיריון, הריח של התבלינים היה נוראי עבורי. כעבור מספר פעמים פשוט הפסקתי לנסות. יצאתי מהמטבח ולא חזרתי לשם".
איך אתם מסתדרים?
"הילדים בדרך כלל נמצאים במסגרות עד הצהרים, והם אוכלים שם. בן הזוג שלי אוכל בחוץ ואני קונה עבורי אוכל מוכן. אני צמחונית ואוהבת אוכל של בית, ולכן אני מזמינה אוכל ממישהי מהישוב שמכינה אותו אצלה בבית, בהתאמה אישית.
"זה אמנם יקר אבל שווה מבחינתי. אגב, היו לי בעבר מחשבות לחזור לבשל, נניח בחופשת הלידה האחרונה, אבל בפועל, בסופו של דבר לא חזרתי לבשל כי הרגשתי שזה פשוט בזבוז זמן ושיש לי המון דברים אחרים לעשות".
סופי השבוע קצת יותר מאתגרים מבחינתם, במיוחד בתקופה הנוכחית: "בדרך כלל היינו אנחנו אוכלים ארוחת שישי אצל סבא וסבתא. לפעמים בתקופת הסגר בן זוגי מבשל ובזמן האחרון אנחנו קונים בשישי אוכל מהמבשלת.
"הבעיה העיקרית היא שהבן הגדול שלי בררן באוכל, ובנוסף לכך שאר בני הבית אינם צמחונים, כך שאנחנו קצת בבעיה. אפשר לומר שהתזונה הבריאה לא חוגגת אצלנו בבית בימים שבהם אין צהרון".
"בסופו של דבר לא חזרתי לבשל כי הרגשתי שזה פשוט בזבוז זמן ושיש לי המון דברים אחרים לעשות"
אילו תגובות אתם מקבלים מהסביבה?
"לא כל כך יוצא לי לשוחח על כך עם הסביבה אלא בעיקר עם המשפחה הקרובה, והם מתייחסים לכך בהומור. היו תקופות שזה העסיק אותי. הרבה פעמים קצת התביישתי בזה והתבאסתי על עצמי למה אני לא מבשלת ולמה אין אוכל של בבית, אבל האמת היא שבסוף פשוט אין לי זמן. כרגע אני מנחמת את עצמי בידיעה שיש אוכל טוב במסגרות. ברור לי שכאשר הם יגדלו נאלץ לחשוב על סידור אחר".
גם ליאה ארז, אמא לשניים (13 ו-9), לא מבשלת. "אני נמצאת הרבה בעבודה, משתדלת להגיע לארוחת צהריים לזמן איכות עם הילדים, וחוזרת לפגישות עד הערב", מספרת ארז.
"אני חייבת לציין שהילדים שלי די פתוחים לאופציות קולניריות אבל אני הרבה פחות. אף פעם לא התחברתי למטבח, ואני נכנסת לשם רק אם אני ממש חייבת, למשל אם הילדים אצלי בשבת. אפשר בהחלט לומר שבישול הוא דבר שנראה לי מורכב ומסורבל, ובל נשכח את העובדה שתמיד צריך לנקות אחריי כן".
ארז מציינת שאף פעם לא נחשבה לבשלנית: "בישלתי לפי חשק וזמן מיותר אם היה לי. ביומיום שלי אני אוכלת בחוץ או שאני מאלתרת אוכל זמין ומהיר, לעיתים אף 'נופלת' לחטיף קל טרף. אגב, ניסיתי כמה פעמים גם לאפות אבל יצא לי ממש לא משהו: קשה מדי, לא אפוי מספיק ולא אכיל. הבנתי שבזה אני ממש גרועה.
"כשאין לי ברירה אני מבשלת לילדים לשישי, בעיקר דברים שממש קל לי להכין. לפעמים יש לי פגישות בשישי אז אני קונה להם אוכל ביתי מוכן, והם בוחרים מה שבא להם. פעמיים בשבוע הם נמצאים עם אבא שלהם, כך שהוא דואג להם לצהריים ולפעמים אנחנו מזמינים אוכל מוכן. מה שכן, ירקות אצלנו זה חובה, בוקר, צהריים וערב. זה נגיש וקל. חותכים סלט ומנשנשים עם האוכל".
מה הילדים אומרים?
"למזלי הם לא מפונקים בכל מה שקשור לאוכל, והם אוהבים שמזמינים להם אוכל מבחוץ. לפעמים הם מאלתרים בעצמם לפי חשק, הקטן בן התשע למד להכין חביתה, פנקייק ולחם מטוגן בזכות הטיקטוק, והוא לעומתי מאוד נהנה מזה".
ליאורה חיים, אמא לארבעה מתבגרים (11, 13, 17 ו-20), מספרת כי הבישול היה מאז ומתמיד קשה עבורה בהיבט הרגשי: "במשך כל שנות ילדותי התמודדתי עם בעיית משקל. הייתי שמנה מאוד וזה הפריע לי בכל שלבי ההתבגרות שלי.
"בגיל 22 נרשמתי לחדר כושר, נדבקתי בחיידק הספורט ורזיתי מאוד. מאז הקפדתי לבשל אוכל בריא ובעיקר נטול שומן. גם כשבישלתי למשפחה תמיד זה היה אתגר עבורי לשמור. מעבר לכך, תמיד עבדתי במשרה תובענית. כשבישלתי זה היה מוקדם מאוד בבוקר לפני העבודה, כאשר הבישול היה ממקום של פחד כדי שהילדים לא יאכלו בחוץ אוכל לא בריא ומשמין'".
כשבנה עלה לחטיבת הביניים הוא התחיל להתעניין בבישול. "מהר מאד הרגשתי שהסיוט של הילדות שלי הגיע אליי לתוך הבית", מספרת חיים . "אני זוכרת שהייתי צופה התוכניות הבישול האלו וכל מה שהיה לי לומר זה רק כמה האוכל לא בריא, מלא שומן ושאין מצב שאנחנו מכינים אוכל כזה לבית שלנו".
מה עשית כשהילד בכל זאת רצה לנסות לבשל?
"הילדה השמנה שהייתי ליוותה אותי היטב בתור אמא. היא ניהלה את התגובות שלי, וזה גרם לי לעצור אותו מלהיכנס למטבח. זה גרם לי ליחסים שלנו להידרדר, כי זאת הייתה התשוקה שלו ואני עצרתי אותו. בהמשך הבנתי שאם אמשיך להתעקש, אני עלולה לאבד את הקשר עם הילד שלי, ואז החלטתי לשחרר.
"הוא היה בן 14 בערך כשהחלטתי למנות אותו למי שאחראי על ארוחות סוף השבוע. הוא הכין תפריט, השאיר לי רשימת קניות ואני הייתי מקפידה שלא להעיר הערות, פשוט להתעניין בו ולשתף פעולה.
"עד מהרה הוא השאיר אותנו המומים בכל פעם מחדש מהטעמים, מהמורכבות של האוכל שהוא מכין, ההקפדה על השלביםוהדיוק. הוא ממש התגלה כשף קטן. משם הדרך שלי החוצה מהמטבח הייתה מהירה מאוד, ותוך מספר חודשים קיבלתי שחרור סופי.
"קנינו לו מטבח לחצר, מעשנה, פלנצ'ה וטאבון. החלטנו לטפח את האהבה שלו ולאפשר לו לבוא לידי ביטוי. היום כשהאחים שלו מעצבנים אותו הוא משתמש באיום 'אתם תאכלו את הפתיתים של אמא כל השבוע'".
