"אולי ניסע לאיזה נחל בסופ"ש ונעשה מסלול עם הילד?" אומרת לי אשתי האהובה. "אני אשמח שננוח השבת בבית, היה לי שבוע קשה", אני עונה לה. בגדול ההצעה של אשתי אמורה להיות עבורי הדבר הכי מפתה שיש, ואני לא אמור להגיב אליה כמו זקן נרגן במחלקה גריאטרית.
טיילתי בעשרות מקומות בארץ ובעולם, חוויתי נופים מרהיבים, הכרתי אנשים מיוחדים, עשיתי טרקים מטורפים, ישבתי בבתי קפה ובמסעדות איכותיות. טיולים זה אחד הדברים שאני הכי אוהב ושמניעים אותי מאז שאני זוכר עצמי ועד היום. כלומר כשאני אומר עד היום הכוונה היא עד שנולד לי ילד.
לא לשכוח מגבונים
מאז שהפכתי לאבא, הטיול הכי מומלץ בחוברת המטייל המתמיד שלי היא המרפסת בבית עם כוס תה, נוף לעציצים, וצפייה בשלכת של השערות הלבנות שנושרות מראשי. כי כשהייתי יוצא לטיול לפני שהיה לי ילד, הצידה היחידה שהייתי לוקח לדרך הייתה את עצמי ועוד איזה 3-2 דברים שנזכרתי בהם שנייה לפני שיצאתי מהבית. לא הייתה לי שום דאגה חוץ מלדאוג שלא יהיו לי דאגות לדאוג להן.
"הוצאנו את העגלה והכנו את הציוד שלו בזמן קצר של שעה וחצי"
בכל הפעמים שיצאתי עם הילד לטיול, ולא משנה אם זה אפילו לגינה שמתחת לבית, הדבר היחיד שעשיתי זה לדאוג! לדאוג לא לשכוח לקחת את התיק, לדאוג לחיתולים, לדאוג לקחת לו כובע, לדאוג לאוכל, לדאוג למגבונים, לדאוג לא לשכוח לדאוג לו, לדאוג למה יהיה כשיהיה ממה לדאוג, לדאוג לזכור שמעכשיו ההנאה שלי פחות רלוונטית וצריך לדאוג לו בכל רגע נתון.
לא מזמן יצאנו לטיול באגמון חפר, מקום קסום ומהמם עם נוף מדהים ומסלול קסום שבגדול פספסתי לגמרי כי הייתי צריך לדאוג כל הזמן לקטנצ'יק והזעתי במקומות שלא ידעתי שאפילו אפשרי להזיע, לדוגמה בעיניים. בקיצור מומלץ מאוד בהנחה שאין לך ילד.
אחרי שלקחנו איתנו את כל הבית בערך, עצרנו 35 פעמים בדרך כדי להרגיע את המתוק הקטן, הסתבכנו והגענו לדרך כורכר שהסתיימה באין מוצא, הגענו אל היעד עייפים אך עייפים, הוצאנו את העגלה והכנו את הציוד שלו בזמן קצר של שעה וחצי.
קראו עוד:
הייתי בטוח שהדאגות נגמרו ויהיה אפשר מעכשיו לדאוג ליהנות, אבל מסתבר שלקטנצ'יק שלנו ולאשתי האהובה היו תוכניות אחרות. מהרגע שהתחלנו ללכת, היינו חייבים לדאוג שהוא לא יהיה בשמש, לדאוג לקחת אותו על הידיים כי לא היה לו נוח בעגלה, לדאוג להרגיע את הבכי שלו, ולדאוג לא להתפתות לתת את התינוק לאמא שלו, לקפוץ למים ולהטביע את עצמי למוות.
כמובן ששם לא נגמרו הדאגות כי הצטרפו אלינו לטיול זוג חברים טובים, שהגיעו ללא ילדים, והוסיפו איתם עוד דאגה מכך שכרגע אנחנו הורסים להם את הטיול שלהם והם לא יישארו חברים שלנו או גרוע מזה לא יטיילו איתנו יותר, וכל הדאגות ייפלו רק על ראשינו.
כהורה לילד חדש אתה מקפיא לזמן לא ידוע את המפגשים ומערכת היחסים עם כל החברים שלך שיש להם ילדים שלא בטווח הגיל הזה, עקב חוסר עניין משותף עבור הילדים, אז עכשיו גם את אלו בלי הילדים לאבד? אגב הם מצידם היו מאוד נחמדים ודאגו להזכיר לנו בכל רגע נתון שגם להם היו פעם ילדים קטנים והם כל כך מבינים אותנו והכול בסדר גמור. מאז הם לא הצטרפו אלינו לאף טיול שהזמנו.
ובינינו, זה לא שעם כל ההשקעה הזאת הילד בכלל מבין משהו ממה שקורה, ולפני שמישהו אומר משהו כמו שאמרה לי בת דודה שלי "הם זוכרים את החוויה", הם לא! זה לא שבגיל שש הוא יגיד לנו, "תקשיבו, עלה לי זיכרון של הטיול שלנו באגמון חפר. היה מדהים! לעולם לא אשכח איך העגור הזה תפס את הדג במים". מבחינתו אגמון חפר, טיול בשכונה, בגינה או בבית זה אותו הדבר, העיקר לשים לו צעצוע ליד.
וזה לא שאני לא רוצה לצאת לטייל או שאני לא רוצה לחוות את הכיף שבלטייל עם הבן שלי, אני מאוד רוצה! אני נהנה מכל שנייה עם האפרוח הקטן הזה בשלל פעילויות אחרות בבית. העניין שמהשנייה שמתחיל התכנון של לצאת עם המתוק הזה החוצה הכול הופך ללוגיסטיקה וכל ההגדרה של המושג "טיול" מושמדת לחלוטין.
"הדבר האחרון שהטיול הופך להיות כשאתה מצרף אליו תינוק זה חופש"
כי בסופו שלי יום, המשמעות של טיול היא לצאת לבלות, לקחת פסק זמן מהלחץ, לא לעשות כלום, להירגע מהחיים, ליהנות מהשקט, להיות בחופש. והדבר האחרון שהטיול הופך להיות כשאתה מצרף אליו תינוק, זה חופש. זה מצריך ערנות, מקצועיות, הקפדה ואחריות, זאת הופכת לעבודה ועבודה יש לי מספיק, למעשה עבודה היא בדיוק מה שאני מנסה לברוח ממנו כשאני יוצא לטייל.
אשמח ללכת עם הבן שלי לטיול, אבל כשיגדל קצת ואצטרך לדאוג מדברים אחרים שקשורים לגיל ההתבגרות, כשהוא יהיה יותר עצמאי ובטח יתחילו לו דאגות משל עצמו, ואז נוכל לדאוג יחד תוך כדי שנראה נופים של דאגות על רקע השקיעה ונדבר על זה. עד אז המרפסת שלנו מספיק גדולה, יש בה צמחייה ונוף ליער. זה יהיה הלוקיישן המושלם! כי כשאתה בבית אין יותר מדי מה לדאוג וזאת החופשה המושלמת.
