אסיפת הורים
"לפני שניר נהרג כעסתי עליו - איך אתה נוסע ומשאיר אותי בהיריון?" | #29
38:39
אומרים שחלומות הם דבר חשוב שיכול להניע אותנו, ליצור מוטיבציה ואף למצוא סיפוק ומשמעות. אבל מה קורה כשהחלום משתנה, ואנחנו מוצאים את עצמנו מגשימים חלום של מישהו אחר?
איבי זך יצחקי (37) אימא לשתיים (2,6), מחנכת כיתה ד' בבית הספר 'יוספטל' באזור, הייתה רקדנית ומורה לריקוד בתקופה שבה היא קיבלה את הבשורה הקשה על מותו של אחיה.
"אחי ניר נהרג לפני כתשע שנים בעת מילוי תפקידו בכוחות הביטחון", היא מספרת. "ניר היה איש חינוך, מנהיג, ואדם מעורר השראה. אני זוכרת אותו כמגנט אנושי, היו סביבו תמיד חברות וחברים, והוא היה 'נואם' להם על החלום שלו ליישם את משנתו החינוכית. הוא שאף להצמיח ערכים חברתיים בדור ההמשך, ואמר שכשיסיים את תפקידו הוא יהפוך למחנך כיתה, כי בעיניו זה היה התפקיד הכי חשוב שיש בעולם".
"נולדתי בברזיל, ואומצתי בגיל חודש על ידי הוריי בישראל", היא מספרת על ילדותה, "ניר היה אחי הגדול, הוא נולד ואומץ בישראל, ושנתיים לאחר מכן הוריי אימצו אותי. למרות חוסר הדמיון הגנטי היינו מאוד מחוברים זה לזו, והיה בינינו קשר מיוחד. ניר היה מודל לחיקוי עבורי, מקור להשראה. הוא שמר עליי ודאג לי, הוא היה גאה בי ובדרך שבחרתי, ותמיד תמך בי ועזר לי".
קראו עוד:
אחרי מותו של האח האהוב, זך יצחקי קרסה אל האובדן ולא הצליחה להמשיך לרקוד. "אחרי שהוא נהרג נכנסתי לדיכאון ולא הייתי מסוגלת ללמד תנועה. במשך חודש הגעתי לבית הספר וישבתי בחדר המורים בלי יכולת לזוז. הרגשתי שאני לא יכולה לטפס במדרגות, ולהיכנס לכיתה. באותה תקופה שגרת החיים שלי נאלמה דום, לא הצלחתי לרקוד ולנוע ביחד עם המוזיקה, שהייתה הדבר המרכזי בחיי", היא אומרת.
איך הצלחת, בסופו של דבר, חזור ולתפקד?
"תלמידי המחול שמו לב למצבי, והחליטו להחזיר אותי 'לחיים' בכל מחיר. בכל בוקר הם חיכו לי בכניסה לבית הספר, בירכו אותי, חיבקו אותי ולא עזבו אותי לרגע. בהפסקות הם הזמינו אותי לשחק איתם במשחקי התנועה שלימדתי אותם, והם אפילו העבירו שיעורים שלמים בעצמם, בזמן שאני יושבת בחדר המורים ומביטה בהם. אחרי חודש בערך הם הצליחו סופסוף להעלות אותי לכיתה. הם הכינו ארוחת בוקר מפנקת, וכתבו לי ברכות ומכתבים. זה חימם את ליבי והחזיר לי את 'הדופק'".
ובעצם, רק בשלב הזה הצליחה זך יצחקי להבין את חלומו של אחיה: "הגילוי עד כמה אני משמעותית עבור הסובבים אותי ובעיקר עבור תלמידיי ותלמידותיי, כמה כוח יש למילים שלי ובעיקר למעשים שלי בכיתה ובחוץ, הפתיע אותי. הוא גם מילא אותי. כתוצאה מכך, החלום של ניר קיבל לפתע משמעות ישנה-חדשה, ואני החלטתי להגשים אותו ולגמול לתלמידים שלי על ידי כך שהפכתי להיות המחנכת שלהם. מאז כבר שמונה שנים אני מחנכת כיתות ג' ו-ד'".
"תלמידי המחול החליטו להחזיר אותי 'לחיים'. בכל בוקר הם חיכו לי בכניסה לביה"ס, חיבקו ולא עזבו. בהפסקות הם הזמינו אותי לשחק במשחקי תנועה שלימדתי אותם, אפילו העבירו שיעורים בעצמם"
מה מאתגר אותך בעבודת המחנכת?
"האתגר המרכזי שהתמודדתי איתו בתחילת התפקיד היה העבודה המשותפת מול ההורים והצוות המקצועי, היות שיצירת שיתופי פעולה היא מיומנות שדורשת זמן. למרבה המזל הייתה לי מחנכת 'מקבילה' שחנכה אותי בתפקיד, ועזרה לי בכל מה שהיה צריך. היום אני בעיקר מתמודדת עם צמצום פערי הקורונה, ומתן כלים בינאישיים לתלמידים. יש פערים לימודיים וחברתיים בין ילדי וילדות הכיתה, ואני כמחנכת מחויבת לנסות לגשר עליהם, ואף לצמצם אותם. אתגר נוסף הוא הרצון להשפיע על כמה שיותר מחנכות, להעביר כמה שיותר ידע ותוכן לכמה שיותר מחנכות חדשות, ולהזכיר את מהות התפקיד שלנו למחנכות שאיבדו את האמון במערכת".
להרגיש שייכת
זך יצחקי מציינת כי המגפה השפיעה עליה לא רק מקצועית אלא גם במסע החיפוש האישי. "אחרי הקורונה התחלתי לחפש מענה למצב שהשתנה. ראיתי ילדים והורים שמתמודדים עם קשיים, כמו בדידות וחוסר שייכות. זה עורר בי זיכרונות, כי כילדה אני הרגשתי פעמים רבות חוסר שייכות וקושי בהגדרה עצמית. בכלל, הייתה בי כמיהה עזה למצוא את ה'קהילה' שבה אוכל להרגיש שייכת".
בהמשך לכך הצטרפה זך יצחקי לתוכנית "ראשית-קהילת מחנכות ארציות" של קרן משפחת ליאון, בשיתוף משרד החינוך ומכון מופ"ת, והפכה לאחת ממקימות ומנהלות הקבוצה "מחנכות לשם שינוי" בפייסבוק.
מה דעתך על מעמד המחנכים בישראל כיום?
"אני חושבת שמחנכת כיתה היא חוד החנית של מערכת החינוך, וסוכנת השינוי המשמעותית ביותר. היא הדמות המשפיעה ביותר על הילדים והילדות, והיא הגורם ליצירת שוויון הזדמנויות בכיתה. בשנתיים האחרונות אני מרגישה שינוי לטובה ביחס למחנכי הכיתות בתוך מערכת החינוך, הם תופסים מקום יותר מרכזי בשיח. מחנכות מקבלות יותר הערכה וניכר שיש הבנה לגבי חשיבותן. דווקא בשיח הציבורי יש עוד מקום לשיפור. תפקיד המחנכת לא נתפס כמקצועי בעיניי הורים רבים, וזה דבר שיוצר מתח ביחסים".
"מחנכות מקבלות יותר הערכה וניכר כי יש הבנה לגבי חשיבותן. דווקא בשיח הציבורי יש עוד מקום לשיפור. תפקיד המחנכת לא נתפס כמקצועי בעיניי הורים רבים, וזה דבר שיוצר מתח ביחסים"
מה דעתך על המתח הקיים כיום בין הורים- מורים- תלמידים?
"התפיסה העקרונית שלפיה הורים ותלמידים נמצאים בצד אחד של המתרס, והמחנכות בצד השני, היא שגויה לדעתי. לכולנו יש מטרה אחת והיא ליצור עתיד טוב יותר לתלמידים, כי רק כך יהיה כאן טוב יותר לכולנו. ההורים לא תמיד מבינים את האתגרים שעומדים בפני מחנכות כיתה, הם לא מודעים לעבודה הקשה שמתבצעת מאחורי הקלעים עם כל תלמיד בנפרד ועם כולם יחד. צריך להבין שחינוך כיתה הוא המקצוע החשוב ביותר, הוא הדבק של המערכת. מחנכות רבות מקדישות ימים ולילות למען התלמידים, לרוב על חשבון המשפחות שלהן עצמן, ולכן חשוב להעלות את המודעות למעמד המחנכת.
"בנימה אישית, אני יכולה לומר שכמחנכת כיתה התחושה היא שלקחתי על עצמי להיות אימא של עוד 20-30 ילדים וילדות. זו עבודה מסביב השעון, שבה אני שואלת את עצמי מדי יום: האם ראיתי את כל תלמידיי ותלמידותיי היום? האם הצלחתי לקדם אותם ולתת להם משמעות? בכל בוקר אני חושבת איך לחדד את מיומנויות החינוך שלי, איך לקבל כלים מקצועיים נוספים שבאמצעותם אוכל להיות המחנכת הכי טובה שיש. להמשיך ולהגשים את החלום של ניר, בדיוק כפי שהוא רצה להיות".
ב-21 במאי 2023, איבי זך תנחה את כנס "מחנכות לשם שינוי", לצד אריאלה וולה לניאדו, מנהלת תחום הידע בקרן משפחת ליאון
