"יש ילדים שלא רואים את ההורים שלהם או מחליפים איתם מילה במשך יום שלם. מקסימום כמה הודעות וואטסאפ. הדברים האלה בסופו של דבר מובילים לתחלואה נפשית. התוצאה היא שכדורים שפעם לקחו בני 60, היום לוקחים בני 15 ו-16, וזה לא דבר טבעי. אני לא איש מחקר, אבל אין לי ספק שאפשר היה למנוע מקרים רבים אם הייתה לאותם מתבגרים ילדות תקינה".
לשרון פאר, איש חינוך ותקשורת, מדריך הורים ומחנך בבית ספר לנוער בסיכון בבית שמש, יש הרבה ביקורת על ההורות המודרנית. למעשה, הוא בטוח שגדל כאן דור של הורים חסרי אונים. חלקם גם מגדלים ילדים מנותקים, שחיים בעיקר בעולמות הווירטואליים. הוא אומנם מודע לקושי שבהצבת גבולות ובהפעלת סמכות מול מתבגרים, אבל מתקשה להבין איך אפשר לחנך ילדים בלעדיהם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה זו ילדות תקינה מבחינתך?
"ילדים צריכים ללכת לבית הספר, לצאת החוצה ולהסתכל על עצים ולטפס עליהם, לשחק, לרוץ, לגעת בחול, לרקוד, לשיר, לצחוק עם חברים וגם לריב איתם. וכמובן, להיות בתקשורת טובה עם האחים וההורים. לצערי, כל אלה הצטמצמו משמעותית. יש ילדים שנמצאים אצלי בטיפול ולא יוצאים מהבית. פעם היו ילד או שניים כאלה, היום כולם ככה. יוצאים להפסקה, אבל כולם נשארים בכיתה. שולפים את הטלפון, וכל אחד בעולם שלו. זאת בעיה, מתרגלים לזה.
"כשאני חושב איזה דור גדל כאן - והוא גם מצוין ונהדר, לא הכול שחור - יש יותר ויותר ילדים שהולכים לאיבוד. הם מסתגרים בעולם שלהם, בבועה הדיגיטלית, יש להם חברים וירטואליים ואף לא אחד אמיתי. הם לא יודעים לדבר פרונטלית, הם לא מסוגלים להישיר מבט וליצור קשר עין. זאת מיומנות שלא לכולם יש. אגב, זו אחת הבעיות של הזום".
אם השם שלו מוכר לכם, זה כנראה בעיקר בזכות הספר "המתכון לגידול ילדים מוצלחים" (הוצאת כנרת זמורה ביתן) שחיבר יחד עם מיכל דליות, או בשמה הטלוויזיוני "סופר נני", ושראה אור לפני כמה חודשים. הרעיון לכתיבת הספר התבשל אצלו לפני כשלוש שנים, ורק לאחר שפגש את דליות הצליח לקרום עור וגידים.
"ידעתי שאם אציג את הרעיון ישאלו מי אני, ואם היא תציג יגידו 'וואו'. נפגשנו והעליתי את הרעיון, היא התלהבה מאוד, וככה יצאנו למסע מרתק של שנתיים. אנחנו גאים בספר. שנינו למדנו ממנו המון, וגם קיבלנו ממנו. ההבנה הזאת, של עד כמה אתה משמעותי כהורה, היא מדהימה". פאר עצמו, אגב, הוא אב לשלושה מתבגרים - אביב (17), יואב (15) ומיכל (11).
5 צפייה בגלריה
מיכל דליות. ''ידעתי שאם אציג את הרעיון ישאלו מי אני, ואם היא תציג יגידו 'וואו'''
(צילום: שוקה כהן)
"מיכל (דליות - ה"כ) ואני רואים את הדברים באופן די דומה", הוא מוסיף. "אנחנו מסכימים לרוב על הדרך, ובטח שעל המטרה. אנחנו עובדים יחד גם היום, מעבר לכתיבת הספר. מרצים יחד, עושים עוד פרויקטים ויש לנו גם עוד ספר בקנה. יש המון אנשים טובים, עבדתי עם רבים מהם, ובאמת שהיא מספר אחת".
מה חשבת על הביקורת שהספר קיבל?
"הביקורת לדעתי מתייחסת לכותרת שלו, לא למהות או לתוכן. אני לא חושב שיש מישהו או משהו שיש לגביהם קונצנזוס מוחלט. יש למשל עניין שדובר עליו שם, והוא הובלת הילד לחדר. יש הורים שלא מתחברים לזה, אני לא מבין למה. זה לגיטימי, זה פסק זמן שנותן אפשרות להירגע, ומשם אפשר לדבר ולפתור הכול. גם להוביל ילד לחדר במעט כוח, זה לא שימוש בכוח - זה חינוך.
"לחנך ילדים למצוינות זה לגיטימי. המילה 'הצלחה' הפכה למילת גנאי. אנחנו לא רוצים ילדים מצוינים, אלא ילדים שטוב להם ושמרגישים טוב עם עצמם, אבל מי אמר שמצוינות מתנגשת עם חום ואהבה? או עם תסכול? היא ממש לא. השאיפה למצוינות היא טובה ולגיטימית, כל עוד היא מתנהלת כמו שצריך, אבל מה זה בכלל ילד מוצלח? זה הדבר הראשון שמיכל ואני הגדרנו בעבודה על הספר - זה ילד שמממש את הפוטנציאל שלו, חי בשלמות ובסיפוק, מקיים קשרים טובים עם המשפחה ועם החברים שלו, תורם לקהילה ולסביבה שבה הוא חי. זה לא דבר רע, ממש ההיפך".
כילד שאפת למצוינות?
"אם היו מאבחנים אותי בילדות, אני מאמין שהייתי עונה על כל הקריטריונים של הפרעת קשב וריכוז. עשיתי חיים לא קלים למורים, אבל הסתדרתי לא רע מבחינה לימודית, גם חברתית היה טוב. רוב הילדות שלי שיחקתי כדורסל, עד גיל 15, ממש לא חשבתי שאעסוק בחינוך. אפילו אמרתי אז שצריכים להמציא בית ספר לילדים כמוני, שלא מסתדרים כל כך טוב, שקשה להם לשבת, שמקבלים ג' קבוע בהתנהגות כמו שאני קיבלתי".
הרומן שלו עם עולם החינוך התחיל בשירות הצבאי, שבו שירת כמדריך ומפקד של נערי מקא"ם, הידועים גם כ"נוער רפול" (נערים שלאחר מיונם הוחלט כי הם ייתקלו בקשיים ניכרים בהסתגלות למערכת הצבאית - ה"כ). "בתקופה ההיא קלטתי שאני נהנה לעבוד עם חבר'ה צעירים יותר, בייחוד עם נוער בסיכון".
לתחום הדרכת ההורים הגיע פאר רק כעבור שנים, בעקבות פגישתו הראשונה עם מיכל דליות באחת מהתוכניות שאותן ערך במסגרת עבודתו בתקשורת. "גיליתי שיש לי אינטואיציות טובות בכל מה שקשור להורות ולחינוך, ולפני שש שנים התחלתי ללמוד במכון אדלר. הסתובבתי בין בתי ספר לנוער בסיכון והצעתי את עצמי. בזמנו לא הייתה לי תעודת הוראה ולא כלום. נפגשתי עם מנהל בית ספר במודיעין, הוא שאל אותי מה אני יודע לעשות והציע לי ללמד תקשורת. אמרתי לו שאני מוכן לעשות הכול, רק לא ללמד תקשורת. אמרתי שאני יודע נגרות ומבין בספורט, שיש לי אנגלית טובה ושאני גם מאוד אוהב היסטוריה. אז הוא אמר לי - 'מצוין, אלה המקצועות שלך'. ככה התחלתי ללמד.
"עבודת ההוראה היא קשה יותר מכל עבודה אחרת שהכרתי בחיים", הוא מוסיף בגילוי לב. "חמש שעות של מורה הן עשר שעות בעבודה רגילה. זה סופר-אינטנסיבי, אתה לוקח את העבודה הביתה, ובטח כשמדובר בנוער בסיכון - שם זו יחידת עילית של ההוראה, סיירת מטכ"ל של החינוך".
"הביקורת על הספר מתייחסת לכותרת שלו, לא למהות ולתוכן. יש עניין שדובר עליו שם, והוא הובלת הילד לחדר. יש הורים שלא מתחברים לזה, אני לא מבין למה. זה לגיטימי, זה פסק זמן שנותן אפשרות להירגע, ומשם אפשר לדבר ולפתור הכול. גם להוביל ילד לחדר במעט כוח, זה לא שימוש בכוח - זה חינוך"
בימים אלו הוא מעביר את זמנו בין התיכון בבית שמש לאולפני הטלוויזיה בשכונת רמת החייל בתל אביב. "אלו שני יקומים מקבילים שלא קשורים אחד לשני, אבל אני נהנה מהשילוב, הוא אפילו עוזר לי בעבודה כמורה. בשיעור הראשון בכיתה כשאני מספר על עצמי, ולא מאמינים לי שזה מה שאני עושה, יש את התרגיל הידוע: אני מעלה על הקו מנצח אחרון מאיזו תוכנית ריאליטי, והם מבינים שאנחנו מכירים. הם בשוק ומאוד אוהבים את זה".
במה שונה הנוער של היום מהנוער "של פעם"?
"כנער העסיקו אותי עניינים חברתיים, ובנות, וריבים עם ההורים ומה אעשה כשאהיה גדול, ואני מאמין שאותם דברים מעסיקים את המתבגרים גם עכשיו. ההבדל הוא שהיום יש מסכים ופחות זמן הורים, ועבודות מגוונות שעוברים ביניהן כל שנתיים או שלוש, ואי אפשר ממש לתכנן מה עושים בעוד 15 שנים. הכול יותר זמין ונגיש, יותר חשוף וגם קצת יותר מסוכן בגלל הדברים הללו.
"בגדול, זו תקופה מאתגרת יותר עבור בני הנוער כי יש כל כך הרבה שפע, וזה לאו דווקא דבר חיובי. ככל שיש יותר - אתה הולך לאיבוד. התחרות היום על המיצוב והמיתוג של בני הנוער את עצמם היא דבר בעייתי, והרשתות החברתיות רק מזינות את זה. אני חושב שלהיות מתבגר היום, וגם להיות הורה, זה עניין הרבה יותר מאתגר לעומת העבר".
מה מאתגר יותר בהורות כיום מאשר בעבר?
"אני חושב שיש כאן דור של הורים חסרי אונים. הם רוצים לעשות, ואכפת להם מאוד מהילדים, אבל המרחק בינם לבין עולמם של הילדים הוא גדול מאוד. הם לא רואים את כל התמונה ולא יודעים מה נמצא שם מעבר - זה מגביר אצלם את החשש, את התסכול ואת חוסר האונים. כשהילד פתאום צורח עליהם והם לא יודעים מאיפה זה בא, כשילדה טורקת את הדלת ומסתגרת בחדר, מהר מאוד הדברים מידרדרים. אני רואה שהורים לא תמיד יודעים איך להתמודד - אז הם מעדיפים להימנע ולהתעלם. פה מתחיל גם מנגנון של ריצוי ופיצוי. זה הרסני, פשוט הרסני".
איך ההורים אמורים להתמודד עם המצב הזה?
"לפני הכול, להכניס לעצמם לראש שאי אפשר לתת למצב הזה להימשך - אני מתכוון למצב שבו הילדים מתקשרים יותר עם המסכים מאשר איתנו ועם החברים. אנחנו הרי בעלי פוטנציאל ההשפעה הגדול ביותר. צריך להבין - בהתעלמות שלנו, בהימנעות, בחוסר האונים שלנו, אנחנו עושים נזק גדול לילדים, ואת התוצאות רואים בגיל ההתבגרות.
"ילדים לא צריכים שיקנו להם את הנעליים הכי יקרות או את הטלפון הכי חדש. הם צריכים את תשומת הלב של ההורים, את החום ואת ההתעניינות. זה משאב שקיים אצל כל הורה, וכל הורה צריך לתת אותו. כשיש את המחסור הרגשי הזה, הבעיות מתחילות - אלכוהול, סמים, סקס בגיל צעיר ועוד. אני לא מתכוון לבני 15 או 16, אלא לנערות צעירות בנות 12 ו-13 שמגיעות למסיבה עם בני 17, ושם אומרים להן כמה שהן יפות, ונותנים להן פידבק חיובי, ומבקשים שיעשו כך או אחרת. זה מכסה קצת, כביכול, את הבור הרגשי הזה שנפער, וזה בעייתי. זה קיים כמובן גם בקרב בנים.
"את הבור הרגשי הזה ההורים צריכים למלא. לא פסיכולוג ובטח לא כדור שפסיכיאטר רושם. זה לא אומר שהורים צריכים להיות כל העולם של המתבגרים - שמצידם בטח שלא רוצים זאת. אבל יש איזה מינימום, שיכול להיות מאוד איכותי, שהורה חייב לתת לילד שלו. בטיפולים אני אומר להורים למצוא בכל יום חמש דקות לדבר עם הילדים. מדהים כמה שזה משנה עולמות".
"זו תקופה מאתגרת עבור בני הנוער, יש כל כך הרבה שפע וזה לאו דווקא דבר חיובי. ככל שיש יותר - הולכים לאיבוד. התחרות על המיצוב והמיתוג של בני הנוער את עצמם היא דבר בעייתי, והרשתות החברתיות רק מזינות את זה. להיות מתבגר היום, וגם להיות הורה, זה עניין הרבה יותר קשה מאשר בעבר"
בערבים אני נכנסת לחדר של בת ה-12 ורק שוהה שם. היא קוראת לי "מתיישבת".
"תהיי גאה בכינוי הזה. יש כל כך הרבה ניואנסים שרק כשאנחנו נמצאים איתם פיזית, הם נוצרים ואנחנו מבחינים בהם. אז לפעמים תדברו, לפעמים תשתקו, לפעמים ייצא משהו שקרה בבית הספר או עם החברים, או שלא. אבל גם אם לכאורה לא קורה כלום, זה המון. עצם זה שאתה בא, נכנס לחדר, מתעניין בילד שלך, כבר יש לזה ערך עצום. גם מבט או יד הם משמעותיים מאוד. וזה לא תמיד פשוט, לפעמים כשאנחנו חוזרים בערב אנחנו רק רוצים למזוג איזו כוס סודה, לשתות ולנוח, אבל התקשורת הזאת היא בגדר חובה".
יש הורים שנעלבים מאוד מחוסר היחס של המתבגרים שלהם.
"בהחלט. אבל לכו תדעו מה עבר על הילד, ולמה אין לו מצב רוח, ומה קרה, מה מבאס אותו, מה הוא ראה באינטרנט. הם חווים כזה הוריקן פנימי סוער. השינויים ההורמונליים, התנודות במצבי הרוח, סוגיית הדימוי העצמי. אנחנו שופטים את המצב דרך המשקפיים שלנו, וכדאי יותר לראות את הדברים דרך העיניים שלהם. הרבה פעמים אנחנו מתנפלים עליהם - חכו עם זה רגע.
"הגישה שלי נחשבת לקשוחה, אבל ראיתי שדברים אחרים עובדים הרבה פחות טוב. אני לא מוותר על הסמכות, ולא על הגבולות. מי שמוותר על זה עושה עוול לילדים שלו. אני לא קונה את זה שאפשר לחנך ילד בלי להיות סמכות הורית עבורו או להציב גבולות. ואם כן, על ילד כזה צריך לעשות סרט. אני לא נתקלתי בזה. אגב, גם אנחנו המבוגרים צריכים גבולות. המילים הללו הפכו להיות גנאי".
מה זו בכלל סמכות הורית בימינו, ולמה אנחנו מפחדים ממנה?
"לא אחדש אם אומר שהורים מתקשים להציב גבולות, פשוט כי זה דבר קשה. צריך כוח מנטלי בשביל לעמוד מול מתבגר. אגב, לפעמים הורים מספרים גם על בן ארבע שנעמד בסלון ולא נותן להם לראות טלוויזיה, או דופק בלילה על הדלת שלהם והם מסתגרים בחדרים. כשאני שומע את זה אני לוקח אוויר - ילד בן ארבע מנהל את החיים? מכתיב אווירה של טרור ופחד? זה טבעי שילדים סקרנים, רוצים עצמאות ולבדוק גבולות, אבל הורים חייבים לדעת איך לעמוד מול זה. אז הם בוחרים בדרך של כניעה והתעלמות".
אם היית יכול לשנות דבר אחד בתקופה הזאת, מה זה היה?
"במילה אחת - את המסכים. יחד עם הרשתות הם פוגעים באינטראקציה האישית וגורמים לבני נוער לצאת פחות מהבית. למרות זאת, אין מה להילחם בתופעה הזו שגם הביאה לנו הרבה טוב, כי לשם הכול הולך. לדעתי זאת רק ההתחלה, ובכל מקרה זאת מלחמה אבודה. עוד כמה שנים מכשיר הטלפון שלנו ייראה לנו כמו דבר פרה-היסטורי. אני בספק אם יהיו בכלל דברים פיזיים".
הוא עצמו אומנם בוגר מכון אדלר בקורס להדרכת הורים, אבל יש לו לא מעט ביקורת על תחום הדרכת ההורים בארץ, או אם נדייק על המוסדות שמכשירים את המדריכים והמדריכות: "המוסדות האלו נותנים תעודת סיום לכל מי שלומד בהם. ואני בוגר של אחד מהם, כן?", הוא אומר ומסביר: "התחום הזה פרוץ. הוא כולל אנשי מקצוע מצוינים, אבל התחום עצמו הפך להיות Nice to have".
תסביר.
"יש לא מעט אנשים שבוחרים ללמוד את זה בהיעדר אפשרויות טובות אחרות. אני בטוח שמי שעושה זאת לא רוצה להתעשר, אלא באמת אכפת לו והוא רוצה לעזור ולשנות, אבל לא כל אחד מתאים לזה. אגב, ייתכן מאוד גם שמדובר באיש מקצוע נהדר, אבל ההורים לא יתחברו אליו. ולעומת זאת, אנשים נפלאים - כמו מורים שמלמדים איתי בבית הספר - שיודעים לסייע היטב להורים ולילדים, למרות שלא למדו הדרכת הורים מעולם".
מהי הדרכת הורים אפקטיבית מבחינתך?
"התפיסה שלי די בסיסית, ומורכבת משלושה חלקים: הראשון הוא בניית מערכת יחסים עם הילדים והמתבגרים, שאנחנו ההורים מובילים ונותנים - לעלות למעלה לחדר, לוודא שנתת לו כמה דקות של הקשבה ביום, לייצר תקשורת אמינה ומכבדת - לא לחרטט, לא להבטיח כשאנחנו לא מקיימים. כשיש את זה, עוברים לשלב השני - פיתוח המסוגלות של הילד, חיזוק הביטחון העצמי ומתן הדחיפה קדימה. לא לומר - 'אוי, נפלת מהאופניים, אני לא נותן לך יותר לעלות עליהם', כי ילדים חייבים להתנסות, הם צריכים את זה.
"בהנחה שפיתחנו תקשורת טובה ובונה ויחסי אמון, הגענו לשלב השלישי שבו אנחנו יכולים לדרוש את הסמכות ההורית ולהציב את הגבולות, לדרוש שיתוף פעולה תוך המשך היחסים הטובים. הדברים לא סותרים. בגיל צעיר אפשר לכפות את הדברים. בגיל ההתבגרות זה קצת יותר קשה. אי אפשר לאסור על המתבגרים שלנו לצאת מהבית - הם פשוט ייצאו. ילדים צריכים את הגבולות, הם מעריכים את זה. אגב, יש תופעה שהיא לא ממש מדוברת, והיא אלימות של ילדים כלפי ההורים שלהם. טיפלתי במשפחה שבה האם נהגה לצאת מהבית מרוב פחד מהתגובות של הבן. זה קורה במשפחות נורמטיביות".
"יש כאן דור של הורים חסרי אונים. הם רוצים לעשות ואכפת להם מהילדים, אבל המרחק בינם לבין עולם המתבגרים הוא גדול מאוד. הם לא רואים את כל התמונה ולא יודעים מה נמצא שם מעבר, וזה מגביר את החשש, התסכול וחוסר האונים"
למרות הקושי להיות ילדים, מתבגרים ואפילו הורים בתקופה הנוכחית, כפי שהוא מתאר זאת, פאר מבקש לסיים בנימה אופטימית: "חשוב לי להדגיש שלא הכול אבוד, ואף יותר מזה - הכול הפיך. אין הורים שלא מסוגלים לשנות את מציאות חייהם מול המתבגרים שלהם".
