לינור זייליג ועמרי שגב התקבלו ללימודים בהרווארד, האוניברסיטה האמריקנית הנחשבת, בדיוק בתקופה שבה הם החלו את דרכם כהורים טריים, כל אחד במשפחתו. ואם כל הורה יודע שחיי היום-יום המשפחתיים הם ממש לא פשוטים, והשילוב בין עבודה לבין בית, הרי שהוספת לימודים למשוואה הופכת את הכול למורכב הרבה יותר בטח אם הם מתקיימים ביבשת אחרת.
קראו עוד:
לינור זייליג, סטודנטית ואימא לילדה בת שנה וחצי, חלמה מאז ומתמיד ללמוד בהרווארד, ולפני שלוש שנים החליטה לנסות להגשים את החלום. "נרשמתי ללימודי תואר שני בהרווארד במדיניות ציבורית לפני שלוש שנים, עוד לפני הקורונה", היא מספרת, "לפני כן למדתי תואר ראשון בירושלים, במסגרת פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה, נ.צ) ותוכנית המצטיינים 'אמירים', ועבדתי ב-BCG שהיא חברה בינלאומית לייעוץ אסטרטגי לארגונים. החלום היה מבחינתי ללמוד שם, וקיוויתי מאוד שאתקבל. הגשתי מועמדות, ועברתי תהליך קבלה קפדני שכלל הרבה מבחנים".
אחרי כמה חודשים זייליג התבשרה שהיא התקבלה ללימודים, אבל בדיוק אז, בלי שום קשר לתוכניות, פרצה לחיינו הקורונה. "אחרי שהתקבלתי היה לי ברור שאני עוברת לארה"ב ומתחילה את הלימודים", היא אומרת, "אבל כשהמגפה פרצה האוניברסיטה סגרה את שעריה. באותה תקופה נתנו לכל הסטודנטים אפשרות ללמוד מרחוק, און ליין, אבל ידעתי שזה לא מה שאני רוצה. רציתי את החוויה עצמה - לגור פה, ללמוד פה, לפגוש אנשים פה.
"בשלב הזה החליטו באוניברסיטה על דחיית הלימודים, וערכו הגרלה כדי להחליט למי מאיתנו דוחים את הלימודים בשנה, ולמי בשנתיים. הודיעו לי שדוחים לי את הלימודים בשנתיים. נשארתי בעבודה והמשכתי בחיי, כולל ההחלטה להרחיב את המשפחה. לא ידענו מה יהיה אחרי שנתיים, ואיך אני ארגיש כאימא, ואם ארצה לנסות ללמוד בחו"ל או להישאר בארץ".
ומה קרה כשהקורונה הסתיימה? האם היו התלבטויות?
״שקלתי הכול מחדש, ניסיתי להבין אם אני עדיין רוצה ללמוד שם, ואם אני רוצה לגור בארה"ב עם תינוקת. מהר מאוד היה ברור לי שכן, והאמת היא שמהרגע שבו התקבלתי ללימודים ידעתי שזה מה שאני רוצה. אמנם הקורונה שינתה לנו את החיים בשנתיים האלה, אבל היא גם לימדה אותנו להיות גמישים. החלטנו שנמשיך עם התוכנית המקורית, ונתאים את עצמנו לחיים בחו"ל כמשפחה. היה לנו ברור שיש למעבר הזה הרבה יתרונות, לא רק מבחינה לימודית ומקצועית אלא גם כמשפחה. החשש המרכזי שלנו היה, ללא ספק, הנושא הכלכלי. לא היה לנו ברור כיצד נממן את כל זה, היות שמדובר בסכום גבוה של יותר מ-90 אלף דולר לשנה. לשמחתנו קיבלתי את מלגת המנהיגות ע"ש סמי עופר בקרן המלגות של בתיה ועידן עופר שמכסה את עלות התואר, וגם מלגת מחייה".
עם אילו אתגרים התמודדת כשהגעת לארה"ב?
"כל מעבר למדינה חדשה הוא מאתגר, על אחת כמה וכמה מעבר עם ילדים. חששתי להכניס את אלה, הבת שלי, לגן שמדברים בו בשפה שהיא לא מכירה. להפתעתי, מהר מאוד, ממש תוך כמה ימים, היא התחילה להבין את השפה, ועכשיו היא גם מדברת קצת אנגלית. החששות שלנו התפוגגו, גילינו שהגן שלה הוא מקום מקסים שכולל שבעה ילדים וארבע גננות. מאוד משקיעים בפעילויות ובסביבה, ובכלל כל שיטת החינוך פה ממוקדת בילדים במגמה לאפשר להם חקר עצמאי. היא הולכת לגן בחיוך. חלק מהאתגרים היו ענייני בירוקרטיה, כמו ויזות, פתיחת חשבון בנק, ביטוח לאוטו, מציאת מקום מגורים ועוד. היו הרבה פרוצדורות, היינו צריכים למלא המון מסמכים ואישורים.
"כיום אנחנו גרים בקיימברידג', בוסטון, במתחם ששייך לאוניברסיטה שנקרא 'הארוורד האוסינג', שיש בו הרבה משפחות שלומדות או מלמדות. אנחנו קבוצה של הורים ישראלים עם ילדים באותם גילים, כך שזה ממש נחמד. במתחם יש גינה וחדר משחקים, ואנחנו גם נוסעים לטייל יחד. בכלל, המפגש עם אנשים פה הוא מיוחד, גם החשיפה לתרבויות אחרות. יש לי חברות מסין, מאינדונזיה, מהודו ועוד. מעניין להכיר אנשים ממדינות שונות, וגם להכיר חגים של מדינות אחרות".
מה סוד הקסם, כיצד משלבים בית, לימודים, וזוגיות?
"לדעתי לשלב לימודים ולגדל ילדה זה יותר קל מאשר לשלב עבודה וילדה. כסטודנטית את אחראית על עצמך, ויש לך גמישות שבה את מחליטה מתי את לומדת וכותבת את העבודות שלך. בן זוגי ואני חולקים בעבודה שיש לעשות בבית, ובכלל. מבחינתי, ההורות נותנת פרופורציות לחיים בכלל, וללימודים בפרט. אני יכולה לומר שיש לי חברים ללא ילדים, שהם הרבה יותר לחוצים ומודאגים מהלימודים. אני מרגישה שההורות עזרה לי לייצר סדר עדיפויות, ושהדברים נכנסים לקופסאות הנכונות, וזה נותן דווקא איזה סוג של שלווה שעוזרת לי להתמודד. בנוסף, יש לנו גם הרבה זמן כמשפחה לטייל ולבלות יחד. לטובת הזוגיות אנחנו מנסים לצאת לדייט שבועי, ומכיוון שלקחת בייביסיטר זה מאוד יקר אז אנחנו מנסים לעשות פה תחלופת הורים. אנחנו עושים פה גם 'מוניטור-סיטינג', שזה אומר שלפעמים כשאחד הזוגות יוצא לבלות אז הוא נותן את המוניטור של התינוק לזוג אחר שישמור עליו. אנחנו גרים באותו בניין, וזה ממש עוזר. מבחינת המשפחה המורחבת אין ספק שיש המון געגועים, והנכדה מעלה את רמות הגעגוע, אבל הם גם באים לבקר, וזו חוויה. ביום-יום אנחנו מדברים הרבה בוואטסאפ ובווידאו".
את מרגישה עומס, או לחץ, בשל הידיעה שהשקיעו בך?
"ברור שיש תחושה שאת רוצה להשקיע ולהצליח גם בלימודים וגם בעתיד במקצוע עם אימפקט חיובי. בינתיים אין ספק שחלק מהיום-יום הוא להראות מי זו מדינת ישראל, ואת הצד היפה שלה. אני אמנם לא מייצגת באופן רשמי את המדינה, אבל אני כן נותנת לכל האנשים שנמצאים איתי באינטראקציה הצצה למי הם הישראלים. אנחנו נחשפים פה גם לביקורת שיש בעולם כלפי ישראל, ומצליחים להראות את הצדדים הטובים שבה.
"בשבוע שעבר, למשל, אכלתי צהריים עם חברה מערב הסעודית והיא אמרה שמראים אותנו בתקשורת כרשעים, ועכשיו כשהיא יושבת עם ישראלית היא מבינה עד כמה זה שונה. בנוסף, אני חברה בארגון אייטרק, שמביא סטודנטים מכל העולם למשלחות להכיר את ישראל, בהנחיית סטודנטים ישראלים. בימים אלה אנחנו מארגנים משלחת לארץ שבה נראה לסטודנטים את התרבות, החברה וההיסטוריה הישראלית והיהודית".
עומרי שגב, סטודנט ואבא לילד בן שנה וארבעה חודשים, לומד בהרווארד מזה כמה חודשים, יחד עם אשתו, טל, שגם היא סטודנטית. "שנינו רצינו להתקבל ללימודי תואר שני בהרווארד", הוא מספר, "טל רצתה להתקבל לתואר שני במדיניות חינוך, ואני רציתי להתקבל לתואר שני במנהל ציבורי. נגשנו לתהליך המיון בקיץ 2021, חודש אחרי שהבן שלנו נולד, וסיימנו אותו כמה חודשים לאחר מכן. זאת הייתה סיטואציה מאוד מאתגרת בעיקר משום שטל הייתה אחרי לידה, ורק התרגלנו לרעיון של להיות הורים חדשים, ואני, מן הסתם, עדיין עבדתי במשרה מאוד אינטנסיבית. ועדיין, אמרנו שאנחנו מנסים להתקבל ושיהיה בסדר.
"היום, כשאני חושב על זה בדיעבד, אני מבין שההחלטה שלנו הייתה די תמוהה, בעיקר כי מבחינה סטטיסטית הסיכוי להתקבל הוא נמוך. בנוסף, הייתה גם שאלת המימון - איך נצליח לגרום לזה לעבוד עם שכר לימוד ומחייה כל כך יקרים? אני חושב שבסופו של דבר, ההחלטה ללכת על זה, בניגוד לרציונל, נבעה מרצון אותנטי של שנינו להגשים את החלום הזה שהיה לנו כבר כמה שנים, אבל, לא פחות חשוב, הבנו שזה 'עכשיו או לעולם לא'. התזמון עבד ממש טוב עם יהונתן ועם המקום המקצועי של שנינו, ואם לא היינו הולכים על זה, כנראה שזו הייתה נשארת פנטזיה לא ממומשת".
עם אלו אתגרים התמודדתם לקראת המעבר?
"קודם כל האתגר הכלכלי. שכר לימוד עולה כ-60 אלף דולר לשנה, והלימודים הם למשך שנתיים. בנוסף, המחייה עצמה מאוד יקרה. לשלוח ילד לגן עולה כמעט 10 אלף שקל לחודש. לשמחתנו, בסופו של דבר לא היינו צריכים להתמודד עם הדילמה הכלכלית כי זכיתי במלגה שמכסה את שכר הלימוד לכל התואר וגם מספקת מלגת מחייה. לקראת המעבר עסקנו בכל המשמעויות הלוגיסטיות של מעבר למדינה חדשה כמשפחה - לסדר ויזה, למצוא ולחתום על חוזה שכירות מרחוק, למצוא מסגרת ליהונתן, לקנות רכב, לפתוח חשבון בנק, לסגור ביטוחי בריאות, ועוד. בניגוד לישראל, שבה אתה יודע איך הכול עובד, ויש לך מעגלי תמיכה שיסייעו לך, הרי שכאן כל העניין הפך למורכב יותר. לעשות טסט לרכב לקח שבוע, לדוגמה, פשוט כי לא הבנו איזה טופס צריך להביא, ומי צריך לחתום על מה.
"וכן, גם הפן הרגשי קיים, הגעגועים, המרחק והריחוק מחברים ומשפחה הם עניין לא פשוט, וזה מלווה ומעסיק אותנו. אמנם יש משהו מרגש ומיוחד, פתאום להיות בסביבה חדשה, עם שפה אחרת ונוף אחר, אבל לא הכול ורוד. המנטליות שונה, הקודים התרבותיים הם לא אלה שאנחנו רגילים אליהם, ולפעמים אתה כל כך מותש מלשמוע ומלדבר אנגלית, עד שכל מה שבא לך זה לשבת בשקט עם עצמך".
אז איך משלבים בין הכול?
"אני חושב שהאתגרים היומיומיים שלנו הם לא יותר גדולים משל כל הורה/זוג שמנסה לשלב לימודים, עבודה וחיים משפחתיים. אמנם אנחנו רחוקים ממעגלי התמיכה שלנו, ובהחלט יש אתגרים בשל העובדה ששנינו לומדים יחד, ולא פעם יש גם התנגשויות של הלו"ז, כאלו שמצריכות ויתור כזה או אחר, אבל יש לנו אחד את השנייה והמון זמן איכות עם יהונתן. הלימודים, בסופו של דבר, הם העבודה הכי מהנה שיכולה להיות, אפילו אם לפעמים הכול עמוס ומלחיץ. אנחנו תמיד מזכירים לעצמנו להוקיר תודה ענקית על הזכות של שנינו להיות איפה שאנחנו, ואנחנו שמחים שנפלה בחלקינו זכות להגשים את החלום המשותף שלנו ולחוות חוויה שכזאת".
