"לא מצטערים על דבר בדרך". משפחת בן עזרא
(צילום: רועי עידן, עריכה: אמיר ג'ורג'י)
כשגלעד בן עזרא בן ה-16, תלמיד תיכון וכדורגלן בתחילת דרכו, יושב לצד ההורים שלו, קטיה לאה וליאב בני ה-31, לרגע אחד הוא נראה הרציני והנוזף - והם השטותינקים המחויכים. ואולי זה רק נדמה כך, משום שהפרש הגילים בינו לבין הוריו הוא פחות מ-16 שנים. גרעין המשפחה הזה, שאליו הצטרפו בהמשך עוד ארבעה ילדים, החל לנבוט למעשה בגיל שלו כיום.
לאה קטיה וליאב היו בני כ-15 כשנפגשו והתאהבו, תלמידי תיכון בכיתה י'. "הכרנו באייסיקיו, תוכנה שהייתה פעם באינטרנט, צעירים היום כבר לא מכירים אותה", הם מספרים בחיוך, "התכתבנו כחצי שנה לפני שנפגשנו, ומהר מאוד הקשר הפך לזוגיות". בחלוף כמה חודשים נוספים, ולתדהמתם, הם גילו שקטיה בהיריון.
קראו עוד:
בניגוד להצעות שקיבלו לדבריהם מגורמי רווחה, כמו להפיל או למסור את התינוק לאימוץ לאחר הלידה, הם והמשפחות שלהם קיבלו על עצמם את המצב. ליאב הודיע לקטיה שהוא נשאר לצדה, לא משנה לאן יחסיהם יובילו, ההורים התחייבו לסייע - וכך הוחלט להמשיך את המסע עד ללידה, ואת זה שרק מתחיל אחריה.
למרות המכשולים, הזוגיות עמדה במבחן הזמן. ליאב התגייס לצבא, וכשהשתחרר הם התחתנו. השושבין ומי שהגיש להם את הטבעות בחופה היה גלעד, אז בן ארבע. פחות משנה לאחר מכן נולדה לינוי (היום בת 10), שנתיים וחצי לאחר מכן נולדה טליה (7), ואז לביא (3.5). בנוסף להם, הם בחרו לפתוח את ביתם ולשמש משפחה גם לילד אומנה בן שבע. "בסופו של דבר, אותו מוסד שרצה לקחת מאיתנו - נתן לנו עוד ילד שנעזור לשיקום וגידול שלו. מבחינתנו זה מעגל שנסגר - אז לא סמכו עלינו בתור הורים, והיום כן", הם אומרים בהתרגשות.
- רוצים לשתף אותנו בסיפור שלכם? כתבו לנו
"טעות שלקחנו עליה אחריות, לא מצטערים על דבר"
את דבר היותה בהיריון גילתה קטיה כשלא הרגישה טוב. "אימא שלי שמעה אותי מקיאה בלילה, ולקחה אותי לרופא", היא משתפת, "עשיתי בדיקות, גם בדיקות היריון. כשכולן יצאו חיוביות, כמעט התעלפתי. המחשבות הציפו - מה אני עושה? איך הגענו לזה? איך ממשיכים, איך אספר לליאב?"
ליאב, מצדו, התגייס מיד. "בכל גיל קשה שהעצמאות שלך פתאום נלקחת, שיש לך עוד מישהו לדאוג לו", הם אומרים, "אבל פה אנחנו שניים, שעדיין דואגים אחד לשנייה. הפכנו מילדים להורים ברגע, רק בלידה קלטנו, הבנו שזהו, אנחנו לא רק שני ילדים - אנחנו שני ילדים עם ילד!".
"רשויות הרווחה נשפו לנו בעורף, באו לבדוק, תמיד היה חשש שייקחו לנו אותו - עד שאחרי הלידה הם הגיעו לדירה שלנו, וראו שיש לו הכול. גם ההורים הודיעו להם בצורה חד משמעית - הילד לא הולך לשום מקום"
במשך כמעט שנה השניים גרו בביתה הוריה של קטיה, ולאחר מכן אצל אמו של ליאב. בגיל 17.5 הם יצאו לעצמאות, וניסו לשלב בין גידול התינוק, חיי הבית והלימודים. "שכרנו את הדירה הראשונה שלנו ב-800 שקל לחודש", ליאב מספר, "הלכתי לבית הספר, לפעמים עם התינוק. הייתי מחביא 'שליפים' בחיתולים, אז בזכותו יש לי בגרות או שתיים". בלילות, הוא עבד בהגברה ובתאורה. קטיה קיבלה את הבטחת ההכנסה שאליה הייתה זכאית, ובהמשך למדה בתיכון אקסטרני והשלימה בגרויות ו-12 שנות לימוד.
"מבחינת החיים עצמם, המשכנו את הכול", ליאב אומר, "לקחנו אותו איתנו לים, פגשנו חברים. הוא ישב בעגלה וכולם התפעלו ממנו. לא שעמם לו לשנייה".
"תמיד היה חשש שייקחו לנו אותו"
לצד האתגרים הברורים, השניים מספרים כי הקושי הגדול ביותר שחוו היה דווקא מצד רשויות הרווחה. "הם כל הזמן נשפו לנו בעורף, באו לבדוק, תמיד היה חשש שייקחו לנו אותו", הם אומרים, "עד שאחרי הלידה הם הגיעו לדירה שלנו, וראו שיש לו הכול. גם ההורים הודיעו להם בצורה חד משמעית - הילד לא הולך לשום מקום. זה לא יהיה".
"ידענו שנישאר חברים, גם אם לא יצליח בינינו", ממשיך ליאב, "גם אז, בתור ילדים, הבנו שגם אם לא נישאר יחד, גם אם זה לא יצליח בינינו, תמיד נישאר חברים בשבילו ושמערכת היחסים תמיד תהיה טובה. קטיה היא החברה הכי טובה שלי, האימא של הילדים שלי וגם בת הזוג שלי".
בחיוך ובהומור מספר גלעד על החוויה שלו - איך זה לגדול עם הורים צעירים כל כך: "כשלמדתי בבית הספר היסודי חשבו שאבא הוא אח שלי. גם כשאימא הגיעה, למסיבות סיום למשל, שאלו אם זו אחותי. לא האמינו שהיא אימא שלי. אבל, אני מרגיש שהם מכירים את הדברים שאני עובר, הם היו במקום שלי לא מזמן. הם מכירים את הרגשות ואת הרצונות שלי. אני מרוויח מזה שהם מבינים אותי".
