אסיפת הורים
אלינה לוי: אבא היה אלים, אימא הייתה בסכנת חיים. אני לא הייתי קיימת #41
40:08
הרבה סערות התחוללו בחייה של אלינה לוי (32) ב-13 השנים שחלפו מאז שהיא התפרסמה בתוכנית הריאליטי המצליחה, בהן התמודדות עם הפרעת אכילה, וביקורת על תהליך הגיור שנעצר. כעת, היא משתפת באימהות הטרייה לאוליבר בן השנה, מדברת על כל הקושי - אבל גם לא מתנצלת שטוב לה. האזינו.
"הלידה של אוליבר שינתה הכול, כשהוא נולד הבנתי את ההבדל בין עיקר לטפל, ובכמה שטויות התעסקתי", לוי מספרת בפודקאסט "אסיפת הורים", "עד אז הייתי עסוקה באישורים חיצוניים - 'תאהבו אותי, תאשרו אותי', שאני אקבל את התפקיד הכי מוערך, שאני ארוויח את הכסף שאני רוצה, ורדיפה, ואין-סוף סטרס. עם הזמן הבנתי שהאישור הוא פנימי. אוליבר נתן לנו שורשים, בית. אנחנו לומדים מחדש את החיים יחד".
הזכרת בית. שנדבר על הילדות שלך?
"כן, חוויית החיים שלי בילדות הייתה של סכנה. אבא שלי היה אלים ואלכוהוליסט, פוסט-טראומטי בעצמו. ההרגשה שלי הייתה שאימא בסכנת חיים. אני לא ידעתי אם היא תעבור את היום. בתור ילדה הבנתי מהר מאוד שאני צריכה לשמור עליה, לעודד אותה, לגרום לה לצחוק, לעשות הכול כדי לא לאבד גם אותה".
איזו חוויה קשה.
"זו חוויה מאוד מטלטלת, לראות את אימא שלך כאובה וסובלת. חיינו בסימביוזה מוחלטת, שתינו נגד העולם. כשילדתי את אוליבר הבנתי מה היא עשתה כדי לשמור עליי בחיים, ולא הבנתי בכלל איך היה לי מה לאכול, איך היא תפקדה. עוד הרבה שנים אחר כך אחד הדברים המאתגרים עבורי היה להבין שאנחנו לא אותו אדם. שאני לא יכולה לחיות את החיים שלה".
"זו חוויה מאוד מטלטלת, לראות את אימא שלך סובלת. חיינו בסימביוזה מוחלטת, שתינו נגד העולם. כשילדתי, הבנתי מה היא עשתה כדי לשמור עליי בחיים. לא הבנתי איך היה לי מה לאכול"
קראו עוד:
את אביה של לוי ראינו על המסך לפני כשנתיים, במפגש ראשון ביניהם אחרי 25 שנות נתק. "הייתי בהלם, איך הסיפור שלי נגע בכולם, עד היום אנשים מדברים איתי על זה. תראי, זה מורכב. אני התאבלתי על אבא שלי, על האובדן שלו, וזה לא משנה שהוא בחיים", היא אומרת.
"למילה 'אבא' אין ממש משמעות עבורי, אני לא יודעת מה זה. למיקרופון יש יותר משמעות. אם כבר להיפך, המשמעות הייתה של כעס, של סכנה. היום, מתוך הטראומה שלי, אני מבינה שאף אחד לא אשם. באמת, לא כמשפט רוחני יפה. הם היו ילדים שחוו הרבה סבל ואלימות, והם הפכו לאנשים מלאי סבל ואלימות".
(צפו בפרק המלא)
איך כל זה השפיע עליך?
"אני גדלתי בתחושה שאני לא קיימת, שהקיום שלי הוא לא מספיק חשוב. גדלתי להיות אישה צעירה שמאמינה שהקיום שלה לא מספיק, אז איך היא תקבל אהבה? על ידי פרסום, על ידי אישורים חיצוניים. אבל, כמה שחיפשתי את זה מבחוץ לא קיבלתי את זה, כי הפצע הוא אינסופי. הבנתי שאני חייבת לצאת לתהליך עומק ופשוט לתת את האישורים האלה בעצמי, להיות ההורה של עצמי. אין פה איזה יעד, זה תהליך שנמשך שעה-שעה, דקה אחרי דקה".
הילדות שלנו כל כך משפיעה על ההורות שלנו. חששת להיות אימא?
"כן, זו השפעה ישירה. אני מטופלת כבר יותר מעשור, ומהמקום הזה אני מבינה שילד מוכה שלא מטופל, עלול בקלות בלתי-נסבלת להפוך להורה מכה. לשחזר את ההתנהגויות האלה, גם באופן לא מודע, לא מתוך רוע. דווקא משום שידעתי שאני פוסט טראומתית ושיש מקום לשחזור, לדור (דור פרי, בן זוגה של לוי, ה.כ.) ולי היו תהיות אם להביא ילדים לעולם. אנחנו כבר שמונה שנים יחד, ובמשך שלוש שנים שאלנו את עצמנו אם אנחנו רוצים ילדים. ידעתי שזה יציף בי בושה, קושי, פחד עמוק. להביא ילדים זה הדבר הכי אמיץ בעולם, אני לא יודעת איך מדברים על זה פה כמו על לקנות פיצה.
"אני חושבת שזו הטרגדיה של פרפקציוניזם", היא מסבירה, "שאתה כל כך מפחד לעשות את הדברים לא טוב, עד שאתה לא עושה אותם. אני קלטתי שזה הפחד שמדבר מגרוני, ועברתי תהליך ארוך, עד שערב אחד אמרנו 'טוב, יכול להיות כיף שירוץ לנו פה איזה תינוק בין הרגליים. לקח זמן להגיע לשם".
"שלוש שנים שאלנו את עצמנו אם אנחנו רוצים ילדים. ידעתי שזה יציף בי בושה, קושי, פחד עמוק. להביא ילדים זה הדבר הכי אמיץ בעולם, אני לא יודעת איך מדברים על זה פה כמו על לקנות פיצה"
ואיך האימהות שלך? מה את חווה?
"קודם כל, מצחיק אותי שיש היום את השיח הזה, 'אל תהיי רק אימא, תגשימי את עצמך'. ברור שחשוב שנבטא את עצמנו, ושנשמיע את הקול שלנו, אבל ממתי אימהות נהייתה משהו לא פמיניסטי? את מקבלת נשמה לידיים שלך, יש לך אחריות לתת לה לממש את מלוא הפוטנציאל שלה, ובאיזו קלות אנחנו יכולים להרוס את זה. אגב, ההיריון היה קסום. לפעמים אני מפחדת להגיד את זה, כי אני יודעת שיש חוויות אחרות, אבל למדתי לא להתנצל על החוויה הטובה שלי, לא להקטין אותה. יש גם רגעים אחרים. אני חושבת שזו פוסט הטראומה, אבל לפעמים אני מביטה מהצד וחווה את הילדות שעברתי. לראות מה אוליבר מקבל היום, ומה אני לא קיבלתי, זה מציף כאב בלתי-נשלט".
על בן זוגה בשמונה השנים האחרונות לוי מספרת: "הוא שותף מופלא, לפעמים אני לא מבינה איך הוא כזה טוב. אני כאילו מחפשת לכעוס, ואין על מה. אני רגילה שעל אבא כועסים, אלה קולות לא מודעים שמשתלטים. וכן, יש גם תחושות אחרות, אנשים לפעמים ניגשים אליי ואומרים לי - 'יואו, איזה כיף זה להיות הבן של דור, 'איזה מדהים דור', אז כן, לפעמים קשה לחיות עם דור פרי. הוא אדם שכולם מאוהבים פה, שיא המאוזן, החברתי. זה יכול לאיים, וזו נקודה אמיצה להעלות. היו רגעים שממש קינאתי בו. עבורי, זה שיעור בקבלה עצמית".
אסיפת הורים
"אם אמרתי משהו לא בסדר, אבא היה שובר לי קנקן על הראש": על פגיעות בילדים | #21
46:56
הכאב השקוף
בקרוב תעלה סדרת רשת חדשה, "קודם קול אימא", שבה לוי תשתף בקשיי ההורות הטרייה. לדבריה, הדיכאון שהיא חוותה אחרי הלידה מלווה אותה עד היום. "יש רגעים מאוד קשים, תחושה של בדידות. אני מוצאת את עצמי יושבת על כדור הפיזיו ובוכה, מדברת עם אלוהים, ולא מבינה מה קורה. לא ידעתי אם אני פוגעת באוליבר, אם אני עושה את זה בסדר, ומה הוא בכלל צריך אימא עם כל כך הרבה תנודות במצבי הרוח. לא ריחמתי על עצמי. הרגשתי שאני שוב בתחתית סדר העדיפויות. המוח סגר איזה תריס וראיתי את הכול חשוך".
חווית את הקושי גם בהיריון?
"בהיריון קראתי את כל הספרים שיש, הייתי חדורת מטרה לספוג כמה שיותר מידע, אבל כשאוליבר נולד נכנסתי לחרדת ביצוע. הסתכלתי על עצמי מהצד, הייתי ההורה הביקורתי של עצמי, הייתי בשיתוק. בכל נשימה ביקרתי את עצמי - איך אני מחזיקה אותו, איך אני מרדימה. 'אובר' מודעות, לא עזבתי את עצמי. קלטתי שאני פשוט בהתקף חרדה מתמשך. הייתי בכוננות, כמו בשדה קרב"
ואם תשאלו את לוי, הכאב שחשות נשים אחרי לידה שחוות דיכאון, הוא שקוף. "מצד אחד, מדברים המון על דיכאון אחרי לידה, וזה אפילו הפך למושג קצת מכובס. מצד שני, גם אותו מייפים לדעתי. אני חושבת שבכלל, בהתמודדות נפשית מקלים ראש. כשרואים אדם עם יד שבורה, לא מצפים ממנו להרים טלוויזיה. אבל כשרואים אימא בדיכאון אחרי לידה, כן מצפים ממנה להמשיך לטפל בילד ולהיות אימא מושלמת. לאנשים קשה לתפוס מה זה, זה קושי שקוף. יש בזה משהו שובר".
"כשרואים אדם עם יד שבורה, לא מצפים ממנו להרים טלוויזיה. אבל כשרואים אימא בדיכאון אחרי לידה, כן מצפים ממנה להמשיך לטפל בילד ולהיות אימא מושלמת. זה קושי שבור, זה שובר"
אלינה, אפשר לסלוח? אפשר לרפא את הפצעים?
"עד היום יש רגעים שאני מסתכלת על הבית שלנו, ואני שואלת של מי החיים האלה. זה מוזר מדי, זה טוב מדי. אני לא קולטת שאלה החיים שלי, למה מגיע לי כל הטוב הזה? בתור מישהי שעברה את הילדות שעברתי, ואובחנה בפוסט טראומה מורכבת, אני מרגישה שקל מאוד להישאר בתודעה קורבנית. להסתכל על הקושי, על המאבק. אבל אני למדתי שאם קורה לי משהו טוב בחיים, אז כדאי להכיר בו, להגיד תודה. לא לחפש את המורכבות, כי באיזשהו מקום זו גם התמכרות. ועדיין, אני כל הזמן בפינג פונג הזה בין הילדה הפנימית שלי, לבין האימהות שלי. זה אינסופי".
מחפשים המלצות האזנה או רוצים להמליץ על פודקאסטים שאתם אוהבים? הצטרפו לקהילת הפייסבוק שלנו פודקאסט להמונים
