במאה ה-21 "אימהות" נתפסת לעיתים כמילה שמסמלת קושי והקרבה, אבל דווקא במקרה של נתנאלה קונה בת ה-42, שחוותה טראומות יוצאות דופן וחמקה מאסונות גדולים לא פעם בחייה, היא מצאה את עצמה ואת ייעודה בזכות האימהות.
"אימא שלי מגדירה אותי נס מהלך", היא מספרת. "אחרי ארבעה ילדים, היא נכנסה להיריון איתי ורצתה להפיל. קשה לספר את זה, אבל היא ניסתה לעשות גרידה יותר מפעם אחת, ובכל פעם משהו התפקשש עד שהיא החליטה לשמור אותי. מאז היא קוראת לי 'מתנה מאלוהים', ומכאן גם שמי. הייתה לי ילדות נפלאה, אני הקטנה מבין חמישה. אחי הגדול היה דמות אבהית עבורי, האדם שיכולתי לפנות אליו כשההורים שלי היו עסוקים. כשהייתי בת 11, והוא בן 24, הוא נפטר מדום לב. זו חוויית אובדן קשה מאוד שמלווה אותי עד היום".
קראו עוד:
וזה לא האירוע היחיד שבו היא התקרבה למוות, שכן בבוקר אסון הצונאמי בקופיפי נתנאלה עדיין שהתה באי. "כשהייתי בת 25 טסתי לתאילנד עם חברה. הגענו לאי לביקור של כמה ימים ולא הצלחנו למצוא מלון סביר. בלית ברירה נשארנו במקום די מלוכלך, בתנאים לא משהו, ובכינו כל הלילה. למחרת בבוקר החלטנו ברגע אחד לעזוב את האי.
"אני זוכרת שבדרך חזרה לקראבי האוטובוס פתאום נעצר ולא זז משהו כמו שעה. בדיעבד הבנתי שהנהג עצר כדי לראות את הגל הגדול שהגיע ושטף את האי. אנחנו לא הבנו כלום אז, בגלל השפה, ניסינו בכלל לתפוס אוטובוס אחר כדי להגיע חזרה למקום. מכל עבר ראינו אנשים מפוחדים ולא ידענו מה קרה. רק אחרי כמה שעות הבנו את גודל האסון שחמקנו ממנו - כי התברר שעזבנו את האי שעה לפני שהצונאמי פרץ וגבה את חייהם של כל כך הרבה אנשים. הרגשנו שיד מכוונת מלמעלה כמו דחפה אותנו החוצה מהאי, כי בסך הכול מדובר באחד המקומות הפופולריים והשמחים ביותר בתאילנד, אז למה שנרצה לעזוב כל כך מהר? זה היה גורל".
"רק אחרי כמה שעות הבנו את גודל האסון שחמקנו ממנו. התברר שעזבנו את האי שעה לפני שהצונאמי הכה בו. הרגשנו שיד מכוונת מלמעלה דחפה אותנו החוצה משם. זה היה גורל"
מושלם, על הנייר
נתנאלה המשיכה במסלול המהיר לעבר חיים מושלמים - על הנייר. היא שירתה בצבא בחיל המודיעין ומשם המשיכה לעבודה בחברה גדולה ויוקרתית בתחום ההייטק. היא התחתנה עם אהוב ליבה והביאה לעולם שלושה ילדים מקסימים. אבל משהו בתוכה זעק שהיא אינה מאושרת. "לא נהניתי מהילדים שלי," היא מודה. "הצהרונים גידלו לי אותם בזמן שאני הייתי שעות ארוכות בעבודה. וכן, הרווחתי יפה אבל זה לא היה החלום שלי. הרבה זמן רציתי לעזוב ולעשות שינוי אבל לא היה לי אומץ, בעיקר כי פחדתי שלא אוכל לפרנס את המשפחה שלי. האמת היא שאפילו לא ידעתי מה אני אוהבת ולמה אני מתחברת מרוב שהייתי מנותקת מעצמי.
"יום אחד, כשהגעתי לאסוף את בתי הבכורה מהגן, ביקשו ממני ומאימא נוספת להמחיז להצגה את אחד הספרים שהם קראו. החלטתי להשקיע והגעתי ממש מחופשת, וזו הייתה הצלחה מסחררת. הבנתי שזה נותן לי אדרנלין והתרגשות, אבל עברו שנתיים עד ששקלתי ברצינות לעשות עם זה משהו. בינתיים המשכתי בהייטק, ועד שאזרתי אומץ להתפטר ממקום העבודה הקודם, חברה אחרת הציעה לי משרה חדשה והעלאה, וכך מצאתי את עצמי נשארת באותו לופ".
"הרבה זמן רציתי לעזוב ולעשות שינוי אבל לא היה לי אומץ, בעיקר כי פחדתי שלא אוכל לפרנס את המשפחה שלי. אפילו לא ידעתי מה אני אוהבת ולמה אני מתחברת מרוב שהייתי מנותקת מעצמי"
אחרי שנה נוספת היא הפסיקה את עבודתה בהייטק והחליטה לשנות כיוון ב-180 מעלות. "למדתי בווינגייט תנועה לגיל הרך, כי זה מאוד התחבר לי עם גידול בני הצעיר, אדיר, שהיה אז בן שנתיים. אני חייבת להודות שזו הייתה אחת השנים היפות בחיי. כל כך נהניתי לגדל אותו. פתאום הבנתי כמה פספסתי עם הילדים הגדולים שלי, שתמיד היו במסגרות בזמן שאני עבדתי", היא מספרת.
"מצאתי עבודה כמדריכת דרמה לגיל הרך וקיבלתי תגובות מדהימות. ראיתי שאני יכולה להתפרנס ממה שאני אוהבת. ועדיין, הפחד הזה לא להרוויח מספיק תמיד היה שם. כשעזבתי את ההייטק, כל הסביבה הסתכלה עליי עקום: איך אדם עוזב משכורת טובה כדי לעבוד עם ילדים בשביל גרושים? אני מודה שהחרדה הזו המשיכה לקנן בי למרות השינוי שעשיתי".
הבשורה ששינתה את הכול
באוגוסט 2018 נתנאלה קיבלה בשורה ששינתה את חייה כפי שהכירה אותם עד אז. "היו לי כאבי בטן במשך המון זמן, ולא ידעתי במה מדובר. אני לא אוהבת מאוד רופאים אבל בסוף נשברתי, והפנו אותי למיון ולרופאת נשים. כל זה קרה ממש ביום ההולדת של בעלי. במיון לא הבינו למה באתי וטענו שיש לי דלקת בדלקי השתן. התכוונתי לחזור הביתה לחגיגות יום ההולדת, אבל אז החלטתי ללכת גם לרופאת הנשים. שם התגלה שיש משהו לא תקין בבטן שלי, ככל הנראה גושים בקיבה, ושאני צריכה להגיע דחוף לבית החולים.
"אני זוכרת שהייתי בדיוק לפני טיול משפחתי לרומניה, ואחרי התעקשות רבה אישרו לי באופן חריג לטוס לפני שנתחיל טיפולים. נסעתי עם בטן נפוחה של חודש שישי וחזרתי אחרי עשרה ימים עם בטן ענקית כאילו אני בחודש תשיעי. התבשרתי שאני חולה בסרטן השחלות, שהתפזר ברחבי הבטן. הייתי צריכה לעבור סדרת טיפולי כימותרפיה, וממש נשברתי בגלל זה. אני זוכרת שהתקשרתי למאמנת האישית שלי ובישרתי לה שאני עומדת למות. היא דיברה איתי ארוכות אפילו שהיא הייתה בחו"ל באותו זמן, ובעיקר היא ניערה אותי ושכנעה אותי שיש לי עוד הרבה מה לעשות לפני שארים ידיים, שאני עדיין כאן ושיש על מה להילחם".
"התקשרתי למאמנת האישית שלי ובישרתי לה שאני עומדת למות. היא דיברה איתי מחו"ל, ניערה אותי ושכנעה אותי שיש לי עוד הרבה מה לעשות לפני שארים ידיים, שאני כאן ושיש על מה להילחם"
"בכל תקופת הטיפולים חיפשתי איך לעזור לעצמי, והבנתי עד כמה שהקשר הזה של הגוף והנפש הוא חיוני להבראה. הבנתי שבמשך רוב חיי חייתי חיים שלא היו שלי ושלא הייתי מחוברת אליהם, כי לא הייתי באמת מחוברת לרצונות שלי", היא ממשיכה, "אני זוכרת שלילה אחד חלמתי שהנשמה שלי רוצה לקפוץ מהחלון. תפסתי אותה חזק והתחננתי שלא תלך. באותו רגע החלטתי שאני מתחברת לנשמה שלי מחדש, מעבדת את טראומות העבר שלי ומנקה הכול ממני. תוך כדי הכימותרפיה ולפני ניתוח, התחלתי בתהליך ריפוי נפשי שבו דיברתי על כל המשקעים שלי עם המאמנת שלי והתחלתי לסלוח. כשהגעתי לניתוח כבר לא נותרו נגעים, רק שרידים.
"אני הייתי ניתוח ה'הייפק' הראשון שהתבצע ברמב"ם במקרה של סרטן השחלות", היא מספרת, "הוציאו ממני הכול, רחם, שחלות, חצוצרות, והחדירו את הכימו לבטן כדי לנקות את השרידים. אחרי עוד סדרה של כימותרפיה, התוצאות הראו שאני בריאה.
"זה החזיק רק שנה, לצערי, ואז המחלה חזרה. התחלתי טיפולי כימותרפיה מחדש ואני ממשיכה איתם גם היום, כעבור יותר משנתיים. אחד הדברים שעזרו לי לעבור את המסע המפרך הזה הייתה התמיכה של ד"ר רות פרץ, האונקולוגית שלי ברמב"ם, שלמעשה מלווה אותי מרגע האבחנה ועד היום. אפילו כשהיא עזבה לשנה לחו"ל היא עדיין הייתה זמינה עבורי במייל, וכשחזרה לארץ זה היה כאילו שהיא לא עזבה מעולם. היא אחת הדמויות העקביות שמלוות אותי בעולם הרפואה, וזה לא מובן מאליו".
כעת נתנאלה נמצאת בצומת דרכים - טיפולי הכימותרפיה הפסיקו להיות יעילים, והיא צריכה להחליט אם להמשיך לנסות סוגי טיפולים אחרים או להיכנס למחקר חדשני ולהפוך ל'שפן ניסיונות', כפי שהיא מנסחת זאת. בכל מקרה, היא לא מתכוונת לוותר: "קשה לי לעמוד הרבה זמן, קשה לי לאכול, ירדתי עשרות קילוגרמים בתקופה הזו, אבל אני ממשיכה לחיות את חיי באופטימיות ובאהבה.
"אני זוכרת שכאשר הייתי עדיין בהייטק ביקשתי כל לילה לפני השינה שיהיה לי את האומץ לחיות את החיים כאילו זה היה יומי האחרון, ובאיזשהו מקום קיבלתי את מה שייחלתי לו - רק שלצערי זה הגיע בצורת מחלה. היום אני יודעת שהמחלה באה להחזיר אותי לחיים, לספר לי משהו על עצמי, משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, שנותן לך סטירה מצלצלת ובאמת מעיר אותך".
"אני זוכרת שכאשר הייתי עדיין בהייטק ביקשתי כל לילה לפני השינה שיהיה לי את האומץ לחיות את החיים כאילו זה היה יומי האחרון, ובאיזשהו מקום קיבלתי את מה שייחלתי לו"
אימהות בצל המחלה
"אין ספק שהייתי אימא שונה עם אדיר, הבן הקטן שלי", משתפת נתנאלה. "קודם כל, והכי חשוב, הייתי נוכחת. נהניתי מכל שלב שבו הוא התפתח וחוויתי את זה יחד איתו. עשיתי את הדברים בכיף ובאהבה ולא מתוך הכרח וצורך. למדתי שיש המון צורות להסתכל על החיים ועל הדברים שקורים לך, ושזה רק עניין של בחירה. עם הילדים הגדולים שלי הייתי אימא לחוצה, חרדה, כמו שלפעמים מצפים מאימהות להיות, ולא באמת הייתי מחוברת או נוכחת. אני נושמת את אדיר, אני רגישה אליו, חיה אותו ואיתו. וכמובן שהיום גם עם הילדים הגדולים שלי אני מתנהגת אחרת.
"אחת ההתלבטויות שהיו לי בתחילת המחלה הייתה מה לספר לילדים. כשהתייעצתי עם פסיכולוגית המרפאה האונקולוגית בבית החולים, היא הסבירה לי שעדיף שאספר להם מה קורה כי הסיפור שהם ממציאים לעצמם הוא לרוב הרבה יותר גרוע מהאמת. החלטתי לספר להם הכול בפתיחות ובכנות, בהתאם לגילם כמובן. הם גם ראו אותי אחרי הניתוח עם סיכות, וקירחת עם פיאה. אני מאמינה שאיך שתשדרי לילדים את המצב, ככה הם יקבלו אותו. אני מנסה לשדר את האמת החיובית שלי, עבורי ועבורם. אני מבינה שאם הגורל שלהם זה לחיות בלי אימא, אין לי מה לעשות בנדון. לכן אני פשוט מנסה להעריך את הזמן שלי איתם ומבינה ששום רגע אינו מובן מאליו. החלום שלי הוא להזדקן ולהיות סבתא, לראות את הנכדים שלי. זה החלום".
מה זאת אהבה
"בסוף כל טיפול שעברתי הגעתי למסקנה שהכול מתחיל ונגמר באהבה עצמית. הכי פשוט שיש - לאהוב את עצמך. לדאוג לעשות את מה שאת אוהבת, את מה שאת חולמת עליו, ואני כל הזמן הזה בכלל לא ספרתי את עצמי", היא משתפת, "היה לי חשוב להעביר את המסר הזה הלאה לילדים שאני עובדת איתם, ובראש ובראשונה לילדים שלי. מכאן נולד הספר 'מה זאת אהבה'. אני בכלל דיסלקטית, מה לי ולכתיבה? אבל כשכתבתי את הספר, הרגשתי שלא אני כותבת אותו אלא שזה פשוט יוצא ממני, בהשראת הבן הקטן שלי וכל הילדים שלימדתי.
"פשוט רציתי שילדים יבינו בשפה שלהם כמה שאהבה, ואהבה עצמית בפרט, היא חשובה. אנחנו חשופים לביקורת מגיל קטן וחוטפים על הראש שאנחנו לא טובים מספיק, וצריכים להשתנות, אבל צריך לזכור לדבר גם על אהבה. זו האנרגיה מאחורי הכוח לעשות את הכול. אין דבר שיותר משמח אותי מאשר הורים שמספרים לי שהילדים שלהם קראו את הספר והגיעו למסקנה שהם הכי אוהבים את עצמם. זה הבסיס לכל מה שטוב".
דנה מויסון היא סופרת רבי-מכר בינלאומיים
