מסגר לסגר הבית שלי הולך ומתמלא ביצירות. ערימות על גבי ערימות של גלילים, גזירי נייר, חלקי קרטון קרועים. פעם זאת ג'ירפה, פעם טנק ועוד פעם כבר לא זוכרת. זה חמוד ויפה ויצירתי אבל יש גבול לכמה גלילים מחוברים בסלוטייפ 68 מ"ר יכולים להכיל.
68 מ"ר שעמדו פעם רק לרשותי רוב שעות היום, בכל זאת עצמאית שעובדת מהבית, מכילים עכשיו את כולנו. ארבעה פלוס חתול. עוד לא החלטתי סופית מי הכי נודניק, ויצירות כמובן, אין סוף של יצירות שאת אף אחת מהן אסור לזרוק לעולם.
אבל זה הרי לא העיקר. זה רק חלק קטן מהזמן הנזיל הזה שנקרא "יום". להיות אמא בזמן הסגר זה לסדר ולנקות ולבשל כמעט כל היום, וזה מתיש כל יום מחדש. זה לקנא עד כאב בכל מי שרווק ללא ילדים ועדיין עובד כמובן.
אני מכירה כמה שאמרו כבר שהתקופה הזאת ממש בסדר עבורם, ובאופן לא מפתיע יש יחס ישיר בין העובדה שזה ממש בסדר להם לבין גודל הבית (גדול), למיקום (קיבוץ או מושב), וכן מה לעשות, גם למגדר (לא נוגעת בנושא הזה גם עם מקל. תהיו מי שאתם, הכל בסדר).
"אם הייתי רוצה לחנך אותם בחינוך ביתי, הייתי עוברת לאיזה מושב רחוק בצפון והייתי גם צדה את ארוחת הערב שלי, אבל אני לא"
יש לי ילד בן חמש שזקוק ליחס ולחברים כל יום מחדש, ואין לי זמן לבנות איתו דינוזאור בלגו כי הקטן יותר, בן תשעה חודשים, בדיוק עכשיו התחיל לזחול ולנסות לעמוד על כל דבר שיכול לפתוח לו את הראש. זה על גבול היכולת האנושית לנסות לתפקד ככה.
הזמן הוא מושג חמקמק
יום לפני שהסגר נכנס לתוקף נזכרתי בסרט "השעה ה-25" עם אדוארד נורטון, וכשאני כותבת נזכרתי אני מתכוונת הזדהיתי באופן כואב עם הדמות הראשית. בתחילת היום עוד הספקתי לעשות כמה סידורים חשובים ואפילו קצת לטייל סתם בשקט בשמש, ככה לבד.
כשהגעתי הביתה, קצת לפני השעה שצריך לקחת את הילדים מהגן, נשכבתי בתנוחה עוברית על הספה. זהו, תכף השקט נגמר והטרלול חוזר. בדרך לגן שאלתי את משה מהמוסך ליד הבית אם הוא צריך עובדת. הוא צחק, אני בכיתי וכבר לא בלב.
קראו עוד:
הזמן ממשיך להיות מושג חמקמק. נזיל, חסר חשיבות ועם זאת - הכי חשוב בעולם כי מתישהו, כנראה, זה יסתיים והם יחזרו למסגרות שלהם ואני אוכל לזרוק את כל הגלילים לפח ואז לשקר שאני לא יודעת לאן הם נעלמו כי לילד יש זיכרון פנומנלי בקטע מוגזם.
ועם זאת, יש כמה דברים קטנים שיכולים קצת להקל על המצב. החלטתי למשל שאין יותר דבר כזה לבשל באמצע היום אלא רק בשעות הערב אחרי שהם נרדמים. ללכת על כמות למשל, סיר עם קציצות לשלושה ימים.
"החלטתי לא לנסות לחשוב שבוע קדימה, גם לא יומיים קדימה, רק לנסות לעבור כל יום ביומו"
להחליט שאני יוצאת לסיבוב פה ליד הבית פעמיים ביום עם התינוק בטיולון וגם לקחת כל יום ביומו. לא לנסות לחשוב שבוע קדימה, גם לא יומיים קדימה, רק לנסות לעבור כל יום ביומו. אלה דברים קטנים שקצת עוזרים לשמור על השפיות, אבל זאת עדיין טיפה בים.
להיכנע לגורל לא ברור
להיות אמא בסגר זה להיכנע לגורל לא ברור. לקחת על עצמך את רוב המטלות של הבית, לא להספיק כלום, לוותר על טלוויזיה בזמן שכולם סיימו את כל נטפליקס, לוותר על סתם שיחה עם חבר באמצע היום, זה פשוט לנסות לעבור כל יום ביומו.
וכן, אני יודעת שהם שלי ואני אחראית עליהם אבל אם הייתי רוצה לחנך אותם בחינוך ביתי היפי, הייתי עוברת לאיזה מושב רחוק בצפון והייתי גם צדה את ארוחת הערב שלי, אבל אני לא, ואני רוצה שהמסגרות כבר יחזרו.
אגב, אם איכשהו מסיבה כלשהיא אתם עדיין רוצים לדעת איך נראה היום שלי, או של כל אמא, פשוט תקראו את הכל מהתחלה וכל מילה שנייה תגידו "אמא" או "בא לי" בקול רם. לא ממליצה לנסות.
