"פעם אחת הביאו לנו ילד באמצע הלילה. נטשו אותו סמוך לפח, לא היה לו כלום בחיים מלבד מכנסיים, חולצה ונעליים", מספר יריב (שם בדוי), סגן אלוף במילואים, שמשפחתו נמנית בין כמה אלפי משפחות אומנה.
"זה היה ב-02:00 בלילה בערך, ראיתי אותו ונתתי לו יד. הוא לא הכיר אותי מן הסתם, אבל גם הוא נתן לי יד ובא איתי. ילד קטן שלא קיבל חיסונים, שלא ראה בחיים שלו טלוויזיה. לקחנו אותו למשרד הבריאות ולמשרד הפנים, הוצאנו איתו תעודות והוא קיבל את כל החיסונים. היו לא מעט התמודדויות ואתגרים, כמו המקלחת הראשונה. לאט-לאט הוא למד הכול והפך לילד רגיל".
יריב ובת זוגתו נכנסו לעולם משפחות האומנה, המלוות בידי גופי אומנה המפוקחים על ידי משרד הרווחה והביטחון החברתי, לפני כ-20 שנה. זו לא הייתה החלטה פשוטה עבור המשפחה שגם כך התמודדה עם עומסי השגרה והחיים שבגידולם של שלושה ילדים קטנים, בהם בת שנתיים. "זה בער בנו, רצינו לתרום לעולם. אשתי מאוד רצתה לעשות את זה, ועדיין לא באמת הבנו לאן אנחנו נכנסים", אומר יריב. מאז עברו בבית המשפחה 14 ילדי אומנה לתקופות שונות.
קראו עוד:
זו אחריות גדולה מאוד.
"בהחלט. ילד שאתה לא מכיר, והוא לא אותך, נכנס אליך הביתה. חשוב להבין שהילדים מגיעים אחרי חוויות מטלטלות, אחרי שחרב עליהם עולמם. ואחרי שלקחת ילד אין דרך חזרה, זה לא מוצר שקונים בחנות ואפשר להחזיר למדף. מעורבים כאן אחריות רבה וגם תהליכים רגשיים. בכלל, יש רגישויות רבות. אם נופלת לו עוגייה לרצפה, לכל ילד היינו אומרים שלא ירים אותה ויזרוק לפח, לילדים האלה אסור להגיד את זה כי בחיים האמיתיים העוגייה הזו יכולה להיות הארוחה היחידה שלהם ביום".
איך הילדים מקבלים אתכם?
"הם עוברים תהליך של בניית אמון. יש אנשי מקצוע שמלווים אותנו כל הזמן ובת שירות צמודה, הם ממש קוראים לי אבא. לפני כמה שנים עמדתי בתור לסופרמרקט ביום שישי וקצת איבדתי סבלנות. הקופאית שהייתה שם, ממוצא אתיופי, קראה לי 'חצוף' ו'גזען'. אמרתי לה, 'מה פתאום, אני רק ממהר הביתה'. באותה תקופה היה אצלנו ילד כהה עור שקלטנו בבית, ובזמן שאנחנו מדברים ואני מנסה להסביר, הוא קופץ עליי בחיבוקים ובנשיקות וצועק לי - 'אבא, אני אוהב אותך', היא הייתה בשוק, היא שאלה אם אני בטוח שזה הילד שלי".
איך הסביבה הגיבה? והמשפחה?
"כל מי ששמע אמר לנו 'וואו' ושגם הוא רוצה לעשות את זה. אבל בין לרצות ובין לעשות יש הבדל של שמיים וארץ. צריך להבין, מדובר בילד שאתה צריך לדאוג לו, לא פחות ואפילו יותר מהילד הביולוגי שלך. אשתי גדלה בבית מסורתי, אבא שלה אמר לי 'כל מה שעשיתי בחיי, תרמתי והתפללתי, לא עומד מולכם. אתם במקום אחר, פתחתם את שערי השמיים'".
הילד המיוחד שלי
אורנה (שם בדוי) החליטה בגיל 40 להפוך למשפחת אומנה אחרי שהבינה שלא תביא עוד ילדים. "באותה תקופה הציעו לנו לקבל הביתה ילדים בגילים שונים, אבל העדפנו תינוק. אמרו לנו שיש תינוק בן שנה עם צרכים מיוחדים, ובסוף הציעו לנו לקחת אותו אלינו הביתה".
זה לא עורר בכם חששות?
"אמרו לנו שיש לו מוגבלות שכלית, ילד עם חולשת שרירים שכנראה לא יצליח ללכת. אבל כל מה שאנחנו ראינו זה רק דבר אחד, שהוא תינוק".
אורנה לקחה את האתגר בשתי ידיים: "יצרנו קשר עם משפחת אומנה שמגדלת ילד עם צרכים מיוחדים וניסינו להבין מה זה. אז נכון שיש המון עבודה, אבל בצד השני יש נחמה שאפשר לגדל ילד ולתת לו את המקסימום שאפשר. הלכנו לראות את התינוק, אחרי חודש הבאנו הביתה. היה לנו תינוק חדש שלא יודע לעשות כלום, רק לשכב. הוא כזה חייכן, חמוד ויפהפה, למרות כל המוגבלות".
איך מתמודדים?
"אני קוראת המון, למדנו את הנושא ומה זה אומר. למדתי מה זו חולשת שרירים ואיך מטפלים בזה. כשהוא הגיע כבר ידעתי פחות או יותר למה לצפות. אבל רק בשטח רואים את זה".
המעקב אחר שלבי ההתפתחות הפך למשימה יומיומית: "יש יעדים שהצבנו וטיפולים קבועים כמו פיזיותרפיה והידרותרפיה, למדתי אפילו את שיטת ורדי כדי לדעת איך לחזק את הגוף שלו. התייחסנו לכיסא הגלגלים כמשהו שהוא לא בשבילו אלא בשבילנו, רק לתנועה. כשהגענו הוא עבר להליכון. בגיל ארבע וחצי הוא עזב את ההליכון והתחיל ללכת עצמאית".
ואיך הוא היום?
"היום הוא בגיל העשרה והוא לא רואה את המוגבלות שלו כמשהו שמכשיל אותו. הרגלנו אותו שהוא עצמאי, שהוא צריך לתקשר. כיום הוא מדבר כי לימדנו אותו לתקשר".
יש יחסים טובים בין האחים?
"בהתחלה הילד הביולוגי שלנו התאכזב קצת, כי הוא אמר - 'הבטחתם לי אח שאני יכול לשחק ולהיות איתו', הוא היה שואל אותנו פעם אם הוא יצטרך לחלוק בחסכונות, אבל מהר מאוד הם נהיו קרובים. בכל תקופת היסודי והחטיבה החברים היו מגיעים לא לשחק איתו - אלא עם אח שלו".
מה היעד הבא?
"יש לנו עוד כמה שנים טובות עד גיל 21, אז תקופת האומנה תסתיים. עד אז הוא מאוד רוצה להתנדב לצבא. מבחינתנו הוא יישאר הילד שלנו לכל החיים".
דרוש לב גדול
הסיפור של דני (שם בדוי) התחיל בילדה אחת והסתיים בשישה ילדי אומנה שהמשפחה קיבלה לביתה במהלך 30 שנה. "זה התחיל במקרה, ראינו מודעה ומישהי יצרה איתנו קשר והציעה לנו את זה. לא ידענו מה זה בכלל. ניסינו להבין מה זה אומר להכניס עוד ילד לתוך המשפחה הגרעינית שלנו", הוא מספר.
הייתם משפחה צעירה למדי.
"היו לנו שלושה ילדים ביולוגיים כשהחלטנו לעשות את זה. כן, זה מצריך אנשים שיש להם רצון לעשות תיקון עולם קטן, לעשות משהו למען ילדים שאין להם אבא או אימא, או מיטה לישון בה. מצד שני, זה לא מתאים לכל אחד".
מה זה דרש מכם?
"הילדים דורשים המון תשומת לב, מה שהיה חסר להם מאוד בחיים. כמובן שאתה לא מוכן לוותר על תשומת הלב שאתה נותן לילדים הביולוגיים, אז הפטנט הוא שצריך המון סבלנות ולב מאוד גדול כדי שלא יחסר לאף אחד. אי אפשר למשל סתם לקום ולנסוע, צריך להשגיח ולדאוג בלי הפסקה. כשהילד מצליח בבית הספר, או אם יש לו כישרון ריקוד ואנחנו רואים אותו על הבמה, זה מרגש מאוד, מספק מאוד".
ואז מגיע הזמן להיפרד.
"כשהתחלנו, זה אחד הדברים שהכי הטרידו אותנו. מה יקרה בגיל 18, לאן הילד יפנה? אבל כשהם מגיעים לגיל הזה פתאום ברור לכולם שהם לא הולכים לשום מקום, כאן הם גדלו".
אתם נשארים בקשר אחרי?
"זה תלוי בילדים, יש לנו ילד שכבר מזמן השתחרר מהצבא, ועדיין גר איתנו כמו בן בית לכל דבר. אבל לא תמיד זה ככה, היו שני מקרים שבהם אנחנו רצינו להיות בקשר אבל הילדים לא. זה מאוד עצוב לנו, אבל אנחנו מבינים ומכבדים את הבחירה שלהם".
שמישהו יקשיב
"משפחות אומנה מתמודדת עם מצבים רבים וייחודיים: אי-ודאות בנוגע למשך תהליך האומנה, חוסר היכרות של החוק ושל נהלי האומנה מצד גורמים חיצוניים", אומרת ד"ר מיכל דביר, יו"ר עמותת עוגן למשפחות אומנה. "לכן, הקמנו את עמותת עוגן, שמורכבת כולה ממשפחות אומנה בהווה ובעבר שפועלות בהתנדבות".
ד"ר מיכל דביר"לפעמים כל מה שהמשפחה רוצה וצריכה הוא לדבר עם מישהו שחווה גם את התהליך שהן עוברות ויש לו הרבה ניסיון ממקור ראשון. מישהו שיקשיב, ירגיע, יסביר ויעזור לעבור את המשבר", היא אומרת, "מספיק שהמשפחה תשמיע את קולה בקבוצת הוואטסאפ של העמותה, ומישהו ייצור איתה קשר. הצלחנו למשל לסייע למשפחות כאשר ילדי אומנה נאלצו לקבל טיפולי חירום רפואיים, וגם סיפקנו עזרה לאם אומנת שמנעו ממנה לצאת לנופש בחו"ל עם ילדות האומנה, הצלחנו להפוך את ההחלטה. אנחנו פועלים גם מול מקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה, כדי שמשפחות האומנה יוכלו לתת את המקסימום לילדים שהן מגדלות, וכדי לספק להן את התנאים המתאימים להתמודדות עם המשימה החשובה שלקחו על עצמן".
