אורלי אביר-לב הייתה ילדה חברותית ואהובה. היא גדלה בבית פתוח, מלא בחברים. היא לא התחצפה, היא כיבדה מבוגרים, והיא אפילו הייתה תלמידה ממוצעת שסיימה בהצלחה את בית הספר היסודי. אז, היא עדיין לא דמיינה את הדרך המטלטלת שמצפה לה. מסע שעובר בסילוק מבית הספר והפסקת הלימודים, דרך התמודדות עם אח עם צרכים מיוחדים, ועד החזרה למערכת שלמעשה זרקה אותה, לעוד 20 שנות קריירה.
"נולדתי במושבה מזכרת בתיה, למשפחה עם ארבעה ילדים. גדלתי בבית אוהב ודואג, הוריי הם אנשים מאוד טובים", מספרת אביר-לב, נשואה לאהוד, ואימא של מתן, נעם ונטע."אבא שלי היה איש צבא קבע ואימא ז"ל הייתה עקרת בית, גדלנו בבית צנוע ולא היה חסר בו דבר. היינו ארבעה אחים, שני בנים ושתי בנות". הסיפור של אחיה הבכור של אביר-לב, שלו צרכים מיוחדים, משפיע מקרוב ומרחוק על הסיפור שלה עצמה. "רוב האנרגיות הרגשיות והנפשיות היו נתונות לדאגה לאחי. הוא גדל יחד איתנו בבית עד גיל 11 ואז התקבלה החלטה אומללה, בהמלצת עובדת סוציאלית, להעביר אותו למוסד לבעלי צרכים מיוחדים. מאז הכול השתנה", היא אומרת.
קראו עוד:
"הביקורים של אחי בחופשות בבית לוו בהתקפי זעם קשים, בהתנהגויות קשות כמו אכילה מפח הזבל. הוריי נאלצו להתקין מנעול בדלת המטבח. אני זוכרת את הבכי של אחי ושל אימי כשהגיע הרגע להחזיר אותו למוסד. בשלב מסוים התגלה שבמוסד שבו הוא שהה התחוללו זוועות עד כדי מוות של חוסים. בעלי המוסד נאסרו ונשלחו לכלא. התוצאה של הסיפור הזה הוא דאגה אינסופית של הוריי לאחי, ועצבות רבה. ההשפעה עלינו הייתה דרמטית, בנושא הלימודים בעיקר. לא היו בבית כוחות להתעקש לשלוח אותנו לבית הספר. אני אמרתי שאני חולה או שאני עייפה, ונשארתי במיטה והתעוררתי בצהריים, וכך חוזר חלילה".
"התוצאה של הסיפור הזה הוא דאגה אינסופית של הוריי לאחי, ועצבות רבה. ההשפעה עלינו הייתה דרמטית, בנושא הלימודים בעיקר. לא היו בבית כוחות להתעקש לשלוח אותנו לבית הספר"
איך היה עד אז בבית הספר?
"בבית הספר לא קרה הרבה. דעתי הייתה מוסחת רוב הזמן, לא הייתי מרוכזת. לא הפרעתי בכלל, אבל ריחפתי לעולמות אחרים. היום קוראים לזה ADD, סוג של הפרעת קשב שמאופיינת בהתנהגות חולמנית ומפוזרת. מעולם לא בדקתי את זה, וגם לא עניין אותי לבדוק. בכיתה הייתי ילדה מרחפת ובחברה הייתי שמחה, מובילה ופעילה. באיזשהו שלב הפערים הלימודיים הצטברו ולא היה מי שיגשר או יסייע. להוריי היו את האתגרים הרבים והכואבים של אחי הגדול.
"עוד סוף כיתה ו' הייתי תלמידה ממוצעת, שרדתי את המערכת הלימודית. בכיתה ז' עברנו ללמוד בחטיבת ביניים מחוץ למושבה. המעבר מבית ספר קטן קהילתי לחטיבה אזורית היה טראומטי. הכול היה גדול, לא אישי, הדרישות הלימודיות היו קשות יותר. לא התחברתי למורים ברמה שאני לא זוכרת שם או פנים של מורה אחד, או של חברה מיישוב אחר שלמדה שם. כאילו שהשנה הזו נמחקה".
ואחרי השנה הזו?
"בסוף כיתה ז' ביקשתי לעזוב לפנימייה חקלאית במרכז הארץ. הוריי לא התנגדו ועברתי לפנימייה. זו הייתה השנה המאושרת בחיי. היו לי חברים חדשים, הייתי מקובלת בקבוצה, אפילו בחרו בי ליו"ר מועצת התלמידים של הקבוצה. היה לי חדר מקושט עם חברות, הייתי רפתנית מעולה, מסורה וחרוצה. לימודית, היה לי קשה מאוד. צברתי פערים נוספים עם המעבר, לא הצלחתי באף מקצוע. אפילו שניסיתי לא הצלחתי להתרכז ונכשלתי שוב ושוב בכל המקצועות. כך בעצם גורשתי מהכפר.
"התחננתי בבכי תמרורים שישאירו אותי, נסעתי הביתה לאימא שלי ובכיתי את חיי. היא, האישה הטובה, חזרה איתי לדבר עם מנהל הכפר. כשהגענו לרחבת הדשא מול המשרד שלו, היא פרסה שמיכה, התיישבה וחיכתה. בכל פעם שהוא יצא מפתח הדלת, גבוה ומלא הוד והדר, היא קמה לקראתו מהשמיכה, רצה אחריו והתחננה שיסכים לדבר איתה כדי להשאיר אותי בפנימייה. אבל כלום לא עזר. הוא לא הסכים לקבל אותה לשיחה, ומבוישות חזרנו הביתה. בסוף כיתה ח' חזרתי לבית הוריי והייתי למעשה ללא מסגרת חינוכית".
"צברתי פערים נוספים עם המעבר, לא הצלחתי באף מקצוע, אפילו שניסיתי לא הצלחתי להתרכז ונכשלתי שוב ושוב בכל המקצועות. כך בעצם גורשתי מהכפר. התחננתי בבכי תמרורים שישאירו אותי, המנהל סירב לדבר עם אימא שלי, וכלום לא עזר"
נפלטת ממערכת החינוך. איך זה הרגיש, מה עבר עליך?
"זה הרגיש הכי נורא בעולם. טראומה, תלישות, בושה וכאב שנמשכו עשרות שנים. בבית ניסו לעזור ולשנות, אבל זה היה גדול מהם. בסוף הם השלימו עם הגזרה, ופשוט הקפידו שלא אפרוץ את הגבולות. כלומר, זה שאני לא לומדת לא אומר שאני יכולה לטייל ולעשות מה שבא לי. בקרב החברים בפנימייה היה עצוב, כי חברתית הייתי מאוד מקובלת ואהובה. החברים במושבה תמיד היו שם, אבל עדיין הם למדו ואני נשארתי בבית. נוצר חלל, בור שהיה צריך למלא גם רגשית וגם חברתית. והכול קורה בכיתה ח', כן? זה באמת היה טראומטי.
"בתחילת כיתה ט' בעצם סיימתי את בית הספר. כאב הגירוש מהפנימייה ליווה אותי עשרות שנים, אני יכולה להגיד שהשתחררתי מזה באמת רק בשנים האחרונות. הייתי אוויר, הפכתי לשקופה - לא הייתי קיימת, לא שאלו עליי, לא חיפשו אותי, לא דאגו לי. מסביבי בני הנוער המשיכו את חייהם כרגיל, הם למדו וצברו חוויות, ואני בגיל 14 מנקה חדרי מדרגות, עושה בייביסיטר, מוכרת בחנות בגדים. נשארתי בעצם בלי מעגל שייכות. לא משנה מה עשיתי, הרגשתי רע עם עצמי, הדימוי העצמי שלי התרסק. היה לי גם שלב קצר של בחירת חברים לא טובה, שאם הייתי ממשיכה להסתובב איתם סביר להניח שהסוף שלי היה רע. למזלי הגדול, אימא שלי הייתה אישה קשוחה שלא נתנה לי לטעות.
"מבחינה לימודית לא היה לי כלום. הייתי מנותקת מהכול. לא היו לי סיורים לימודיים, לא טיול שנתי, לא צלצול פעמון, אפילו לא מסיבת סיום, נורא, פשוט נורא. מכיתה ח' ועד הצבא לא זכיתי לחוויה של לימודים. באיזשהו שלב החלטתי לעשות לי בית ספר בבית והתחלתי לקרוא את כל האנציקלופדיות שאבא שלי קנה בשירותו בקבע. נרשמתי לספרייה שהייתה מאחורי הבית שלי ולא הפסקתי לקרוא יצירות ספרותיות מטורפות. כשהגעתי לתואר ראשון באוניברסיטה, התברר לי שקראתי כמעט את כל הספרים שהייתי צריכה ללמוד".
ואז הגיע הצבא.
"כשבני גילי התחילו לדבר על הצבא, הייתי בחרדה איומה, רציתי מאוד להתגייס כמו כולם ולעשות צבא. מצד שני אחד הסיוטים הנוראיים של חיי היה שחלילה לא יזמנו אותי לגיוס בגלל שלא סיימתי י"ב, או שאתגייס אבל לא אצליח לסיים את השירות ואסבול מעוד חרפת נידוי. בסוף התגייסתי בגיוס רגיל ושירתי בבה"ד חינוך כמזכירה. הסתכלתי על חיילות הקורסים, מורות חיילות ומשקיות חינוך בקנאה, תהיתי איך מגיעים לשם. גם אני רוצה להיות כמותן, חכמות, מוכשרות, מובילות. אבל לא אמרתי את זה בחיים לאף אחד, לא האמנתי שאני בכלל ראויה".
"מוצלחת, למרות הכול"
אביר-לב תמיד ידעה שהיא תעסוק בהוראה, "גם כשזרקו אותי מבית הספר ידעתי שאני אהיה מורה", היא מספרת. "התגייסתי לצבא, וכנראה מתוך איזו השגחה עליונה נשלחתי לחיל חינוך ושם ראיתי את המורות חיילות ואת מש"קיות החינוך וידעתי בוודאות שגם אני אהיה שם. ואז, לקראת גיל 30 החלטתי שאני עוצרת ולא אכפת לי מה יקרה - אני הולכת להגשים את החלום ולעשות לילדה שזרקו אותה על לא עוול בכפה תיקון. אני אנצח את השדים. הייתי כבר אימא לילד, עם משכנתה ועם עבודה מסודרת, ועזבתי הכול והלכתי ללמוד. ביום הראשון ללימודים האקדמיים ירדתי מהאוטובוס, ראיתי את המבנים של האוניברסיטה והתחלתי לבכות. זה היה התיקון.
למה בעצם חזרת למערכת שנפלטת ממנה?
"כדי לעשות תיקון בשביל עצמי, וכדי לעשות הכול כדי שילדים לא יחוו חוויה נוראית שכזאת. ובאמת, כל מה שהיה ביכולתי ובגבולות הגזרה שלי, אני עשיתי. גם למען תלמידים ובשלב מאוחר יותר גם בשביל אנשי החינוך שעושים עבודת קודש ולמען משפחות שהיו זקוקות לסיוע. האם זו מעין סגירת מעגל, תיקון? בהחלט, ואני שמחה על הבחירה שלי להיות מורה. הייתי מורה להיסטוריה, אחרי שנתיים קיבלתי תעודת הוראה נוספת לחינוך מיוחד, ועבדתי כעשור בבית ספר לחינוך מיוחד לבנים עם הפרעות התנהגות קשות שהסיכון המשמעותי שלהם לנשירה היה גבוה. שם גם הובלתי מהלך של מבחני בגרות כדי שילמדו עד סוף כיתה י"ב ולא יסיימו ללמוד בכיתה ח' וייפלטו לרחוב. לאחר מכן עבדתי כמדריכה מטעם משרד החינוך בבתי ספר במיקוד בחברה ערבית ויהודית. בתפקידי האחרון הייתי מנהלת מחלקת בתי הספר היסודיים בעיר לוד. לפני כשנה הקמתי חברה בשם "חינוך במחשבה תחילה" לייעוץ ארגוני, ואני מעבירה הרצאות וסדנאות למוסדות חינוך".
היית עושה דברים אחרת?
"ביחס אליי לא הייתי משנה דבר. אני עשיתי כל מה שביכולתי כדי להצליח, ולמדתי גם מטעויות ומהדברים שפחות הצליחו לי. אם יש דברים שאני תוהה לגביהם, זה שאולי יש ילדים שפספסתי ולא עזרתי להם מספיק, וזה כואב לי. למדתי דבר אחד מדאיג ביותר והוא שהיום נשירה מבית ספר היא הרבה-הרבה יותר מסוכנת".
כדי להסביר את דבריה, ולספר את סיפורה האישי, אביר-לב יצרה הרצאה בשם "מוצלחת למרות הכול", שם היא מספרת את הסיפור האישי שלי ומדברת על גורמים מזהים של מצבי סיכון ומשבר בקרב תלמידים, ונותנת פעולות מניעה למצבים האלה.
מה תאמרי לילדים ולהורים שחווים מצבים דומים?
"הייתי אומרת לשים לב יש סימנים מקדימים למצבי נשירה. בעיקר בתחום הלימודי, לשים לב לפערים שמצטברים, לחוסר בחוויות הצלחה בלימודים ולחזק אותם גם לימודית וגם מנטלית. גם התחום החברתי הוא קריטי מאוד, אבל ילד או ילדה שחווים חוויות הצלחה משמעותיות בלימודים, חווים פחות תלות בהקשרים החברתיים. למורים אני אומרת - שימו לב לילדים האלה שמחסירים יום או יומיים או שלושה. זו נשירה סמויה. ככה זה מתחיל".
מה היחס שלך ללימודים היום מול הילדים שלך?
"ואוו איזו שאלה מרתקת, וכמה גלגולים עברתי בנושא החינוך של ילדיי. כשהם היו בגיל יסודי, הייתי די נוקשה ועשיתי להם חיים לא קלים. בחטיבה ובתיכון התחיל להיות עוד יותר קשה, והפלתי עליהם באופן לא מודע את המטען האישי שלי. זה יצר קונפליקטים לא פשוטים ביני לבינם. הבנתי שהבעיה אצלי, והלכתי להדרכת הורים, הקפדתי להתייעץ וללמוד לאורך שנים וזה עזר והפיג חרדות. בשלב מסוים נרגעתי, שלא יזרקו אף אחד מהם מבית הספר. דרך אגב, אין קשר לעובדה שאני מורה ואפילו לחינוך מיוחד, כאשר מדובר בילדים שלך - הרגש מוביל ואתה צריך עזרה".
