מרטין מארגנטינה, לוחם בסיירת נח"ל, הגיע מארגנטינה לארץ כדי להתגייס לצה"ל. זה היה בדיוק לפני פרוץ מגפת הקורונה לחיינו, והוא לא ראה את משפחתו כשנתיים. הוא מתגעגע למשפחה ולחברים, והכי הרבה - "לאמפנדס של אימא, שעושה בכל מקום ריח של בית".
גם נדב מתאילנד, בן לאב שהיה חייל בודד גם הוא, חולם על העוף שאכל בילדות. לאביה של רקל מניו זילנד יש מסעדה, אבל מבין שלל המנות היא חולמת על הדג המרוקאי שהוא מכין לה בבית. נערים ונערות שעלו לארץ כדי לשרת בצבא, מספרים על הגאווה במדינה ובעצמם, על חגיגת יום העצמאות ועל הגעגועים הביתה.
קראו עוד:
רב"ט מרטין גרימברג מארגנטינה, לוחם בסיירת נחל
"עליתי מארגנטינה לפני שנתיים כדי להתגייס, רציתי להגן על ארץ ישראל וגם על התושבים שלה. זו הייתה החלטה משמעותית, אבל לא מפתיעה, כי אנחנו משפחה יהודית וציונית. לפני שעליתי ביקרתי פה מספר פעמים. לאימא שלי יש חברות בארץ, אבא שלי תומך נלהב ועכשיו, כשאני בצבא, הוא עוקב עוד יותר אחרי הנעשה כאן", אומר גרימברג בן ה-22.
"עד שהחלטתי לעשות את זה, לא הכרתי אף אחד שהתגייס. לאט לאט התחלתי לייצר רשת, חברים של חברים שהתגייסו כחיילים בודדים, ואז גם התחלתי לשאול את כל השאלות - לאן מתגייסים? מה עושים בצבא? איפה גרים? זה עזר לגבש את ההחלטה".
אילו תשובות קיבלת?
"בדיוק את מה שהייתי עונה למי שמתלבט, שזה לא פשוט. בכלל לא קל לעמוד ולשמור או לצאת לפעילות מבצעית. המסלול מאתגר אבל שווה את זה".
כחצי שנה לפני הגיוס, הוא הגיע לקיבוץ מעגן מיכאל. "הייתי בתוכנית מיוחדת שבה לומדים עברית בכיתה חצי יום, ואז עובדים בעבודה חקלאית. הכרתי חברים, עולים מכל העולם. בקיבוץ זכיתי למשפחה מאמצת, שהיא משפחה שנייה עבורי. גרתי אצלם כשסיימתי את התוכנית, אני עדיין מבקר אותם בכל יום שישי כשאני מגיע מהצבא. הם תומכים בי בכל דבר ועוזרים המון".
על שירותו הצבאי בסיירת נחל, בפלג"ד לוחמים, הוא מספר: "במהלך המסלול הציעו לי לצאת לקורס חובשים. לא חשבתי על זה מעולם, ואני מודה שבהתחלה קצת חששתי מדם. ניגשתי לחובש, ביקשתי ממנו להראות לי קצת מהעשייה שלו, והחלטתי לנסות. זה משמעותי מאוד בשבילי, כי אני לא רק שומר על הארץ, אלא גם על החברים בצוות".
גרימברג עלה לארץ חודשיים לפני פרוץ מגפת הקורונה בישראל. רק לאחרונה, אחרי כשנתיים, הוריו הגיעו לבקר בארץ וגם הוא נסע לביתו. "חשבתי שאראה אותם הרבה, שהם יטוסו אליי ואני אליהם, אבל אז הגיעה הקורונה ולא ראיתי אותם כמעט שנתיים", הוא מספר. "סוף סוף, הם הגיעו לבקר וגם אני טסתי לארגנטינה. הייתי שם חודש שלם.
"אני מאוד מתגעגע למשפחה ולחברים, ואני הכי מתגעגע לאוכל של הבית. בעיקר לאמפנדס - יש המון סוגים, עם תירס ועם גבינות, ואני הכי אוהב אמפנדס עם בשר. אימא שלי מכינה אמפנדס מושלם, כזה שאנחנו אוכלים כל הזמן, שעושה בכל מקום ריח של בית".
עם זאת, נראה שהגעגועים העזים לא ישנו את התוכניות שלו. "יש נטייה לחשוב שקשה להיות חייל בודד, ואני מבין למה, אבל אני לא מרגיש ככה. אחי גר בארץ, יש לי משפחה מאמצת וחברים קרובים, והצבא מאוד תומך. נכון שיש פערי תרבות והאנשים שונים, אבל מתגברים על הכול. עליתי לארץ רק כדי להתגייס, והיום אני מבין שאני רוצה להמשיך לחיות פה גם אחרי הצבא".
אגב, את יום העצמאות הוא יחגוג במסיבה בקיבוץ מעגן מיכאל, ומחר יחגוג עם משפחתו המאמצת סביב המנגל.
סמל נדב קליפורד זיסקינדר, לוחם מגדוד צנחנים 202
נדב בן ה-20 נולד בכפר סבא וכשהיה קטן עבר להונג קונג ומשם לתאילנד, שם גר רוב חייו. הוא עלה לארץ לפני כשנתיים ומשרת כיום בצנחנים, בדומה לשירות של אביו.
"בבית דיברו על הצבא המון. אני מכיר את הצוות של אבא שלי, יודע מה הוא עבר בלבנון. כל המשפחה של אימא שלי בארץ. אם אני לא אשרת, מי כן?", הוא אומר. "הייתי מגיע לארץ כדי לבקר את המשפחה של אימא שלי. בתור ילד לא התחברתי לשפה, לא היו לי חברים, התרבות הייתה שונה מזו שהכרתי. אבל בגיל 15 ביליתי במחנה קיץ בארץ, והבנתי את המשמעות - מה זה להיות יהודי, למה המדינה חשובה. הבנתי שאני רוצה לחיות פה. גם אחותי עלתה לארץ ב-2017 כדי להתגייס".
"אימא שלי קצת חששה, היא רצתה שכמו כולם אני אלך ללמוד באוניברסיטה ועבודה. ידעה שלא תראה אותי ולא תישן בלילה. אבל עליתי והכל הסתדר. אני גר בהרצליה עם שני שותפים. כל 17 יום אני חוזר הביתה לארבעה ימים. קשה לבוא לבית ריק. אבל אחותי בארץ וסבתא וסבא שלי פה, אני רואה אותם בכל יציאה, אוכל אצלם ארוחות שישי עם החברים שלי".
לאיזה מאכל אתה הכי מתגעגע?
"אני מתגעגע לאוכל של אימא שלי Chicken sate - עוף תאילנדי על מקל שמכינים אותו ברוטב בוטנים כך שזה גם מלוח וגם מתוק - הולך מצוין עם אורז מאודה. אימא שלי הייתה מכינה לי בתור ילד והוא מאכל שהוא שילוב בין תרבויות, בין ישראל ותאילנד".
גם אביך היה חייל בודד. אתה מרגיש שוני או דמיון בינכם?
"הוא יודע איך זה מרגיש לחזור הביתה לבד, כשההורים לא שם. אבא שלי לא הכיר את הארץ קודם לכן, ולא הייתה לו את התמיכה ההורית שאני מקבל היום. אני זכיתי בהורים שעוזרים בכל דבר. אבא הסביר לי שהשירות שונה ממה שרואים בסרטים, תמך בי לחלוטין. אני מתקשר כשמתגעגע והם באים לבקר כשיכולים. הם עוזרים גם כלכלית. אם קצת קשה לי, אבא שלי משתף באתגרים שהוא עבר ומחזק אותי.
"גם הצבא מאוד עוזר. יש צוות שמלווה אותנו, מחזק, מסביר לנו על הזכויות שלנו כחיילים בודדים. הם דואגים, מתקשרים לראות שחזרנו הביתה ושהכול בסדר, שואלים אם חסר משהו בדירה. בטירונות הזמינו אותי לארוחת שישי. באמת, כולם אחד למען השני".
איך תחגוג את יום העצמאות?
אני סוגר שבת בפילבוקס באזור השומרון".
רב"ט רקל אלישר מניו זילנד, לוחמת בגדוד תותחנים 411
רקל בת ה-20 עלתה על מטוס לישראל מניו זילנד, הישר לגדוד התותחנים. על תפקידה כלוחמת היא מספרת: "אני אחראית על הקשר, בודקת שאין בעיות, מתקנת, מסייעת למפקד שלי בגדוד. יש איתי עוד חיילת אחת ומפקדת, אנחנו המחזור הראשון ששולבו בו לוחמות. במסלולים אחרינו יש כבר יותר לוחמות. החיילים דואגים לנו כמו אחים גדולים, ואני גם מרגישה שאני סוג של מודל לנשים. אין הרבה בנות וזה גורם לנו לעבוד יותר קשה, להוכיח שאנחנו מסוגלות".
גדלת בניו זילנד. למה לעלות לארץ?
"אבא שלי ישראלי, גדלתי על התרבות וביקרתי בארץ כל שנתיים. כשסיימתי בי"ס למדתי פה באולפן, טיילתי קצת והתאהבתי. פגשתי הרבה חברים. אני גרה בניו זילנד בעיירה קטנה, כולם מכירים את כולם ונחמד להיות במקום גדול, עם המון הזדמנויות ואנרגיה אחרת. לפעמים בסופי שבוע, כשאני רחוקה מהמשפחה, קשה לי. אם החברים חוזרים לשבת, זה עוזר, ואם כולם סוגרים שבת, אז יותר קשה.
"יש ערך מיוחד בקבוצה של חיילים בודדים. אני גרה בקיבוץ רביבים, בדירה עם שותפה ועם עוד חייל בודד. הם חברים טובים, כמו משפחה. יש ביננו מכנה משותף, עוזר מאוד לגור עם מישהו שמבין מה עובר עליי. אני חושבת שחשוב מאוד שחיילים בודדים ימצאו תמיכה כאן בארץ, העיקר לא להיות לבד, וכמובן לשמור על קשר עם המשפחה. אני מדברת איתם הרבה, בעיקר בתקופות מתוחות, כדי להרגיע אותם".
למה את הכי מתגעגעת?
"חוץ מהמשפחה והחברים, אני מתגעגעת לנופים של ניו זילנד, לחופי הים. אגב, בחג הפסח האחרון טסתי לבקר, בפעם ראשונה מאז שעליתי לישראל. לאבא שלי יש מסעדה ישראלית בניו זילנד, כבר יותר מ-10 שנים. היא אהובה מאוד, לא רק על ידי ישראלים ויהודים. הם מכינים ארוחות בוקר טעימות, אבל בבית הכי אני אוהבת שהוא מכין דג מרוקאי".
מה לגבי העתיד? ומה התוכניות ליום העצמאות?
"יש לי עוד זמן עד לשחרור, אבל אני רוצה לטייל בעולם ולחזור לארץ וללמוד. עדיין לא יודעת כרגע מה בדיוק. את יום העצמאות אחגוג בקיבוץ רביבים, במסיבה ובטקס יום העצמאות של הקיבוץ, עם שאר חיילים הבודדים בגרעין צבר".
סמל דן סוננבליק מניו יורק, לוחם בסיירת גבעתי
"המאכל שהכי מזכיר לי את הבית הוא פסטל פאי רועים. זה מאכל שהכינו במשפחה שלי כבר דורות, הוא עשוי משכבה של ביצים ושכבה של בשר, ועם עוד שכבה של פירה למעלה ולמטה. בספרדית הכינוי הוא 'עוגת שכבות'", אומר סמל דן סוננבליק, בן 21.
"אימא שלי, סבתא שלי, גם סבתא-רבא שלי, הכינו פסטל בכל שבוע בערב שישי. אין שבת בלעדיו. הריח שלו בתנור מזכיר לי את הבית ואת הילדות שלי. חברים שלי היו באים אחרי הארוחות שלהם לשבת ולאכול איתי קצת פסטל. עכשיו, סבתא שלי שגרה בישראל, תמיד דואגת להכין לי מגש של פסטל כשאני בא לבקר בשבתות".
ניסית להכין לבד?
"לא! זה משהו קדוש לאימא שלי ולסבתא שלי".
סוננבליק גדל בניו יורק למשפחה ציונית. אחיו, שגדול ממנו בשנתיים, התגייס לגבעתי ודן הבין שזו גם הדרך שלו. "אחרי התיכון, החברים שלי נרשמו לאוניברסיטה ואני לא רציתי. רציתי לחיות בארץ. השתתפתי כאן במחנה קיץ, פגשתי חברים, למדתי במכינה והתגייסתי לתוכנית של חיילים בודדים".
איך זה לגור רחוק מההורים?
"אני מאוד מתגעגע ומדבר איתם המון. אני גר בדירת שותפים בהרצליה ולמדתי לעשות הכול לבד - להכין פסטה עם רוטב עגבניות, לעשות קניות. זה דורש המון עצמאות. עם זאת, בזכות החברים האווירה בדירה שלנו היא מאוד ביתית".
אתה זוכר רגע קשה במיוחד?
"הכי היה לי קשה בפסח הראשון בצבא. ממש בהתחלה של הקורונה והודיעו שלא יוצאים לליל הסדר, הייתי צריך לעשות אותו עם המשפחה שלי בארץ. אבל כמו כל דבר שלמדו אותי בצבא, צריך להרים ראש ולהמשיך".
"למדתי להתמודד עם קשיים, להסתכל על הטוב. אני מאוד נהנה מהשירות שלי בצבא, אנחנו ממלאים משימות משמעותיות מאוד. יש לזה הרבה ערך. בישראל כולם תורמים וגם אני צריך לתרום, אני מרגיש שזה מאפשר לי להתחיל את החיים ברגל ימין. וכן, אני רוצה לגור פה".
איך תחגוג את יום העצמאות?
"בערב יגיעו כמה חברים מהגרעין, בהמשך אלך לברביקיו ענק של המרכז לחיילים בודדים בירושלים. זה חג מרגש מאוד, שמקבל עוד משמעויות בעקבות ההחלטה להגיע לארץ ולהתגייס".
