אורי קידר היה בן שבע כשאבא שלו, סגן אלוף דולב קידר, נפל במבצע "צוק איתן". הוא היה ילד קטן, אבל הוא זוכר היטב את אביו, "גדול וחזק והחבר הכי טוב". שנתיים קודם לכן, ויותר מ-3,000 קילומטר רחוק מכאן, בנג'מין וולקי שכל את אביו, מייג'ור בצבא האמריקני פול סי. וולקי, באפגניסטן.
המפגש בין אורי לבנג'מין נשמע בלתי אפשרי, אבל הוא התרחש לפני כשבע שנים בישראל, במפגש בין משפחות אמריקניות לבין משפחות ישראליות שאיבדו את יקיריהן בשירות הצבאי.
קראו עוד:
"התחברנו ברגע הראשון שנפגשנו. הסיפור האישי הדומה שלנו חיבר בינינו ויצר את החברות הזאת. זה היה הבסיס, אבל הקשר לא עוסק רק באובדן שחווינו. בן מבין אותי באופן שונה מאשר אנשים שלא עברו את זה. יש לנו שיחות ארוכות על האבות שלנו, אבל גם על החיים עצמם ועל כל מה שקורה לנו בהם, על העתיד שלנו ועל החלומות", אורי מספר בשיחה מארצות הברית, שם הוא פגש בבנג'מין, שמבקש לקרוא לו "פשוט בן".
יש דברים שלא מדברים עליהם?
"אני פתוח מאוד לגבי מה שקרה, אני מדבר ולא מסתיר דבר. בשיחות עם בן אני מרגיש שהוא מבין אותי, שיש בינינו הבנה הדדית. כל אובדן הוא שונה, ולא עברנו בדיוק את אותו דבר, אבל אני מרגיש שקשה למי שלא עבר את זה להבין".
"בן מבין אותי באופן שונה מאשר אנשים שלא עברו את זה. יש לנו שיחות ארוכות על האבות שלנו, אבל גם על החיים עצמם ועל כל מה שקורה לנו בהם, על העתיד שלנו ועל החלומות"
בראיון ל-ynet בשנת 2018, אורי שהיה אז בכיתה ד' סיפר על הזיכרונות מהיום שבו נפל אביו, כשחזר מקייטנת הקיץ ואימא ביקשה ממנו ללכת לשכנים. "עבר קצת זמן, ואימא שלי סיפרה לנו מה קרה. הייתי בשוק. גם אני וגם אחותי רצנו לחדר שלנו ושמנו את הראש מתחת לכרית. אחרי חצי שעה, כשירדתי, ראיתי שיש יותר מ-200 אנשים בגינה ובבית. עם הזמן, הבנתי שצריך להמשיך בחיים בלי אבא. הוא היה אבא טוב. הרגשתי כאב, היה לי עצוב", הוא אמר אז.
מה השתנה בשנים שעברו?
"אנשים אומרים שהזמן מרפא את הכאב, אבל הם טועים. הזמן אולי משנה את הכאב, כי לומדים לעבד את הטראומה הזאת, לומדים איך לחיות איתה. אבל, עם הכאב ועם האבל נשארים. גם עכשיו, בחג השבועות, הוא יחסר מאוד. הוא תמיד חסר, אבל בחגים ובכלל בחגיגות כאלה ואחרות, זה מורגש מאוד".
"אנשים אומרים שהזמן מרפא את הכאב, אבל הם טועים. הזמן אולי משנה את הכאב, כי לומדים לעבד את הטראומה הזאת, לומדים איך לחיות איתה. אבל, עם הכאב ועם האבל נשארים"
בדרך של אבא
"אני זוכר את הרגע שבו הבנתי שאבא שלי מת. הייתי בן שש, אבל אני זוכר אותו בדיוק", בן אומר. "אזכור אותו כל החיים, אני מניח, ובכלל את כל מה שקשור לאבא שלי. היינו מאוד קרובים, אפילו שהוא שירת רחוק מהבית. הוא תמיד יהיה איתי, חלק ממני. הסיפור שלי. אבא שלי הקריב המון, במהלך השירות שלו וכמובן אחריו, כי בסופו של דבר הוא הקריב את החיים שלו. הוא הבין את הסכנות, והוא עדיין לחם למען החופש, למען המדינה ולמעננו. אני גאה בו מאוד. אני יודע שאני אמצא את עצמי גם על מדים, אני רואה את עצמי הולך בדרך של אבא".
בין עזה לאפגניסטן
בקיץ 2014, זמן שנראה כמו נצח במונחים ישראליים, ישראל פתחה במבצע צבאי נגד חמאס. ביום ה-14 לפעילות, סא"ל קידר, שהיה מפקד גדוד "גפן", הוקפץ יחד עם לוחמים נוספים בעקבות דיווח על דמויות חשודות, שהתבררו כמחבלים שחדרו לישראל במנהרה. בקרב שהתפתח נורה טיל נגד טנקים לעבר רכבו של קידר והוא נהרג. הוא היה בן 38 במותו, והקצין הבכיר ביותר שנפל במבצע. הוא הותיר אחריו את אשתו מיכל, הבנות מאיה וגיא והבן אורי.
סגן אלוף דולב קידר, 2014
שותפות גורל
ביום הזיכרון האחרון התארחה בישראל משלחת אמריקנית של משפחות שכולות שכללה שלוש אלמנות וילדיהן, במסגרת שיתוף פעולה ישראלי-אמריקני בין ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, לבין ארגון TAPS האמריקני, המסייע למשפחות שאיבדו את יקיריהן בשירות הצבאי. המשלחת פגשה משפחות שכולות ישראליות, והשתתפה באירועי זיכרון ובטקסים שונים לכבוד חללי צה"ל. טרייסי, אלמנתו של פול, ובנג'מין, היו חלק מהמשלחת, שם גם הוא פגש את אורי.
"מדובר במקום מבטחים עבורם, עבור כל מי שאיבד בן או בת זוג, או את אחד מהוריו. זו הזדמנות למפגש עם קבוצת השווים להם בה - לעיתים לראשונה בחייהם", אומרת תמי שלח, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל על הפעילות. "הם נפגשים עם אנשים, נשים וילדים שמסוגלים להבין אותם כפי שאף אחד אחר לא יכול. שיתוף הפעולה עם הארגון המקביל לנו בארה"ב הוא באמת חיבוק אנושי בין בני אדם, שמתעקשים למצוא את האור שבקצה המנהרה החשוכה שנכפתה עליהם".
גם טרייסי, אימו של בן, פועלת למען המטרה הזו. היא בת למשפחה יהודית-אמריקנית שהגיעה לראשונה לישראל ב-2015, לביקור שהשפיע עליה, אישית, משפחתית וחברתית. "הכי ריגש אותי היה לראות את הכבוד שהעם הישראלי מעניק לגיבורים שלו. המסע לווה בחששות, אבל הן מיד נעלמו. כולנו הרגשנו ככה, הבן הגדול התחבר למדינה ברמה עמוקה ומיוחדת מאוד". היא אומרת.
ביום הזיכרון האמריקני שהתקיים ב-28 במאי השנה, ביקרה בארה"ב משלחת ישראלית שכללה את אורי, שירה, מאיה ושי, כולם ילדים וילדות שאיבדו את אביהם בשירות הצבאי. המשלחת התארחה גם בביתה של טרייסי, ואצל בן, החבר הטוב של אורי. אגב, כמו אורי, גם בן, רואה באבא גיבור ורוצה ללכת בדרכו.
"להיות עם המשפחות המארחות ולהכיר מקרוב אנשים שחוו אובדן, גרם לי להרגיש שהדבר הנורא הזה שקרה לנו לא היה ייחודי רק לנו. הוא אוניברסלי", טרייסי מסכמת.
