"התעוררתי מהניתוח, נגעתי במה שנשאר מהרגל הקטועה והרגשתי הכי מאושרת בעולם": זה לא משפט ששומעים בדרך כלל, אבל עבור ליאורה ניסים קקון, בת 47 מקרית שמונה, הרגע הזה סימל את סופן של שמונה שנות כאב, וגם את החזרה לחיים.
מיד אחרי ההחלמה מקטיעת הרגל שבחרה לעבור, היא חזרה הביתה אל שלושת ילדיה, ויצאה למסע של הגשמת חלומות, ספורט, הרצאות, וגם מקלחות פשוטות שעליהן קודם היא יכלה רק לחלום.
קראו עוד:
להיות אם חד הורית לשלושה ילדים בפריפריה נשמע מספיק מאתגר, אבל שום דבר לא הכין את ליאורה, אז בתחילת שנות ה-40 לחייה, למה שעתיד לבוא ."הרגל כל הזמן כאבה לי, פשוט כל הזמן. באיזשהו שלה עברתי ניתוח מיניסקוס, הליך פשוט יחסית, אבל הרגל לא החלימה. במשך שנתיים הרופאים לא זיהו דבר", היא מספרת.
התפקוד היומיומי וניהול המשפחה תוך כדי הכאב הפכו בלתי אפשריים כמעט, עד שהרופא החליט להפנות אותה לנוירולוג. "הוא ראה אותי ומיד אמר לי שיש לי CRPS, מעין תקלה במוח שממשיכה לשדר כאב לאזור. הוא אמר לי לקרוא על זה ולקבל מידע, כדי שזה לא יפחיד אותי יותר. שלחו אותי למרפאת כאב, וכשהגעתי לשם כדי להתחיל טיפול, הרופא אומר לי שאני לא נראית נכה. הגעתי אליו לבושה ומאופרת, אני גם אדם שתמיד מחייך, לא משנה מה היה וכמה כאב לי, תמיד חייכתי, אז הרופא התחיל לפקפק בכאב שלי. הוא אמר לי שאין לי שום דבר, שהכול בראש שלי, שאולי אני מחפשת תשומת לב משום שאני גרושה".
מה הרגשת כשהרופא חשב שאת "מחפשת תשומת לב"?
"זה גרם לי לא להאמין בעצמי. חשבתי שהכול באמת בראש שלי. זה שבר אותי, כי לא הבנתי את המחלה ועד כמה היא מתעתעת גם בראש. הכאב היה לא נורמלי, אפילו לא יכולתי לשטוף את הרגל".
"אימא, מה את משאירה אותה, את רק סובלת"
בזמן שליאורה מתמודדת עם הטיפולים, שלושת הילדים שנשארו בבית המשיכו בשגרת החיים: "הם אלה שנתנו לי את הכוח, והביאו אותי להחלטה שהגיע הזמן שאני אטפל בעצמי. הסכמתי להתאשפז במרכז, והחלטתי לקטוע את הרגל ולהפסיק את הכאב. התחננתי בפני הרופאים והם לא רצו, כי מבחינתם הבעיה לא הייתה ברגל אלא במוח".
איך מגיעים להחלטה כזו?
"הבחירה התבשלה בי הרבה לפני הקטיעה. הבנות שלי ואני חיפשנו פרוטזות. הבן שלי כל הזמן אמר לי 'תורידי אותה, מה את משאירה אותה, את רק סובלת ממנה'".
והתגברת על הפחד.
"הפחיד אותי יותר להמשיך לחיות עם הרגל. לא יכולתי אפילו לישון, וגם לא לתפקד בתור אימא, בתור אישה. לא יכולתי לנהל זוגיות, אף אחד לא יכול היה להתקרב אליי".
מה עבר לך בראש לפני הניתוח?
"הייתה לי תקופת הסתגלות בלי הרגל, משום שהיא לא תפקדה. לא יכולתי להתקלח בגללה, והחלום שלי היה פשוט להתקלח בצורה נורמלית. היה לי הרבה יותר קל להיכנס לניתוח הקטיעה, נכנסתי בדילוגים. רגע לפני, הבן שלי הבטיח שהוא ואני ניפגש בעוד שנה במרתון תל אביב".
וכשהתעוררת?
"וואו. קודם כל נגעתי ברגל, לא הרגשתי כאב וחייכתי חיוך גדול. עכשיו אני מרגישה הרבה יותר שלמה עם עצמי. רציתי להגיע הביתה כשאני מסוגלת ללכת, ובאמת אחרי ארבעה חודשים חזרתי לילדים, עם פרוטזה אבל על שתי רגליים".
"הייתה לי תקופת הסתגלות בלי הרגל, משום שהיא לא תפקדה. לא יכולתי להתקלח בגללה, והחלום שלי היה להתקלח. היה לי הרבה יותר קל להיכנס לניתוח הקטיעה, נכנסתי בדילוגים"
לומדת ללכת
הדבר הראשון שניסים קקון חלמה לעשות כשחזרה הביתה, אחרי המקלחת נטולת הכאבים, היה ללכת לחוף הים. "במקלחת הראשונה הייתי ב'היי', במקלחת השנייה קיבלתי התקף חרדה כשהמים נגעו ברגל, ואחר כך התרגלתי. אני מרגישה שנולדתי שוב, אני ליאורה אחרת, אני אימא, אני סוף סוף בבית. למדתי לתעדף את מה שחשוב בחיים, להבין ולהקשיב לצרכים שלי, וזה מה שגורם לי לגאווה. כשאני מביטה במראה אני רואה לוחמת, וזה חלק מהמסע שלי", היא מספרת.
"בתהליך הקטיעה הכרתי את פרויקט 'הצעד הבא', שמסייע לקטועי גפיים בישראל, שאנשיו סייעו לי רבות, חזרתי לעסוק בפעילות גופנית, אני עושה ספורט וגם מתאמנת בקיר טיפוס. זה נותן לי המון ביטחון והבנה שאני יכולה לסמוך על עצמי ועל הכוח שלי. התאהבתי בקבוצה, התאהבתי באדרנלין, והיום אני מרגישה חזקה יותר מאי פעם".
בעקבות הקטיעה, ליאורה והילדים עברו לבית אחר בקרית שמונה, נגיש יותר עבורה. היא התחילה לעבוד בסופרמרקט, וגם להעביר הרצאות על מוטיבציה ואופטימיות. "כיף לי מאוד איפה שאני נמצאת", היא אומרת בחיוך, "אני רואה אנשים, מדברת איתם וזה עושה לי טוב. אני מרגישה שאני חיה יותר מאשר בעבר. המסר שלי הוא להסתכל במראה ולאהוב את עצמך כמו שאת. אני לא מנסה להסתיר את מי שאני באמת, אני משדרת פתיחות ואפשר לשאול אותי הכול. אני חשופה וגלויה - וטוב לי".
