לאורך השנים, הדורות והמסגרות השונות, לא מעט תלמידות ותלמידים ספגו אמירות מצד מורים שאותן הם תפסו כמעליבות - והן הותירו בהם צלקות שליוו אותם גם בחייהם הבוגרים. שלושה מהם - ד"ר עינב ורד, אורנה שלי ועדי יקותיאל - לצד המשוררת אגי משעול שחוותה דברים דומים, משתפים בטראומה שנשארה גם אחרי עשורים, מספרים על הדרך שבה הלכו עד להיותם מצטיינים בתחומם, וקוראים למורים: "נהגו ברגישות עם התלמידים שעליהם אתם אחראים".
קראו עוד:
"לא ייצא ממך כלום", "אף אחד לא יצליח ללמד אותך", "את לא מתאימה לבית הספר", "אין טעם שתיגשי לבחינה, ממילא לא תצליחי" - משהו מהמשפטים הללו נשמע מוכר? מעבר לעלבון הצורב, האמירות הללו עלולות לפגוע בביטחון ובערך העצמי, ואפילו "לרסק" את הנפש. לא פחות. ויש מי שהצליח להתמודד עם אותן תחושות והשפלות - הכירו למשל את עינב ורד. ד"ר ורד בשבילכם.
"'אין לך מוטיבציה', 'מאכזב עד כמה שלא אכפת לך מהלימודים', 'את לא מתאימה לבית הספר' - שמעתי דברים כאלה לא פעם מהמורים שלי", מספרת ורד, דוקטור לעבודה סוציאלית עם התמחות בנושא שממנו סבלה רבות בצעירותה - לקויות למידה. "השנים בבית הספר היו סיוט מתמשך עבורי", היא נזכרת, "ספגתי המון עלבונות מכמה המורים. בגלל לקויות הלמידה שלי התקשיתי להשתלב בלימודים.
"השיא היה בכיתה ט', כשהמורה הקריאה מול כל הכיתה משהו שכתבתי, עם כל שגיאות הכתיב", היא נזכרת. "בהמשך נשרתי מבית הספר ונשארתי בבית שנה שלמה. בחופש הגדול עברתי אבחון והתברר שיש לי דיסקלקוליה - קושי במתמטיקה, שגיאות כתיב רבות ורמה נמוכה מאוד של הבנת הנקרא. למרות זאת, המאבחנת אמרה שאני מאוד אינטליגנטית ושאני צריכה לחזור לבית הספר. אכן חזרתי בכיתה י' וסיימתי את התיכון ללא בגרות מלאה.
"האמירות שספגתי טבועות בי כל כך עמוק, כאילו שזה קרה אתמול", משתפת ורד, "כמו לקויי למידה רבים, אני סוחבת פוסט-טראומה שעיצבה את האישיות שלי. המקרים האלה השפיעו לא רק על הלימודים שלי, אלא גם על תחומים נוספים בחיי".
המהפך בחייה של ורד התרחש במכללה האקדמית תל-חי. שם, היא נרשמה למכינה ייעודית לבעלי לקויות למידה, ובסיוע ליווי צמוד של מרכז "חממה" לתמיכה בסטודנטים - הצליחה לעמוד בכל הדרישות של החוג לעבודה סוציאלית. כיום היא עוסקת בקידום ילדים ונערים עם הפרעות קשב ולקויות למידה, משמשת מדריכת הורים ויועצת למשרד החינוך, ועורכת השתלמויות למורים, יועצים ומנהלי בתי ספר. מסיפור חייה היא מבקשת להעביר מסר אחד עיקרי: "לאנשי חינוך אסור למחוץ את האישיות של הילדים, את הביטחון העצמי, את המסוגלות. ההתנהלות הזאת יוצרת הרס נורא ולוקח שנים לבנות הכול מחדש".
"איפה הראש שלך?"
גם אורנה שלי זוכרת היטב את המשפטים שהוטחו בה בכיתה, והיא משתפת בהם: "בגימנסיה הריאלית יש רק חכמים, את לא מתאימה"; "חפשי בית ספר מקצועי, שם לא צריך להשתמש בראש", ועוד. היום שלי מנהלת את בית הספר היסודי "ידלין", האקדמיה למדענים צעירים בראשון לציון. "כילדה בכיתה ט' את מרגישה אפס, כלום", היא מספרת, "הכול נסגר ואין פתח מילוט. התחושה הייתה שאכזבתי את כל העולם".
בסיום כיתה ט' זומן אביה של אורנה לבית הספר, שם הוא התבשר שבתו תישאר כיתה. שם גם המליצו לו לרשום את אורנה לבית ספר מקצועי. "אמרו לו שאני לא מסוגלת, הפנו אותו לציונים שלי", היא משחזרת, "אבל אבא שלי נלחם עליי ואמר להם - 'אורנה תישאר בבית הספר, לא יעזור לכם'. הוא ביקש שייתנו לי הזדמנות נוספת. במתמטיקה הייתי טובה מאוד, אז המנהל הסכים, אבל היו לו תנאים: תוך חודש וחצי הייתי צריכה לגשת לשבע בחינות ולעבור את כולן בציון של לפחות .90 בהמשך המנהל הוריד את הרף ל-,85 כי זה היה נראה באמת בלתי אפשרי כבר מראש, אבל העניין הוא שהם היו בטוחים שאתייאש ולא אשאר. המורים ויתרו עליי".
שלי מספרת על נקודת המפנה: "החופשה התחילה, והלכנו לבתי המורים עצמם כדי לקבל את החומר לבחינות - כימיה, ספרות, תנ"ך, שפה, צרפתית, אנגלית והיסטוריה. נבחנתי, ולהפתעת המורים השגתי ציונים גבוהים בהרבה מהרף שהציבו לי. המערכת הזאת מאוד חזקה, ואם אין מי שמאמין בך אתה עלול ליפול. אני בטוחה שרבים נפלו בדרך".
כיום שלי מנהלת בית ספר מבוקש בקרב תלמידים. הוא זכה בפרסי חינוך על מצוינות, והוגדר על ידי משרד החינוך כ"בית ספר ניסויי פורץ דרך". המקום פועל במודל של אקדמיה, עם קמפוסים, והתלמידים בוחרים את המחנך שלהם וגם חלק ממקצועות הלימוד. המורות והמורים מפתחים קורסים בתחומים כמו ביוטכנולוגיה, אסטרונומיה ובוטניקה - ואין שימוש בחוברות. "אני אומרת למורות ולמורים בבית הספר - המבחן בטיפול בבעיות הוא לחשוב מה הייתם עושים אם היה מדובר בבן או בבת שלכם", היא מוסיפה, "התפקיד שלנו כמחנכים הוא להביט באדם, לא רק בציונים או בתעודה. אנחנו חייבים להאמין בתלמידים".
להתעורר בכל בוקר עם חרדות
"אמרו לי שזה רק יהיה יותר גרוע, שאני פוגע בממוצע הציונים של בית הספר", נזכר עדי יקותיאלי, אמן יוצר ומרצה באוניברסיטאות בארה"ב ובמכללות בארץ בהן בית ברל ושנקר, והמנהל האומנותי של המרכז לחינוך סביבתי בחירייה. "ספגתי צעקות מטורפות ממורה מסוימת, היא הזמינה אותי ללוח כל הזמן ורק נתנה לי עונשים. בכל בוקר הייתי מתעורר עם חרדות, רק רציתי לגמור עם הסיוט הזה. גם אחרי שנים, כשכבר סיימתי תואר שני בהצטיינות והצלחתי בתור אמן יוצר ומרצה, האירועים מבית הספר נותרו בי. עם הילדים שלי למשל פיתחתי אסטרטגיה - איך לעבור את בית הספר בלי שהערך העצמי שלהם ייפגע".
יקותיאלי מספר על "חבל הצלה" בדמותו של אוריאל רשף, מורה בגימנסיה העברית רחביה בירושלים. "הוא האמין בי, זיהה את היכולות שלי ודאג שהמורים האחרים יאפשרו לי לסיים את התיכון. אוריאל הציל אותי", מודה יקותיאלי, "עשיתי תעודת בגרות בסיסית ולא חשבתי להמשיך ללמוד, משום שממילא לא אתקבל לשום דבר. אי אפשר להתפתח בלי ערך עצמי".
כשבגר, יקותיאלי נסע ללמוד בארה"ב בסיוע בת משפחה, המשיך לתואר שני וסיים אותו בהצטיינות. "בוועדות קבלה למכללות להכשרת מורים התעקשתי לקבל סטודנטים שאחרים התנגדו לצרף, כי ידעתי לזהות את הכישרון יוצא הדופן שלהם", אומר יקותיאלי שהספיק ללמד בארץ, בארה"ב ואפילו בסין, "והם באמת סיימו בהצטיינות. לעומת זאת, היו לי סטודנטים שידעתי שהם יהיו כמו המורים שהיו לי, וזה ציער אותי. אני אומר לסטודנטים - יותר קל ללמד 20 תלמידים דברים שונים מאשר ללמד את כולם אותו הדבר. אם יוצרים סקרנות אצל תלמיד - תהיה לו מוטיבציה. וגם, אסור להשוות בין תלמידים, ואסור לוותר על אף אחד. כל ילד נולד עם יכולות ובאחריות ההורים והמורים למצוא אותן".
סיפור יפה, סוף קשה
גם המשוררת אגי משעול נושאת עדיין את זיכרונות בית הספר. "מורים צריכים לקחת בחשבון שמילים נצרבות בלב התלמידים", היא אומרת, "לשנים רבות, לטוב ולרע. משפט אחד כזה נצרב בזיכרוני והוליד את השיר 'אווזים'. מקורו במורה מפחיד למתמטיקה, פרופסור עולה חדש מרומניה שבעקבות מגבלות שפה, כנראה, שובץ לעבוד בתיכון. פחדתי ממנו גם כי התקשיתי מאוד במקצוע הזה, וגם בשל מנהגו להזמין אותי ללוח כדי לפתור בעיות לעיני הכיתה. נוסחאות, מכוניות שיוצאות זו לקראת זו, בריכות שמתמלאות. אלה היו סיפורים יפים אם לא היו מסתיימים תמיד בשאלה קשה ומעצבנת. אין צורך לפרט כמה קשה ומשפיל זה היה בשבילי".
עוד מספרת משעול: "המורה הזה תמיד נהג לומר משפט, שלווה בצחוק: 'פריד (זה היה שם משפחתי), אם לציפור היה השכל שלך, היא הייתה עפה אחורה'. משפט שכזה יכול לפצוע ולהפיל, או להיפך - ליצור איזה דווקא ולהתרומם. כמובן שנעלבתי, אבל גם לא יכולתי לשכוח את המשפט בגלל יופיו. עם הזמן, גם חשבתי כמה מיוחד היה מצידו של המורה, אחד שבא מתחום המדעים, לדבר אליי במטפורות. כאילו שהוא חש באיזה אופן מסתורי, עוד לפני שידעתי אני, שאהיה משוררת.
"את השיר 'אווזים' כתבתי אחרי שנים רבות, ומתוך חמלה גם למורה שלי למתמטיקה - שהיו לו בעיות גדולות יותר מאותן נוסחאות", היא משתפת, "לרבים לא יעמוד הכוח לצמוח מהפצע. הקדשתי בליבי את השיר הזה לתלמידים המצטיינים ולמצליחים בתחומים אחרים, כמוני למשל".
