במבט ראשון, קבוצת הישראלים הזו אולי נראתה כמו עוד חבורת תיירים שמבקרת בלונדון, שאנשיה מצלמים סלפי בכיכר טרפלגר ומתפעלים מחילופי המשמרות בארמון בקינגהאם. מי שלא הכיר אותם, כנראה לא דמיין את הסיפור האישי שכל אחד ואחת מהם, לצד התיקים והשקיות, נושא איתו.
"המסע לחשיבה חיובית" היא כותרת הנסיעה הזו ללונדון, בת השמונה ימים, שאליה הצטרפו בסוף החודש שעבר 25 אימהות ואבות מרחבי הארץ. כולם, הורים לילדים. כולם, אנשים עם משרות ומקצועות, עם אתגרים וחלומות. וכולם, ניהלו חיים שגרתיים פחות או יותר עד שאחד מילדיהם אובחן עם מחלת הסרטן, ועולמם התהפך עליהם.
קראו עוד:
"הבנו שאנחנו חייבים לעשות את זה. בשביל עצמנו, בשביל הילדים. בשביל כל הבית. גם בשביל הזוגיות שלנו שהוזנחה. בעצם, זו הייתה הפעם הראשונה אחרי תקופה ארוכה שהרגשנו שאנחנו עוצרים רגע. משקיעים בעצמנו, כל אחד בעצמו וגם בקשר", אומרת מישל ינקו (42), שיצאה למסע עם בן זוגה אלדד (47). בבית שבאלפי מנשה הם השאירו את אדם בן השבע ואת התאומים רוני ושחר בני הארבע. לפני כשנתיים אדם אובחן עם גידול נדיר בראשו, והמשפחה כולה יצאה לדרך מטלטלת.
"עברנו חודשים של בדיקות, טיפולים ואשפוזים, וכל זה במקביל להתפרצות של מגפת הקורונה. עברנו בארץ שלושה ניתוחים, ואז טסנו לאוסטריה עם אדם, לשלושה חודשי הקרנות. היה אז סגרים ובידודים ממושכים, ובגלל הסגר לא אפשרו לתאומים לבוא איתנו בטיסה הראשונה. הם הצטרפו אלינו אחר כך, אבל זה היה רגע קשה מאוד לכולנו. היינו לבד בווינה הקפואה, מנסים להבין איך להתמודד עם העולם שהתהפך", היא מספרת.
"בגלל הסגר לא אפשרו לתאומים לבוא איתנו בטיסה. הם הצטרפו אלינו אחר כך, אבל זה היה רגע קשה מאוד לכולנו. היינו לבד בווינה הקפואה, ניסינו להבין איך להתמודד עם העולם שהתהפך"
"משימת חיינו"
מישל שירתה עד לאחרונה בקבע, כקצינת נפגעים בהנדסה קרבית. אחרי גילוי מחלתו של אדם, היא השתחררה מהצבא: "אני אדם של עשייה, והבאתי את המיומנויות האלה גם לטיפול באדם. למשל, מיד פתחתי קבוצת וואטסאפ והתעסקתי במשימות שיקלו עליו. אדם אוהב כבאים אז ארגנו לו פעילויות בתחנות של כיבוי אש, אפילו באוסטריה. הפכנו את זה למשימת חיינו. לגידול אנחנו קוראים 'גדליהו', יש לנו לוגו ואפילו שיר בשבילו. ביום שגילינו על המחלה הפסקתי לעבוד. הצבא נתן לי גיבוי ונרתם כולו, מראש אכ"א ועד הרמטכ"ל בעצמו. קיבלתי תמיכה מדהימה".
מישל ינקובאדיבות: זכרון מנחםואיך היה המסע ללונדון? מה הוא עשה לכם?
"וואו, כל כך הרבה. אספר סיפור משם שעולה בי עכשיו. טיילנו בכיכר טרפלגר, ונעמדה לידינו אישה מבוגרת. הבנתי מיד שהיא ישראלית. התחלנו לדבר וסיפרתי לה על המסע שלנו, התברר שהיא חולה בסרטן. הגוף שלה כבר לא מגיב לטיפולים ובעצם היא מחכה לסוף. ישבנו על הספסל בלב לונדון, שתי נשים, שתי אימהות, קרובות כאילו תמיד הכרנו אך תהום החיים ביננו. זה לימד אותי שיעור על שפע הכאב שהולך יד ביד עם כל הטוב שבחיים, וגם על הדברים שעלינו להודות עליהם".
"ישבנו על ספסל בלב לונדון. שתי נשים, שתי אימהות, קרובות כאילו תמיד הכרנו אך תהום החיים ביננו. זה לימד אותי ששפע הכאב הולך יד ביד עם הטוב, וגם להודות על דברים שיש לנו"
ניצחונות קטנים
איילה ירט בת השש מירושלים חלתה כשהייתה בגן טרום חובה. האם חווי הייתה בטוחה שמדובר בקורונה, עד שהגיעו התוצאות של בדיקות הדם ואז האבחון הרפואי. "זו מחלה עם יחסי ציבור מאוד לא טובים, מחלה מפחידה. הדבר הראשון שחושבים עליו זה מה יהיה עם הילדה? לא בטוחים שהיא תבריא", אומרת חווי, האם, שמגדלת עוד שלושה ילדים: בת 12, בת שמונה ותינוק בן שמונה חודשים "שנולד תוך כדי האשפוזים והטיפולים של איילה".
איך בכלל מתחילים להתמודד?
"החלטנו מהתחלה שאנחנו עוברים את זה בטוב. בשירים, בשמחה, בצחוק. בהתחלה הסתכלו עלינו כאילו שנפלנו על השכל, כאילו שהשתגענו. כשהכרנו את העמותה הבנו שאנחנו בסדר, שזו הדרך הנכונה. מבחינה מורלית זה משפיע פשוט על הכול, על הנפש ועל הגוף. יום לפני גילוי המחלה, פחדנו מהקורונה, ופתאום מה זו בכלל קורונה. כל החיים התהפכו עלינו".
"החלטנו שאנחנו עוברים את זה בטוב. בשירים, בשמחה, בצחוק. בהתחלה הסתכלו עלינו כאילו שנפלנו על השכל, חשבו שהשתגענו. יום לפני גילוי המחלה, פחדנו מהקורונה, ופתאום מה זו בכלל קורונה? כל החיים התהפכו עלינו"
היו רגשות אשמה בנסיעה?
"יש לנו ארבעה ילדים בבית, אני לא הבנתי איך נשאיר את הקטנים בארץ ונטוס. זה נראה כמו חלום רחוק מאוד. בשונה משאר הילדים, איילה צריכה לקבל תרופות כל יום בשעות קבועות. יש לה גם ביקורות אצל רופאים, ובכלל צריך להיזהר עליה יותר, לשים לב לכל שינוי קטן, שחלילה לא עולה חום ואז צריך לנסוע לבית החולים. ישבנו עם אחותי ועשינו לה קורס מזורז. בדרך לשדה התעופה עדיין לא האמנתי שאנחנו באמת עושים את זה, ושכולם יצליחו להסתדר שם בארץ בלעדינו".
וטסתם.
"טסנו, ולא חלמנו שנצליח לנקות את הראש ככה. היינו לבד, רק אנחנו עם קבוצה מדהימה של אנשים מיוחדים. נזכרנו בנו כזוג, ולא רק 'הורים של'. צחקנו עד שכאבה הבטן, ישנו טוב, הקשבנו, סיפרנו, הזדהינו. פשוט היינו אנחנו. למדנו שאפשר, כדאי ואפילו חובה לשחרר לפעמים".
מה לקחת איתך הלאה?
"הכוחות שקיימים בקטנטנים שלנו וגם בעצמנו הם הרבה יותר גדולים ממה שאפשר לדמיין. חיים ומירי המדהימים לא ויתרו עד שכולנו נצא למסע המטורף הזה. לראות את איילה שלנו מצליחה לרכב באופניים ברחבי הגן ולהיות גאה בה על כל מיני דברים קטנים שבשבילה הם ניצחונות".
"נזכרנו בנו כזוג, ולא רק 'הורים של'. צחקנו עד שכאבה הבטן, ישנו טוב, הקשבנו, סיפרנו, הזדהינו. פשוט היינו אנחנו. למדנו שאפשר, כדאי ואפילו חובה לשחרר לפעמים"
חיים חיובי
עמותת "זכרון מנחם" יוזמת ומוציאה לפועל מסעות של הורים, בעיקר לאירופה, כבר יותר מעשור, והיא גם אחראית למסע האחרון. מייסדי העמותה הם מירי וחיים ארנטל, שזכו בפרס ישראל על תמיכתם במשפחות המתמודדות עם מחלת הסרטן. עשייתם החלה לאחר אובדן בנם, מנחם, שנאבק במחלתו כ-14 שנים.
"זו קבוצת תמיכה משמעותית מאוד עבור הורים, כבני אדם. גם אימהות ואבות שמקבלים תמיכה חשובה בבית, נמצאים פתאום עם אנשים שעוברים דברים דומים, ולכן גם מבינים אותם בדרך שאולי אחרים יתקשו להבין", אומר ארנטל. "זה חשוב גם למשפחה שנשארת בארץ, כי כך אנחנו משדרים לילדים שהם בסדר, שהם יכולים להישאר לבד כמה ימים. מצד שני, ההורים לומדים שמותר להם לשחרר. בהרבה מקרים מסתבר שדווקא ההורים לא מאמינים ביכולת הזו שלהם. במסע עצמו, מתאפשר להם להיזכר בעצמם. יש להם זמן לנוח, לראות נופים שונים. לצחוק בפעילויות ולדבר על הכאב עם אנשים שמאוד מבינים אותם. וגם סתם לאכול טוב ולעשות שופינג".
וכזה שחרור קורה בחו"ל, ולא בטוח שהיה מתאפשר בחופשה בארץ.
"זה נכון. כשהגלגלים של המטוס מתנתקים מהקרקע, אנחנו כבר נמצאים במקום אחר. בדרך הזו אפשר באמת להתנתק, וההתנתקות היא קריטית. הקושי שבהשארת הילדים בארץ הוא ברור. יש אינסוף סיבות לחזור, והמון געגועים, זה מאוד מובן וטבעי. עם זאת, רק בריחוק מתאפשרת גם חוויה של שחרור. מתוכו, במרחב הזה, אפשר גם לנשום. לדבר, לטייל, להיות. בנוכחות הנעימה הזאת אנחנו גם מחזקים כל הזמן את החשיבה החיובית. כל בוקר נפתח למשל בסבב שבו כל אחד מספר על הדברים שהוא אוהב בחייו, שיש לו ושהוא מודה עליהם. החשיבה הזאת, תפיסת העולם הזאת, לצד חיזוקים ותמיכה שנוצרים בין חברי הקבוצה, משנים חיים. לתפיסתי, לא פחות מכך. ולא רק להורים, אגב. בקיץ הזה אנחנו יוצאים למסע דומה, אבל עם הילדים. רק הילדים".
