בגיל 36 טלי שרפסקי מקרית אונו החליטה להגשים את חלום האמהות לבד. "המחשבה צצה אצל ההורים שלי לפני שמונה שנים. הייתי אחרי מערכות זוגיות, חלקן ארוכות וחלקן פחות והחלטתי שאני לא הולכת לוותר על החלום להיות אמא ושזוגיות אפשר למצוא בכל שלב".
מה היה הצעד הראשון שעשית?
"הלכתי לסדנת הכנה של פסיכולוגיות, שגם הן בעצמן אימהות יחידניות. בסדנה דיברנו על הקשיים שצפויים להיות, הן ממש הכינו אותנו לתהליך. דיברנו על הקשיים בהחלטה ללכת לתהליך כזה, שהמשמעות שלו הוא ויתור בשלב הראשוני על זוגיות. בנוסף, דיברנו על איך החברה הקרובה תגיב לזה.
"חלק מהנשים עברו לגור קרוב יותר למשפחה. בנוסף, ולא פחות חשוב, הכרתי שם חברות, שבהמשך הפכו גם הן לאימהות יחידניות, והן מלוות אותי עד היום. אנחנו בקשר טוב והן עוד מקור לתמיכה. אחרי שסיימתי את הסדנה התחלתי תהליך במטרה להיכנס להיריון, דפדפתי בקטלוגים של בנק הזרע ובחרתי את התורם המתאים".
לקבל החלטות לבד
שרפסקי מספרת שהיא נקלטה יחסית מהר אבל בשבוע שש להיריון היא גילתה שנדבקתה ב-CMV (נגיף השייך למשפחת ההרפס והוא הגורם השכיח ביותר לזיהום בהיריון, וכתוצאה מכך עלול לגרום למומים ביילוד - ע.א). "התייעצתי עם הרופא והוא אמר שבכל שלב של ההיריון אני יכולה לקבל החלטה לגבי ההמשך והמליץ להמשיך ולבצע בדיקות", אומרת שרפסקי. "יש לי משפחה שאוהבת ועוזרת אבל אני לבד, זה להחליט לבד על גורל ההיריון".
בשבוע 27 היא עשתה בדיקה וגיליתה שהעובר לא נדבק. "עד אז לא ממש סיפרתי לאף אחד, ניסיתי להסתיר, אבל אחרי שראיתי שהכול טוב, התחלתי ליהנות מההיריון ואוהד נולד בשבוע 41".
שתפי על הימים הראשונים.
"ההורים שלי עברו לגור איתי בחודשים הראשונים, אבל עדין המשמעות היא לקום לבד, לקבל החלטות לבד, ומצד שני להרגיש לא בסדר כשאני מתלוננת כי רציתי את זה מאוד. אחרי שנים שאני לבד, יש לי ילד ועכשיו זה שנינו, מתרגלים לאט לאט, ולמרות שאין לי עם מי לחלוק את הטיפול, זו ההחלטה הכי טובה שעשיתי".
"ההורים שלי עברו לגור איתי בחודשים הראשונים, אבל עדין המשמעות היא לקום לבד, לקבל החלטות לבד, ומצד שני להרגיש לא בסדר כשאני מתלוננת כי רציתי את זה מאוד"
איך הגיבה הסביבה?
"סבתא שלי, שבנתיים נפטרה, גדלה בתפיסות חיים שונות, אבל היא חיבקה אותי, קיבלה את ההחלטה ואמרה 'אנחנו איתך ומה שצריך נעזור לך'. ההורים שלי מאוד עודדו ותמכו, אחותי, אח שלי וגיסתי מאוד עודדו והיו שם. הייתה לי תמיכה של חברים טובים, הבנות מהסדנה שהפכו להיות חברות טובות ומנהלים בעבודה".
מה הסברת לאוהד?
"סיפרתי לו שאמא רצתה אותו מאוד, אבל לא מצאה אהבה וחבר. הסברתי לו שהלכתי לרופא וקניתי זרע, הרופא שתל זרע בבטן ואז הוא נולד. זה סיפור שהוא מכיר מגיל קטן, וככה שמעתי אותו מספר, כשחברים שאלו איפה אבא, הוא סיפר בדיוק ככה.
"זו בדיוק הסיבה שכתבתי ספר. רציתי למצוא דרכים יצירתיות לספר לאוהד. התחלתי עם אלבום אישי ותמונות שלנו ואז היה יום המשפחה בגן חובה, סיפרתי לגננת שכתבתי סיפור, היא ביקשה להביא אותו, הקראתי לכולם והרגשתי שקיבלתי מקום. זה חיזק אותנו מאוד, גם אנחנו משפחה כמו כולם. אני חושבת שהיום יותר ויותר אנשים מכירים עוד צורה של משפחה. זה טבעי ולא חריג והסביבה מכילה יותר".
קראו עוד:
הספר "ילד של אמא" שכתבה שרפסקי מבוסס על הסיפור האישי ומחולק לשלושה: החלק הראשון הוא הסיפור האישי, החלק השני הוא סיפור על ילד ומטרתו להנגיש את הנושא של משפחה יחידנית והחלק השלישי הוא סקירה הורית, שכתבה פזית בלציאנו נגרין, מטפלת משפחתית ופסיכותרפיסטית, מומחית ל-CBT.
"לא חייבים לחיות לפי סדר חיים מוכר"
"אני יחידנית מבחירה", אומרת שרפסקי. "בגיל 36 השעון הביולוגי שלי תקתק, ולא רציתי להתפשר על מערכת יחסית זוגית שלא מתאימה רק בשביל ילד. זו בדיוק העצה שלי לאחרות, לא לוותר על האמהות בגלל זוגיות".
עוד היא מוסיפה: "לא חייבים לחיות לפי סדר חיים מוכר - להתאהב, להתחתן ולהביא ילד. הסיפור יכול להיראות אחרת. אם לא עושים עניין - אין עניין. חשובה לא רק תמיכה של המשפחה והסביבה, גם בעיקר להגיע מוכנה ושלמה, להתבשל עם התהליך לפניי, כי כשאמא שלמה ושמחה במקום שלה זה מה שהיא משדרת. גם כשיש קשיים, לא להתעלם מהם, אלא להתמודד ולהבין שלפעמים מותר גם להיעזר בסביבה".
כשאוהד היה בן שנתיים, חלתה שרפסקי בסרטן השד. "אני הורה יחידני והצלחתי לגייס את כל הכוחות בשבילו. אחרי הטיפולים קמתי להליכה, לא ויתרתי כדי להיות שם עבור הילד. אחד הפחדים והחרדות שמלווים כל הורה יחידני הוא החלק הבריאותי.
"צריך להיות חזקים ובריאים כדי לטפל בילד אבל אני לא מרגישה בדידות. יש לנו משפחת תומכת והרבה חברים. בני הדודים של אוהד הם כמו אחים שלו, חלק בלתי נפרד מהחיים. זה מקל על ההתמודדות מאוד".
מה עוזר לך באופן אישי?
"אני אדם אופטימי שרואה את החיוב בכל סיטואציה. לי באופן אישי מאד עוזר לשתף חברות טובות בקשיים, לבכות כשצריך, אפילו בסרטים מצוירים ולדבר תמיד על מה שמרגישים".
"אחרי שנים שאני לבד, יש לי ילד ועכשיו זה שנינו, ולמרות שאין לי עם מי לחלוק את הטיפול, זאת ההחלטה הכי טובה שעשיתי"
איפה האתגרים?
"הקורונה למשל הייתה קשה בהתחלה, כשעוד לא היה ברור כל כך ואסור היה להיפגש. החברים לא הגיעו, גם לא המשפחה. היינו בבידוד שנינו 24/7. ערב פסח חגגנו לבד, אבל עם המשפחה בזום, שולחן של שני אנשים.
"יש עוד אתגרים, אני מרגישה שהכל עליי, הטיפול, החינוך ודאגה לבית. אני מפרנסת יחידה, באירועים בבית הספר למשל, אין עם מי לחלוק. אני כמובן לא מקטרת, זה קורה גם עם שני הורים, אבל מורגש יותר כשאת יחידנית".
עוד היא מוסיפה: "יש לי המון תמיכה. אם הוא חולה, ההורים עוזרים או שאני עובדת מהבית. למזלי אני עובדת במקום שמבין ומכיל, כי כמו שיש משפחה תומכת גם חשובה התמיכה וההבנה במקום העבודה".
הוא שואל לפעמים למה אין לו אבא?
"לפעמים הוא אומר שהוא רוצה אבא. אני מנסה להדגיש את הטוב במה שיש: יש לנו משפחה מגובשת, בני דודים שהם כמו אחים וסבתא וסבא. אנחנו מדברים על הקושי ולא מסתירים. אני שואלת אותו מה הוא מרגיש ומדגישה את הטוב והביחד. אני שלמה עם הבחירה וזה הכי חשוב, וככה זה מועבר גם לו. אני בעד לא לעשות ענין כי אם עושים ענין - יש ענין".
