כחיילת בת 18 וקצת במדור נפגעים, רס"ן סימה נהרי הוקפצה לבתי חולים ועמדה לצד מיטות החיילים הפצועים. כקצינת נפגעים, היא חיבקה הורים שאיבדו ילדים וליוותה אחים ומפקדים כואבים. 20 שנים אחרי, כשהיא אימא לשלושה ילדים, יש לה תפקיד חדש: ללוות משרתים שרוצים להיות הורים.
נהרי, בת 39 מראש העין, היא מפקדת מרכז "מצפים", שהוקם בצבא לפני באוקטובר 2020. תפקיד המרכז - לתת מענה לאנשי ונשות הקבע בהיבטי הורות ומשפחה: היריון ולידה, טיפולי פוריות, סדנאות הוריות ועוד.
אפשר לתהות מדוע הוא לא הוקם קודם, היות שמשרתים בצה"ל שהפכו להורים הם לא דבר חדש, אך נראה שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא: מאז הקמתו מספר הפניות למרכז עלה בעשרות אחוזים - היקף המשתתפים בסדנאות זינק בכ-80%, כ-20% מהם גברים, וכ-10 אלף משרתים משתמשים בשירותי האתר הייעודי.
קראו עוד:
ואם נחזור לתחילת השירות של נהרי, מתברר שהיא בכלל לא ידעה שזה מה שהיא רוצה. "ב-2001, סביב הגיוס, ראיתי כתבה על קצינת נפגעים בגולני. הריאיון הזה השפיע עלי ושינה הכול בעצם, וסלל את הדרך הצבאית והאישית שלי. עד אז לא הכרתי את התפקיד, ומאז ידעתי שזה מה שאני רוצה".
למה?
"נחשפתי לסיפורים של כמה מהמשפחות, הרגשתי שאני רוצה להכיר אותן, לעזור ולהיות לצידן. אני לא יודעת בדיוק לומר מה בי התחבר לתפקיד הזה, או לעולם הזה בכלל. זה צריך להיות חלק ממי שאתה. מההוויה שלך".
ואז שובצת, ונשארת. עוד הרבה שנים.
"כן. החלטתי לצאת לקצונה, לקראת תפקיד כקצינת נפגעים, אחרי שהשתתפתי בפעילות למשפחות שכולות בשריון. עד אז ליוויתי בעיקר חיילים שנפצעו, ופתאום הייתי עם הורים שאיבדו בנים ובנות. זה נגע בי מאוד. התחלתי את התפקיד צעירה ממש, הייתי בת 18 וחצי ונכנסתי ישר לימי מבצע חומת מגן. כמות הפצועים והחללים הייתה גדולה, היינו בתוך מבצע צבאי מתמשך. זו הייתה חוויה מעצבת, לפגוש אנשים שחוו כזה אובדן, שהכניסו אותי אליהם הביתה".
מה צריך שיהיה לך בתפקיד כזה? כאדם.
"אני חושבת שצריך לאהוב אנשים, את כל האנשים, ולהיות מחוברים לשליחות שיש בתפקיד. הוא מאוד מורכב, צריך לומר בכנות. במקביל, המערך בנוי באופן שבו חוסן האנשים הוא בעצם בליבה של ההתעסקות. אף פעם לא הייתי לבד. תמיד קיבלתי ליווי, מקצועי ורגשי. הייתי עטופה לגמרי".
אגב, נהרי גם סגרה מעגל כששירתה כקצינת נפגעים באותה חטיבה ממש. "זה תפקיד שמתערבב לך בחיים", היא אומרת, "אני זוכרת כל אחת מהמשפחות שליוויתי, אין אחת שלא נכנסה לי ללב ונשארה שם. יש משפחות שעד היום מתקשרות לאחל חג שמח, שואלות מה שלומי ומה עם הילדים. יש אנשים שהגיעו לחתונה שלי".
"מה צריך בתפקיד? לאהוב אנשים, את כל האנשים, ולהיות מחוברים לשליחות שיש בתפקיד. הוא מאוד מורכב, צריך לומר בכנות. במקביל, המערך בנוי באופן שבו חוסן האנשים הוא בעצם בליבה של ההתעסקות. אף פעם לא הייתי לבד"
מה השתנה כשהפכת לאימא?
"כשהייתי ממש בתחילת ההיריון, כשאף אחד עדיין לא ידע, ליוויתי אלמנה צעירה שנשארה עם תינוק קטן. היא ידעה על ההיריון עוד לפני שהמשפחה שלי ידעה עליו. בכלל, החוויה שלי כקצינת נפגעים השתנתה כולה ברגע שהפכתי להיות אימא. אפילו שגם קודם לכן כל סיפור וכל מקרה תפסו אותי בבטן, יכולתי להתחבר למשפחות השכולות ממקום אחר, ובבית - אי אפשר להשאיר את התפקיד בחוץ. הוא מלווה כל הזמן".
שילמת מחיר?
"בתפקיד האחרון שלי בשריון חזרתי מחופשת הלידה של הבת השלישית שלי, ישר למבצע צוק איתן. השירות תמיד כלל המון שעות עבודה, נסיעות ארוכות, היעדרויות, אבל בימים האלה הכול התעצם. זו הייתה פעם ראשונה שתפקדתי כאימא, עם ילדים בית. אני זוכרת שדיברתי עם הגננת של הבן שלי, ברגע קשה אחרי ליל עבודה ארוך, ואמרתי לה שאני רוצה עוד זמן איתו. היא חיזקה אותי, אמרה לי שאפילו שהוא כזה קטן, הוא גאה בי. שהוא רואה אותי עושה את מה שאני עושה, שזו שליחות וגם דוגמה עבורו".
איך מגיעים מזה לתפקיד כל כך שונה?
"כל השינוי היה לא צפוי. שלחו אליי את המידע ואמרתי למפקד שלי שזה החלום שלי, חלום שלא ידעתי עליו בכלל. העיסוק באנשים שבונים משפחה, שמנסים ליצור אותה, קסם לי. צריך לומר שלצד כל הדברים המרגשים שיש במרכז, לידות והצלחות, יש גם מקרים של לידות שקטות, של הפסקות היריון ושל טיפולי פוריות מתמשכים. גם כאן יש אובדן".
בצבא הבינו שצריכה להיות כתובת
ההחלטה להקים את 'מצפים' הגיעה מתוך סיפור אישי של משרתת שעברה לידה שקטה, מספרת רס"ן נהרי. "בצבא הבינו שצריכה להיות כתובת למשרתים בנושאי היריון, לידה והורות, מרמה בסיסית של הבנת הזכויות, ועד שירות סוציאלי שמלווה כל אחד ואחת. אנחנו פועלים למיצוי הזכויות, ולמידע שיהיה נגיש ושכל אחד יידע מה מגיע לו", היא מסבירה.
"אנחנו מלווים משרתים עם ילדים שמתמודדים עם מוגבלויות, נותנים הכוונה תעסוקתית למשרתים שהפכו להורים ורוצים לחשוב על תפקידים נוספים. אנחנו מקיימים סדנאות לאיזון בין התפקיד לבין הבית. המשרת הראשון שפנה למרכז, למשל, כתב לנו שהוא ואשתו כבר שלוש שנים בטיפולי פוריות והוא רצה לדעת מה מגיע לו, כמה ימי מחלה הוא יכול לנצל? איך הצבא משתלב בטיפולים?
"אחרי כשנה, אגב, הוא שלח לנו הודעה וביקש לדעת מהן הזכויות שמגיעות לו כאבא. כמובן שזכרנו אותו, כולם היו מאושרים. לעבור את מסע טיפולי הפוריות כגבר, בסביבה גברית יחסית, זה לא תמיד קל ונוח. זה עניין פרטי מאוד, שרבים לא משתפים בו אפילו את רופא היחידה. אנחנו עוסקים גם בחוויות מורכבות, של אובדן היריון ולצערי גם במקרים של פטירה של ילד. אנחנו מנסים לעזור ככל האפשר בחיבור ההריסות, להצליח לקום ולחזור לשירות. היינו בהלם מכמות הפניות".
"לא פשוט להיות הורה בצה"ל. לגיטימי לקבל הדרכה"
המודעות והעיסוק בהורות במסגרת הצבאית תפסו תאוצה בשנתיים האחרונות, ונהרי, כאמור, מכירה היטב את העולמות הללו ואת השילוב ביניהם. "לא פשוט להיות הורה בצה"ל", היא אומרת, "לגיטימי מאוד לדבר על זה ולקבל הדרכה כשצריך. משפחות הן מרכיב משמעותי מאוד בצבא, אם רוצים שחוויית השירות תהיה טובה. אישית, גם לי יש היום הרבה יותר יכולת לאזן בין הבית לבין השירות. אנחנו עוסקים באיזון הזה רבות במרכז, ומנסים להשפיע גם בתוך הצבא".
אפשר לדמיין שהמשפחה האישית שלך שמחה על השינוי.
"כן, מאוד. בן הזוג שלי, ההורים, כולם ליוו אותי כקצינת נפגעים. גם כשהשתדלתי לא להביא את העבודה הביתה, היא נכנסת. כל אירוע משפיע על הנפש. היום אני מתאמצת שכל רגע עם הילדים שלי יהיה משמעותי. הבת הקטנה שלי נולדה אחרי היריון מורכב, היא הייתה נס של ממש. גם במרכז אני רואה ניסים, וזה מעצים עוד יותר".
נהרי, אגב, עד היום בקשר עם אותה קצינת נפגעים מגולני שהכירה לראשונה באותה כתבה. "היא מודל לחיקוי, אם לשמונה ילדים אם אני לא טועה, אישה שהיא כבר סבתא ועדיין עושה מילואים".
"לא פשוט להיות הורה בצה"ל. לגיטימי מאוד לדבר על זה ולקבל הדרכה כשצריך. משפחות הן מרכיב משמעותי, אם רוצים שחוויית השירות תהיה טובה. אנחנו עוסקים בזה המון במרכז, ומנסים להשפיע בתוך הצבא"
במעין היפוך שכזה, מי שמכירה היטב את עולמה של קצינת נפגעים, ואת זה של אימא, היא רס"ן מיטל סלבין, ראש מדור נפגעים של חטיבת גבעתי, שהשתתפה לאחרונה בסדרת "הורות בשירות" במרכז. היא בת 38, גרה במודיעין, נשואה ואם לשלושה ילדים.
"כאימא שהיא משרתת קבע, היה לי ברור שאני לא יכולה להוציא את הילד שלי מהגן יותר מפעם בשבוע", היא אומרת, "כל סידור הוא לגיטימי - בן זוג, סבא וסבתא, מטפלת או חברה, ועדיין. זה היה המצב. מבחינתי, להיות אימא היה עניין קצוב בזמן. אבל אם עד לפני הסדנה לוח הזמנים השבועי שתכננו כלל משימות כמו איסוף ילדים וחוגים, היום הוא כולל גם זמן אישי, זמן זוגי, זמן לספורט".
על הסדנה מרכז היא שמעה מנהרי, שאותה הכירה בעבר בתפקיד. "החלטתי להירשם, אבל שבוע לפני המועד הודעתי שאני לא מגיעה, פשוט לא היה זמן. סימה התקשרה אליי ואמרה לי - 'בואי למפגש אחד, נדבר אחריו'. אחרי שעה בסדנה כתבה לה - 'אני נשארת'. אנשים אומרים שזו סדנה משנת-חיים, והיא לגמרי מצדיקה את הכינוי. היא עוסקת בעיקר בהתבוננות, כל הזמן להתבונן על מה שקורה בבית. בצבא, אנחנו מתכננים הרבה קדימה, ובבית יש לנו תחושה שהדברים קורים מעצמם. כולם בריאים, בטוחים, שמחים - הכול קורה מעצמו ואנחנו רגועים. אבל זה לא ככה. בכל יום עוברים על הילדים דברים אחרים, הצרכים הרגשיים שלהם משתנים, ואנחנו צריכים לראות את זה".
אז מה באמת השתנה באימהות מאז?
"היום אני נכנסת הביתה הרבה יותר מודעת לעצמי, לאופן שבו אני מדברת, עונה ומגיבה. פעם הייתי מדברת לילדים 'מעבר לבר', כלומר עומדת מאחורי האי שבמטבח, מבשלת ועושה סידורים ומכינה דברים, ומי שעובר - עובר. היום זה אחרת. התחלתי לפנות זמן, אפילו שעה, שבה אני רק עם הילדים. אפילו אם אנחנו רק רואים איזו תוכנית. שמתי לב שהזמן הקצר הזה יחד, יחד באמת, משפיע עליהם ובעצם על הכול - על הביטחון שלהם, על הרוגע. עד אז הרגשתי שיש מלחמה תמידית על תשומת הלב שלי, היום כמעט שאין משפטים תכופים כמו 'אימא, תראי, אימא תסתכלי עליי'. אני רואה אותם הרבה יותר.
"יש עוד הרבה על מה לעבוד, אבל אף פעם לא מאוחר להשתפר ולדאוג לעצמך ולמשפחה שלך", אומרת רס"ן סלבין, "הכותרת היא מודעות, אליהם ולעצמי. דווקא מהמקום שבו אני נמצאת, שאני יודעת עד כמה החיים שבריריים, אני זוכרת איך לא לשכוח את עצמי".
איך יוצרים קשר עם מרכז מצפים?
- הודעה: 052-999-0233
- מייל: metzapim@digital.idf.il
- או במייל הצבאי: מצפים Ctrlk
