"ערב טוב לכולם, שמי ליאת, אני בת 41 עם נטייה חדה לכיוון 42", אני נזכרת בערב שבו הצגתי את עצמי לראשונה בפני הורי הילדים שהתחילו ללמוד בגן השנה. הם צחקו, ואני המשכתי, "אני גרה בגבעתיים עם בן הזוג שלי, ויש לנו כלבה מתוקה". זהו. הם שתקו והמשיכו להסתכל עליי, כאילו שחיכו בסבלנות ובנימוס לאיזה המשך שיבוא. אבל זהו.
2 צפייה בגלריה
"אני מצטערת, אין לי ניסיון באימהות - אבל אומרים שאני ממש טובה עם ילדים"
(צילום: אלבום פרטי)
אני סיפרתי להם על הניסיון שלי בחינוך, תיארתי את האווירה בגן ושיתפתי אותם בערכים שלי. ובראש שלי המשכתי את השיח הפנימי: 'נכון, עדיין לא גידלתי את הילדים שלי, אבל אני מגדלת את הילדים שלכם. למשך שש שעות ביום ובעצם הרבה יותר כי אתם, והם, חשובים וקרובים גם אחרי ששער הגן נסגר. אני אימא של הילדים שלכם. לא, אני מצטערת. אין לי ניסיון באימהות - אבל אומרים שאני ממש טובה עם ילדים, אז אתם יכולים להיות רגועים'.
קראו עוד:
למחרת התעוררתי מוקדם בבוקר, הכנתי לעצמי כוס קפה, התיישבתי ופתחתי את המחשב כדי להמשיך לעבוד על כל מיני דפים וטבלאות לגן. כשהגעתי לדף הקשר עם טבלת השמות (וכמה שאני גאה באוסף השמות המקסימים שצברתי במהלך שנות העבודה שלי כגננת - הם יהיו שם בשבילי ביום שבו אני אצטרך לבחור שם לילד או לילדה שלי).
פתאום הטורים והשורות התעוררו לחיים, הקלדתי את השמות ודמיינתי את הילד או הילדה שמאחורי השם. ודיברתי אל הפרצופים הדמיוניים. הבטחתי להם שאוהב ושאחבק אותם כאילו שהם שלי, שתמיד אגן עליהם ואלחם למענם ממש כמו אימא-לביאה. אימא-לביאה שהיא לא אימא.
השיח בראש שלי המשיך כשסיפרתי להם שייתכן שיהיו ימים שבהם אהיה קצת עצובה. הם שאלו "למה? איך אפשר שתהיי איתנו וגם תהיי עצובה? אנחנו משמחים אותך, ככה את תמיד אומרת".
"הלוואי שהייתי יכולה לדעת עוד כמה זריקות אצטרך להזריק, כמה הורמונים ימלאו את גופי ואת נשמתי, כמה שאיבות, החזרות, אכזבות, הצלחות וכישלונות אצטרך לעבור. אולי זה יקרה ממש בקרוב ואולי גם לא"
נכון, אני עונה להם בראש שלי, אתם ממלאים אותי בשמחה. ואתם גם מאתגרים אותי, מצחיקים, מעצבנים, מרגשים. אבל יהיו ימים שהמבט שלכם יזכיר לי את העיניים הקטנות של הילדה שעדיין אין לי. לפעמים כשאחבק אתכם אני אדמיין איך ירגיש החיבוק של הילד שלי, ואולי כשתצחקו, מדי פעם גם אנסה לדמיין את הצחוק של הילד שלי. מתגלגל? כזה שמדביק את כולם? אם מישהו מכם ייפצע, ואני מקווה מאוד שלא, תעלה בי השאלה - איך אני אגיב כשהילד שלי ייפול בחצר? כשהילדה שלי תישרט מהשולחן? אהיה רגועה ובטוחה כפי שאני אתכם? או אחרת?
ואני כבר עכשיו יודעת, יהיו פעמים שאתם תתבלבלו ותקראו לי בטעות "אימא". כהרגלכם, אתם תבינו שטעיתם, תצחקו ותגידו "קראתי לך אימא". ואני אצחק אתכם, ילדים אהובים וחכמים, וגם אתרגש בלב ולו מהמחשבה על איך תישמע המילה "אימא" מפי הילד או הילדה שלי.
בעוד כמה ימים, אחרי חגי תשרי, הגן הזה שעברתי לידו באותו יום והיה סגור ושומם, יתמלא בצלילים הנפלאים של הילדים. ואני, אנעל את נעלי ההורות שלי ואשוב לצעוד בהן בכל יום למשך שעות. כשאגיע הביתה, אחלוץ אותן. ולמחרת אותו יום, אשוב לנעול אותן ולצעוד בהן. ובבית שלי אני אתהלך יחפה.
הלוואי שהייתי יכולה לדעת כמה עוד זריקות אצטרך להזריק, כמה עוד הורמונים ימלאו את גופי ואת נשמתי, כמה עוד שאיבות, החזרות, אכזבות, הצלחות וכישלונות אצטרך לעבור. אולי זה יקרה ממש בקרוב ואולי גם לא. אבל אני יודעת שיום אחד יהיה לי זוג נעליים משלי, שאצעד בהן במסע ההורות הפרטי שלי. הן יהיו נעליים כאלה שאני לא אוכל לחלוץ, לא להניח בצד. הן יהיו על כפות רגליי גם כשאשן, ואנעל אותן בהתרגשות למשך כל חיי.
הכותבת היא גננת, שחקנית קומית לילדים וכותבת תוכן
