"הייתי ילדה שאף אחד לא האמין בה. המאמנות שלי לא חשבו שאני משהו מיוחד, לא האמינו בי ולא חשבו שאני אצליח. הייתי שונה מכל האחרות, כולן היו גבוהות ממני, בהירות ממני, רובן ממזרח אירופה. קיבלתי את ההרגשה שלא ייצא ממני כלום ושלא אוכל להגיע רחוק". קשה להאמין, אבל את המילים האלה אומרת האלופה האולימפית לינוי אשרם, שהגיעה להישגים הגדולים ביותר בתחומה.
"זה היה קשה", היא מספרת, "אבל זה גם חלק ממה שבנה אותי. בכל פעם שהייתי מתרסקת מהערה או ממבט, אני הייתי זו שגם המקימה את עצמי, ומשננת 'אני יכולה'. עם הזמן גם למדתי לרתום את התסכול ואת הקושי ולהפוך אותם למוטיבציה. אמרו לי שאני לא אצליח? אני אוכיח אחרת. אומרים לי שאני אפול? אני אסיים את התרגיל הכי מדויק. שמתי לעצמי למטרה להוכיח שאני יכולה, שאני מסוגלת יותר ממה שהן חשבו. ידעתי שזה אצלי, שזה עליי. אם אצליח או אפול, האחריות היא שלי".
איזו ילדה היית?
"הייתי ילדה שאף אחד לא האמין בה. המאמנות שלי לא חשבו שאני משהו מיוחד, ולא האמינו שאני אצליח. זה היה קשה, ובגלל זה עשיתי את ההיפך. רציתי להוכיח שאני יכולה, שאני מסוגלת יותר ממה שהן חשבו. כאב לי, אבל זה נתן לי מוטיבציה. ידעתי שיש לי את עצמי. שאני לא צריכה אותן בשביל להצליח, כי אני אוכל לעבוד ולהצליח. בבית האמינו בי מאוד-מאוד".
קראו עוד:
כילדה, הרגשת ביטחון עצמי?
"בסופו של דבר, כן. ביטחון הוא כמעט הכול, בלעדיו, ובלי הרצון להוכיח שאני מסוגלת לעשות הכול, לא הייתי מגיעה להישגים האלה. זה מה שאני רוצה להעביר לנוער של היום, ועוד במציאות המורכבת של הרשתות החברתיות, שבהן למשל יש כל מיני מודלים בלתי-אפשריים ליופי".
בבית האמינו בך?
"בבית האמינו בי, מאוד. הבית גרם לי להאמין בעצמי, וכשהמשפחה מאחוריי, לא עניינו אותי האחרים. כלומר, עניינו, לא אגיד שזה לא פגע בי, אבל הידיעה שיש לי את המשפחה שלי הייתה חזקה יותר מכל מאמנת או מתאמנת לצדי. אני מזכירה שהדרך שלי התחילה מחוג שאליו הלכתי אחר הצהריים, אני לא חושבת שמישהו האמין שזה לחיים".
את מרגישה שהדרך שעשית הייתה על חשבון הילדות?
"בכלל לא. הייתה ילדות, פשוט אחרת. היה לי בית אוהב ותומך ומכיל ומאמין, ובאמת מהר מאוד זה הפך להיות המרכז. בערך בכיתה ח' כבר הפסקתי להגיע לבית הספר והתחלתי ללמוד בבית, אבל זה לא אומר שהייתי בודדה. פשוט במקום החברות מבית הספר היו לי את החברות שלי מהאימונים. עד היום החברות הטובות שלי הן מעולם ההתעמלות".
את עוד בקשר עם אותן מאמנות?
"בהחלט. היום אני מאמנת במקביל אליהן. אין לי עניין להתנצח מולן, מה שהיה היה. באיזשהו מקום חוסר האמונה שלהן הפך אותי למי שאני, אז אני לא יכולה לכעוס. אני חושבת שברגע שהיה לי את הרצון להוכיח שאני יותר טובה ממה שהן חושבות, זה אפילו העלה לי את הביטחון. הצלחתי להצליח בלי שישקיעו בי כביכול".
ספרי לי על האקדמיה לביטחון עצמי.
"זה פרויקט שאני מאוד מתחברת אליו וגאה מאוד להוביל. מדובר בפרויקט חינוכי, עם עמותת שוות, שמטרתו לסייע לנערות לבנות את הביטחון העצמי שלהן בשנות ההתבגרות. רציתי ללוות את התוכנית הזאת משום שהיא מתמקדת בחיזוק ובבניית הביטחון העצמי של נערות תוך תמיכה בחלומות שלהן. כמי שלא תמיד האמינו בה, וכמי שלא פעם הרגישה שאין לה סיכוי, אני יודעת עד כמה הביטחון העצמי הוא חשוב, ועד כמה כן חשוב להקיף את עצמך באנשים שמאמינים בך, גם אם אחרים אומרים שאין סיכוי. ביטחון עצמי הוא הכול, או כמעט הכול. איתו השמיים הם הגבול ובלעדיו קשה מאוד לפרוח".
יש לך עצה לנערות, או לאימהות?
"שיאמינו בעצמן, שילכו רק בדר שלהן ושיקשיבו רק למי שמסתכל עליהן באהבה. לכל אחת יש את המקום שלה, שבו היא יכולה להיות הכי טובה בעולם. ושייהנו מהדרך, כשנהנים מגיעים הכי רחוק".
