בכל בוקר אני מרכיבה לאליה, בתי בת החמש, עדשות מגע, כחלק משגרת הבוקר שלנו, בנוסף לסידור השיער ולארגון התיק לגן. כדי להבין את הסיפור שלנו צריך לחזור להתחלה. בחתונה שלנו לפני שש שנים עמדנו תחת החופה, מוכנים להתחייב זה לזו ולהתחיל את החיים המשותפים כזוג. גיסתי אמרה לי "תתפללי! החופה זאת שעת רצון", ואני – חילונית גמורה, התפללתי, "מה זה מזיק?" חשבתי לעצמי. ביקשתי ילדים בריאים ושמחים. זה היה אז החלום, ולמעשה זה החלום שלי גם היום.
שנה לאחר מכן, נר ראשון של חנוכה, שבוע 40+6, הגיחה לעולם הנס הפרטי שלי. לאחר לידה לא פשוטה ושלל רגשות מעורבים, אחזתי בידה הקטנטונת והבטחתי לה שאעשה הכול עבורה כדי שיהיה לה טוב בעולם.
כשאליה הייתה בת שלוש הבחנתי שהיא נמנעת מלשחק איתי משחקי קופסה, מה שבעבר אהבה מאוד. אני שמה לב שהיא מתאמצת עם העיניים, ממצמצת, משפשפת, מתקרבת ומקרבת את חלקי הפאזל אליה. בשלב הזה אני עוד לא מבינה שיש בעיה אבל הלב מתכווץ, ואני מזמינה תור לרופא עיניים ליתר ביטחון.
יום הבדיקה הגיע. אני לחוצה כמו קפיץ ובעלי מרגיע אותי "את תראי, הוא יגיד שהכול בסדר איתה", אבל הבטן מתהפכת לי. אני חשה מועקה בחזה ורק רוצה כבר לסיים עם הסאגה הזאת. אנחנו נכנסים לחדר של הפרופסור והוא מתחיל לבדוק את אליה. היא משתפת פעולה עם כל הוראה שלו - "להניח את הסנטר", "לפתוח את העיניים הכי גדול שאת יכולה", "להסתכל לכיוון האור". הלב שלי פועם בחוזקה ואני שוב מתפללת - "בבקשה, תעשה שהילדה שלי תהיה בריאה, שהיא תראה טוב".
הפרופסור מסיים לבדוק אותה, אליה חוזרת לשבת עליי. אני מנשקת ומעודדת אותה על שיתוף הפעולה: "איזו ילדה טובה ומקסימה יש לי". עוד לא הבנתי עד כמה המזל באמת גדול שהיא כזאת "טובה" ו"נוחה".
קראו עוד:
"היא תזדקק לניתוח קטרקט בעין ימין ולאחר מכן לתיקון ראייה באמצעות עדשת מגע", כך הוא אמר במשפט אחד חותך. הרגשתי מחנק בגרון והיו לי מיליון שאלות - "למה זה קרה?", "האם יש אפשרות אחרת?", "אולי הוא בכלל טועה ונלך לחוות דעת נוספת?" אבל הרגשתי כמו אבן עצומה שנפלה עליי ושיתקה אותי מלדבר. אני מסתכלת על בעלי ומבחינה שדמעות זולגות לו מהעיניים. הוא מנסה לשאול ולברר על האבחנה שקיבלנו כעת: "זה יכאב לה?", "מה סיכויי ההחלמה?", "היא תראה בעין הזאת לאחר הניתוח?"
אנחנו יוצאים מחדר הפרופסור עם מכתב שעליו כתוב: "ממליץ על ניתוח הסרת העדשה מימין". הולכים לקנות את הגלידה המובטחת שלאחר הבדיקה, צועדים שלושתנו אל עבר החיים החדשים שמחכים לנו. אני מוצפת רגשית ומחייכת לאליה כדי לשדר לה שהכול בסדר.
אינספור מעקבים, חוות דעת נוספות, בדיקות ראייה, טלפונים, בירורים, הוצאת טפסי 17, הרחבות אישונים, מרשמי משקפיים, ניסיונות להרכבת העדשה, רטיות וסגירות, וילדה אחת בת שלוש שצריכה להתמודד עם הלקות הזאת, שהיא לכל החיים, על שלל המשמעויות של עדשת המגע הזו.
"גם אם לפעמים היא קמה עם עין אדומה ואי אפשר להרכיב עדשה או שנאבדת עדשה, אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי את כל מה שעברנו"
הראש שלי לא מפסיק לחשוב קדימה ולתכנן, למצוא תשובה לכל שאלה אפשרית כדי שאהיה מוכנה לכל תרחיש ושאוכל לשלוט שוב במצב. איך היא בכלל תסכים שאשים לה עדשת מגע בעין? איך תשחק בחול בגן? האם ילעגו לה? איך היא תסתדר בלעדיי בטיולים שנתיים? איך היא תישן אצל חברות? האם יגייסו אותה לצבא? האם הגנטיקה הזאת תעבור עוד הלאה לאחיות שלה ולדורות הבאים?
רגשות האשם שהתלוו כאן הכבידו מאוד. למה זה מגיע לה? היא כזאת ילדה טובה! למה העברתי לה את הגנים של הראייה שלי? החיים גם ככה מורכבים ועכשיו היא תצטרך להתמודד גם עם הלקות הזאת למשך כל חייה.
אני כותבת כאן ממעוף הציפור של שנתיים לאחר האבחנה - כיום אליה בת חמש. היא עברה את הניתוח בהצלחה ורואה טוב בעזרת עדשות המגע, והאמת היא שיותר קל להרכיב לה אותן בבוקר מאשר לעשות לה קוקו שיתאים לשביעות רצונה, במידת ההידוק הנכונה, הגובה הנכון ובצבע הגומייה שתתאים לסיכות.
המסע הזה היה ועודנו מורכב אבל אני מקיימת את שבועתי אליה וממשיכה לעשות הכול כדי שיהיה לה טוב בחיים. אני יודעת שהלקות הזאת איתגרה אך ביגרה אותה וגם אותנו, והיום אני יודעת שזה באמת מזל גדול שהיא כזאת "טובה" ו"נוחה". לולא המזג הנוח, טוב הלב והעדינות שלה, אני לא יודעת איך היינו מצליחים בתהליך הזה, ששבר אותנו אבל גם הצמיח את כולנו מחדש.
"רגשות האשם שהתלוו כאן הכבידו מאוד. למה זה מגיע לה? היא כזאת ילדה טובה והחיים גם ככה מורכבים"
וגם אם לפעמים היא קמה עם עין אדומה ואי אפשר להרכיב עדשה או שנאבדת עדשה, אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי את כל מה שעברנו. אני מחבקת את אליה ומשדרת לה שהכול בסדר. אני מודה על השיעור שהתהליך הזה לימד אותנו: על חוזקה, על משפחתיות, על אופטימיות ועל נחישות ואני רואה איך הערכים הללו מיושמים בבית שלנו בזכות כך.
אליה אמנם רואה רק באמצעות עדשות המגע, אבל יש לה זווית התבוננות אחרת ומיוחדת על העולם, בוודאי לא של בת חמש. היא מלמדת את עצמה ואותנו כל יום מחדש את השיעורים החשובים בחיים: איך להתמודד עם רמזורי החיים ואיך להתחזק ולהתחשל מכל מה שהחיים מזמנים לנו.
הלקות הזאת הפכה אותה למי שהיא היום ואותנו להורים שאנחנו. תמצית ממהות האמהות: ממשבר שנפל עלינו למדנו לחיות בצלו וביחד איתו, למדנו על הכוחות שלנו כמשפחה ושל כל אחד בפני עצמו וכעת אנחנו מוכנים להמשיך הלאה אל האתגר הבא כי תמיד יהיו כאלו. חששתי כל כך עם קבלת האבחנה, אבל היום אני יודעת שביחד כמשפחה נוכל לנצח הכול.
הכותבת היא אמא לשלוש בנות, מנתחת התנהגות ומנחת הורים