כבר 12 שנים שבהן חייה של ד"ר שירי דניאלס (50) שזורים בעשייה של עמותת ער"ן (עזרה נפשית ראשונה). כמנהלת מקצועית ארצית, היא פוגשת מדי יום במאות פניות של בני נוער, אך לא רק, ולמרות הסיוע לפרט - היא לא מוותרת על שינוי בחברה כולה. במשך השנים היא מצאה את עצמה בשלל אירועי חירום שהשפיעו על כל המדינה, ובזמן הזה גידלה, לצד בן זוגה, את שני בניה.
עדיין מלווה באירועי פיגוע ההתאבדות בדולפינריום בתל אביב ב-2001, שבו שבעה מהנרצחים למדו בתיכון שבו שימשה מנהלת המערך המסייע הטיפולי, היא משתפת בתובנות על בני ובנות הנוער בראי מגפת הקורונה, על הטראומה שהיא פוגשת בכל יום - ועל "צמיחה פוסט טראומתית" שדווקא בונה את החוסן הנפשי.
קראו עוד:
"כשלמדתי בבית הספר היסודי היו לנו מחברות חומות ובכריכה האחורית היה משולש עם הכיתוב - 'הידיד שלך בער"ן'. קסמה לי ההזדמנות לסייע לפונים לאורך כל מעגלי החיים - לילדים ולמתבגרים, לחיילים, לסטודנטים, למבוגרים, להורים ולקשישים", מספרת דניאלס, מרצה במכללה למנהל בתוכנית לתואר שני בייעוץ חינוכי, חוקרת, מטפלת, כותבת מאמרים ומחברת הספרים "עוצמת ההקשבה -כיצד לסייע לסובבים אותך בזמן מצוקה רגשית ומשבר" ו-"להיפרד נכון", בהוצאת מטר. "השירות שניתן מבחינתי הוא מד"א של הנפש, חיבור ברמה הבסיסית ביותר בין אדם לאדם", היא אומרת.
איך הקורונה השפיעה על העשייה בעמותה?
"עם פרוץ המגפה, ער"ן הפכה לחלק ממערך החירום הלאומי. מיד תגברנו את מספר המתנדבים הפעילים בכל משמרת ונכנסנו למתכונת חירום - שנמשכת עד היום, לאור הזינוק החריג בכמות הפניות היומית. כיום פועלים בעמותה 1,500 מתנדבים, מלווים בצוות המקצועי. במהלך 2020 הענקנו סיוע ל-17,826 פניות מילדים ובני נוער עד גיל 17 (גידול של 25% לעומת השנה הקודמת) ולכ-54 אלף פניות ממתבגרים בגילי 24-18 (עלייה של 102% לעומת השנה הקודמת). במהלך 2021, עד תחילת אוגוסט, פניות ממתבגרים ומצעירים המשיכו להגיע בהיקף גדול: 31,284 פניות עד גיל 24.
"ער"ן בימי קורונה מתפקדת כמו חדר מיון קדמי של החברה הישראלית והיא חלק משירותי החירום של ישראל", היא ממשיכה, "אנחנו מקבלים כאלף פניות ביום, והצוות המקצועי שלנו פועל סביב השעון, לילות כימים. היו מצבים שהרגשנו שתחושת הזמן השתנתה, שיש טשטוש בין שעות העבודה לשגרת חיי פנאי ומשפחה, שאנחנו כל הזמן בתוך העשייה".
"הזהות האישית של מתבגר נבנית במידה רבה על מערכות היחסים החברתיות שהוא יוצר, והאיכות שלהן. זאת הסיבה שחרם, נידוי או בריונות עלולים להיות הרסניים בגיל הזה. אפילו בכלא העונש הכבד ביותר הוא בידוד"
איפה את מזהה את הקושי בקרב בני נוער כיום? מה חשוב להם, ממה הם חוששים?
"כבר יותר ממשנה שמתבגרים מתמודדים, בנוסף לאתגרי גיל ההתבגרות, גם עם חוסר הוודאות של ימי הקורונה. הם נמצאים בתקופה סוערת המתאפיינת ביותר אי-שקט, חרדה ומצוקה. חלק גדול מהמתבגרים משתפים בחוויה לא פשוטה של בדידות וקושי במעברים בין חירום לשגרה, ובחזרה. מתבגרים חווים מצוקה רבה סביב הנושא החברתי - להרגיש שייך, אהוב ומקובל על ידי קבוצת השווים. גם הזהות האישית של מתבגר נבנית במידה רבה על מערכות היחסים החברתיות שהוא יוצר, והאיכות שלהן. זאת הסיבה שחרם, נידוי או בריונות עלולים להיות הרסניים בגיל הזה. אפילו בכלא העונש הכבד ביותר הוא בידוד".
ומה משמח את בני הנוער? מה עושה להם טוב?
"משמח אותם שרואים אותם, שמקשיבים להם, שמאפשרים להם להיות עם החברים שלהם למרות החששות המובנים. וגם שגרה מנחמת ומסגרת לימודית שהן עוגנים בימים סוערים. חשוב לזכור כי למרות עוצמת המצוקה, מתבגרים הם קבוצה חברתית הממעטת לפנות לסיוע ולעזרה. למצוקות של מתבגרים יש ממד חמקמק המקשה לעיתים על הזיהוי. קיים פער בין מה שרואים מעל לפני השטח למה שמתחולל בפנים. כמבוגרים משמעותיים בחיים שלהם, עלינו להיות מודעים ורגישים לסימנים המעידים על מצוקה רגשית ולדעת להגיב נכון. המשימה שלנו היא ללמד אותם איך לקבל את רגשותיהם באשר הם, לזהות סימנים של מצוקה בעצמם, וגם איך לתמוך ולהושיט יד לחברים הסובבים אותם".
"בילדות, כמו בבגרות, הצורך להיות מובן, מוערך ונאהב הוא מרכיב מרכזי המניע אותנו - ההורים, הגננות, המחנכים, המורים, המדריכים, המפקדים, הבוס. כל אדם בדרך מפעיל אצלנו את הצורך הקדום והראשוני בקבלה ובשייכות"
בכל שנה נראה שהנתונים מחמירים - איפה נקודת האור?
"נתוני העלייה בפניות לעזרה הם בעצמם נקודות אור, כי ברגע שעשינו מעשה -חייגנו 1201, או התחברנו לצ'ט או לווטסאפ עם ער"ן, הפכנו פרואקטיביים, יצאנו לרגע מתחושת חוסר האונים ועשינו צעד בכיוון הנכון למען עצמנו. חוסר השליטה וחוסר הוודאות מובילים לתחושת חוסר אונים נרכשת, המתבטאת באמונה ש -'לא משנה מה אעשה, אין לי השפעה על התוצאה. הדברים מחוץ להשפעתי'. זו תפיסה מזיקה לרווחתנו הנפשית, וכדאי מאוד להשקיע מאמצים בעקירתה ובטיפוח תקווה".
מהן השלכות ארוכות הטווח של המצב בקרב בני הנוער לדעתך?
"ההשלכות תלויות בכמה משתנים, כמו מאפייני המתבגר או המתבגרת - גמישות מחשבתית, מוכנות לבקש עזרה, כישורים חברתיים, יכולות וכוחות, וכן מידת התמיכה הסביבתית שזמינה עבורם, וגורמים כמו אירועי חיים ומשברים.
"מהניסיון שלנו, וגם מהעולה בספרות המחקרית, אנחנו יודעים כי מצבי חירום - למשל מלחמות עולם ואסונות טבע גדולים - מביאים לרוב לירידה בשיעור האובדנות. הסיבה לכך היא שמרבית הכוחות שלנו מושקעים בהישרדות, היות שאנחנו ממוקדים באיום החיצוני ופחות בכאב הנפשי הפנימי, ולעלייה משמעותית אחריו. עם זאת, חשוב לזכור - אובדנות היא תוצאה של מכלול סיבות אישיות, סביבתיות וגם נסיבתיות שאינן מהוות סיבה בלעדית. אנשים שונים מגיבים באופן שונה לאירועי חיים משבריים. קיומם של גורמי חוסן אישיים וסביבתיים, כמו יכולת גבוהה של פתרון בעיות, תפיסה אופטימית, מוכנות לבקש ולקבל עזרה, רשת תמיכה ועוד, הם גורמים מגנים שמקטינים את רמת הסיכון, בעוד שהיעדרם מעלה אותו".
"הייתי יכולה בקלות להיות בצד השני של המשוואה"
עוד מספרת ד"ר דניאלס על העשייה בימי המגפה, ואומרת בכנות: "הפונה והעונה בתקופת הקורונה, משני צדי הקו או מסך המחשב, מתמודדים עם אותה מציאות מלחיצה ומעוררת חרדה. הדבר הזה מתחבר לאמונה שלי שלפיה סיוע בגובה הלב הוא כזה שמכיר באמת פשוטה - גם אני אדם, בדיוק כמו זה שזקוק לעזרתי כעת, ובקלות רבה יכולתי למצוא את עצמי בצד השני של משוואת העוזר-נעזר.
"שלא כמו המשפט הקבוע של מתרימים למיניהם לקראת החג, 'שתמיד תהיה בצד של הנותנים', כשמדובר בענייני הנפש - אין צד אחד שתמיד נעזר וצד אחר שתמיד עוזר", היא מוסיפה, "בחיים כולנו חוטפים מהלומות ומתמודדים איתן. בסיוע לאדם במצוקה נדרשת מידה של צניעות וענווה. לא מדובר באנשים 'ההם' שחווים כאב ומצוקה, אלא בכולנו. ללא יוצאים מן הכלל".
מה את חושבת שהקורונה נתנה לילדים שלנו? האם יש "מתנות"?
"בהחלט. התגובה השכיחה למצבי משבר וטראומה היא לא פוסט טראומה, אלא צמיחה פוסט טראומטית - כלומר, רכישת חוסן. הצמיחה הפוסט טראומטית מאופיינת בכמה היבטים, כמו התפתחות קשרים בין אישיים טובים יותר, זיהוי אפשרויות לשינוי בדרך החיים, הערכה רבה יותר של החיים, הרגשה מחוזקת של עוצמה אישית, וגם התפתחות אישית, רוחנית או דתית".
"ילדים מתים היו הדבר האחרון שרציתי לשמוע עליו"
אחד הזיכרונות המשמעותיים של ד"ר דניאלס הוא ליל הפיגוע בדולפינריום בתל אביב ביוני 2001. "באותה תקופה שימשתי כמנהלת המערך המסייע הטיפולי בתיכון 'שבח מופת' בתל אביב, אשר שבעה מתלמידיו נרצחו בעודם מבלים בדיסקוטק", היא משתפת, "אירוע הטרור היה ראשוני בעוצמת פגיעתו במערכת הבית הספרית, שמנתה אז כ-170 אנשי צוות וכ- 1,500 תלמידים.
"מטבע הדברים עברו כולם זעזוע קשה. הצוות הטיפולי עבד מבוקר ועד ערב - מיפוי תלמידים בסיכון, פתיחת מוקד חירום טיפולי להורים ולתלמידים, טיפול בתלמידים ובבני משפחה חרדים ואבלים. נחשפנו לסיפורים קשים ולתיאורים מחרידים של תלמידים שהיו במקום בערב הזה, והיו עדים לזוועה. שמענו על האובדן, הגעגועים, ההלם וחוסר האונים", היא משחזרת.
"הייתי אז בחודש התשיעי להריון, וילדים מתים היה הנושא האחרון שרציתי לשמוע אודותיו. היה קשה לעסוק בכך", היא ממשיכה, "אני מאמינה שרעלת ההיריון שממנה סבלתי בסיום הייתה תוצאה של העבודה המסייעת בראי המוות, האובדן והאבל. עם זאת, העבודה שלי והיכולת להיות משמעותית ולהקל על ההורים, המורים והתלמידים בזמנים הקשים האלה, ולו במקצת, הייתה עבורי גם מנוף לצמיחה אישית ומקצועית, לפיתוח רגישות וחמלה, לבחירת נושא המחקר שלי ולחקירת דרכים לעמוד לרשות האחר, יחד עם מניעת שחיקה בעשייה המסייעת".
"אמא, אבל הגננת תאהב אותי?"
תובנות רבות, מקצועיות ואישיות, ספגה ד"ר דניאלס במהלך הקריירה שלה, אך נראה שהמשמעותית מכולן נוגעת לצורך של בני הנוער בקבלה ובשייכות. "בחופשת הקיץ, כאשר בני הבכור עמד בפני כניסה לגן עירוני, רציתי לוודא שהגננת מתאימה וראויה לשמש דמות משמעותית עבורו", היא משתפת, "לשמחתי, הבירור שעשיתי העלה כי אכן מדובר בגננת מצליחה ומוערכת. היא יצירתית מאוד, מאפשרת חופש פעולה על פי נטיות הילד, הופכת את הגן למסגרת בטוחה, מקדמת את הידע והכישורים של הילדים ומאמינה במעורבות הורים.
"שמחה וטובת לב פניתי לבני וסיפרתי לו ששמעתי שהגננת שלו מעולה", היא ממשיכה, "והוא ענה - 'כן, אמא, אבל היא תאהב אותי?' בילדות, כמו בבגרות, הצורך להיות מובן, מוערך ונאהב הוא מרכיב מרכזי המניע אותנו - ההורים, הגננת, המחנכים, המורים, המדריכים, המפקדים, הבוס, ולמעשה כל אדם שנקרה בדרכנו מפעיל אצלנו את אותו צורך קדום וראשוני - הצורך בקבלה ובשייכות".
ויש לה מה לומר גם על מריבות בבית. "המתבגר חייב להפריד את עצמו מעולם המבוגרים ולמצוא את התשובה לשאלת השאלות - 'מי אני?'", היא אומרת, "למרות הקונפליקטים והמריבות בבית, טריקת הדלתות והכעס, להורים יש תפקיד חיוני מאוד דווקא בגיל זה. המריבות והוויכוחים הם כלי חשוב לבדיקה עצמית של יכולות, של מחשבות ושל רגשות. באופן פרדוקסלי, ככל שהמתבגר יחוש בטוח יותר וירגיש קבלה בלתי מותנית מצד הוריו, הוא יוכל לריב עמם ולהתווכח ללא חשש מפני דחייה ומפני אובדן אהבה. גם אני מזכירה לעצמי את התובנה הזו מעת לעת, ולומדת מילדיי להתבונן על הדברים אחרת, לשחרר ולאפשר".
