אסיפת הורים
"הפגיעה השקטה בנפשו של הילד": האם אתם הורים נרקיסיסטים? #42
42:47
מחנה הקיץ שהתקיים בשבוע שעבר עבור משפחותיהם של אנשים שחלו בסרטן, מטעם עמותת "עזר מציון", היה מרגש במיוחד. בין 700 האורחים מ-130 המשפחות ו-180 הג'יפאים והמתנדבים שהגיעו למקום, בלט גם גיל ורעות - הוא מתנדב בעמותה שחלה בעצמו, והיא מחלימה מהמחלה, שהפעם השתתפה בו כמתנדבת.
גיל קנדל, בן 46 מנתניה, היה אחד המתנדבים במחנה אשתקד. לפני שמונה חודשים הוא חלה, ואחרי שני ניתוחים ו-11 טיפולים כימותרפיים, הוא הגיע למחנה, הפעם כמשתתף, בליווי אשתו ושני ילדיו, עומר בן ה-13 ואמה בת התשע.
"כשהציעו לי להצטרף למחנה מיד עניתי בחיוב. אשתי התלבטה, היא חששה לחשוף את הילדים למראות ולמצבים לא מוכרים שנראו במחנה. שיתפתי בזה את רעות והיא ענתה: 'תלכו, אל תתלבטו בכלל'. המשפט ששכנע את אשתי היה - 'מה שהילדים שלי זוכרים מהמחלה זה לא את נשירת השיער, ולא את הטיפולים ואת הימים הרעים שבהם שכבתי כל היום על הספה, אלא את החוויה, את הכיף שעשינו יחד במחנה'. ומי לא רוצה לתת למשפחתו חוויה טובה שתשכיח את ההתמודדות היומיומית?", הוא מספר.
רעות הרשקו (42), שאותה גיל הזכיר, היא אם לשלושה (איתן 16, אסף 14, אלון 10) משערי תקווה, והיא עשתה את המסלול ההפוך כשחלתה בסרטן השד לפני שבע שנים. עם חזרתה למקום עבודתה, היא גייסה את המנכ"ל - ומה שהחל עם שלושה מעובדי החברה, צמח במחנה האחרון ל-14 נהגים ורכבים. אל הפרויקט גיל התנדב לפני כשנה וחצי, שם הם נפגשו לראשונה. הפעם השנייה הייתה כשהוא עצמו חלה.
גיל, איך הילדים הגיבו?
"הם התרגשו ושאלו שאלות. עומר קרא הכול קודם לכן, וידע בכל שלב מה צריך להיות. היינו עטופים בתמיכה, בחיבוק ובדאגה. רק כשאתה שם אתה מבין עד כמה היוזמה הזו מבורכת ומרגשת. היא מוציאה אותך משגרת הטיפולים והדקירות, וכל הדברים הרעים שעוברים עליך".
לקראת המחנה הנוכחי, גיל בחר ברעות כמתנדבת מלווה במסע הג'יפים. "היינו פה ושם בקשר. כשחליתי, שיתפתי אותה במה שעובר עליי. דיברנו על הצירוף המקרים המוזר שעברנו - אני כמתנדב והיא כחולה, ואיך הכול התהפך לשנינו", הוא מספר, "אני יכול להעיד על עצמי שבשני צידי המתרס, עשיתי את הדברים בכיף ובשמחה. ברור שעדיף להיות בצד הנותן, אבל בצד המקבל אתה מרגיש את האנרגיות, את ההתרגשות, את המשמעות האמיתית של להיות חלק מקבוצה ענקית, ולשמח משפחה. ועכשיו שימחו אותנו וזה היה מדהים ועוצמתי. זה נתן לנו אוויר לנשימה והרבה כוחות".
"חבר משותף שעובד איתי התקשר אליי וסיפר לי שגיל חולה", רעות מספרת, "מיד התקשרתי אליו, דיברנו על מה שעברתי, ואמרנו שהכול יהיה בסדר. בין היתר סיפרתי לו על המחנה. גם אני, כמותו, לא רציתי לצאת לשם, כי חשבתי שלהגיע למקום שבו כולם חולים זה לא דבר שעושה טוב. בסופו של דבר, המחנה הזה היה הדבר הכי טוב שהילדים חוו. אחרי הפעם הראשונה אמרתי לבן הזוג שלי - 'בשנה הבאה אני חייבת להיות פה, לא יודעת איך, אבל אני חוזרת'. ובאמת חזרתי כמתנדבת".
עם כל הפאן, זה לא קשה?
"זה יום קשה, להגיע למחנה ולראות הורים וילדים חולים. זה מחזיר אותך אחורה. אבל, אני מרגישה את האנרגיות ואת הכוח שאני מצליחה להעביר לאנשים אחרים, שרואים אותי עומדת על הרגליים ושמחה, וזה נותן כוחות. אימא שלי חלתה בסרטן כשאני הייתי בת 21. כשחליתי, ראיתי את הסוף, בעיקר בגלל חוסר הוודאות בהתחלה. התחלתי להריץ כמו בסרט את האירועים המשמעותיים שבהם לא אני אהיה. כשאימא נפטרה, אחי הקטן היה בן שש והיה לי על מה לבנות את הסרט. אבל הנה, אני ההוכחה שאפשר לסיים את זה גם אחרת. אני רואה כמה תקווה ואנרגיה זה נותן, במיוחד לאימהות החולות".
גיל, מה השתנה בבית מאז גילוי המחלה?
"קבלת הבשורה הייתה קשה מאוד. נשברתי ובכיתי. אמרו לי לא להיכנס לאינטרנט, וזה הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה. קראתי שסיכויי ההחלמה מסרטן המעי הגס עם גרורות בכבד הם קלושים, וזה גמר אותי. לא מעודד לחשוב שזה הסוף שלך כשאתה בן 45. היו כמה ימים שחורים, ואחריהם פגשתי לראשונה את האונקולוג שלי שאמר: 'אני אוציא אותך מזה'. אמרתי לו שבעוד שנה, בבר המצווה של הבן שלי, אני רוצה להיות אחרי זה. הוא ענה אמר שזה יקרה עוד קודם. הוא הסביר על הטיפולים הכימיים שאעבור, ועל הניתוח שבהמשך התפצל לשניים, וזה בדיוק מה שהיה".
איך מצליחים לשמור על אופטימיות?
"פשוט האמנתי באונקולוג, האמנתי בעצמי, והאמנתי שאני אוכל לצאת מזה. חודש לפני שגילו לי סרטן, גילו לאמא שלי בת ה-71 סרטן בכיס השתן. גם היא עברה טיפולים כימותרפיים וניתוח, ובהמשך גם דוד שלי אובחן. הוא היה פסימי מההתחלה. הוא ידע שהוא לא ישרוד, והוא באמת נפטר לפני כארבעה חודשים. הייתה תקופה מטורפת שבה שלושתנו טופלנו במקביל בבית החולים. אימא אושפזה בקומה שלישית ואני בקומה ראשונה. אבא היה בא אליי לחצי שעה, ולאימא לחצי שעה, וכשאחיו היה מאושפז הוא גם קפץ אליו.
"אנחנו אופטימיים ומחושלים, ונמצאים בישורת האחרונה. היו ימים שהייתי הרבה בבית, ונהיינו יותר מגובשים, משפחתיים ומלוכדים. משפחות יכולות להתפרק ממצב כזה, אותנו זה חיזק וחיבר. למדנו שגם דברים טובים קורים במחלה הזו. נכון, יש ימים קשים, אבל אנחנו מתמודדים. יש עוד חיים שלמים לפנינו".
יומי דזילובסקי, מנהל מערך התמיכה בילדים חולי סרטן בעמותה, ומנהל המחנה המתקיים זו השנה ה-28 בגבעת אולגה, אומר: "הסיפור של רעות וגיל הוא של עוצמה, והוא גם מסר לכולנו על משמעות הנתינה והסיוע לאחר, המעניקים כוחות לילדים ולמשפחות. יותר מכול, המתנה הכי גדולה היא לנותן עצמו. זו הרגשה מיוחדת שקשה לתאר. כל אחד מאיתנו חייב תמיד לשאול את עצמו איפה הוא יכול לתת ולהעניק, וזה גם מה שאנחנו מנסים לעשות במחנה הזה מדי שנה".
